✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

Siman 159 — Lending at interest to a non-Jew and to an apostate

יורה דעה · סימן קנ״ט

שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר ברבית

רבית · נשך ותרבית · אבק רבית · מומר · כותיים · קראים · תינוק שנשבה

📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham

✦ ❖ ✦

Pilpul and in-depth study

Sugya, sources, foundational hakira, mahlokot of the Rishonim and Aharonim,
nafka minot for halakhah and analysis of the shitot

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ט (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ח׳ ס״ק), ט״ז (ג׳ ס״ק), באר היטב (ז׳ ס״ק), פתחי תשובה (ז׳ ס״ק), נקודות הכסף, בית יוסף, טור

Talmudic foundation of the sugya:
בבא מציעא ע׳ ע״ב (המשנה, ורב הונא) · ע״א ע״א (רבינא, ורב נחמן בר יצחק) · ע״ה ע״ב (משנת ואלו עוברין)

Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table of contents

שורש ההיתר — does the permission rest on the duty to sustain, or on something else?
גזירת חכמים — what the Sages forbade, and what they never reached
והאידנא — is the decree annulled, or its reason extinguished?
מומר — why lending is permitted and borrowing forbidden
יש מחמירין — the Rema’s stringency, and the Geonim’s inversion
כותיים — a stringency that turns into a leniency
קראים ותינוק שנשבה — an author who corrects himself
יסוד הסימן — גדר אחיך

1. שורש ההיתר — does the permission rest on the duty to sustain?

The siman opens with a permission, and the Tur at once gives its reason: the prohibition of interest is anchored in וחי אחיך עמך, and a non-Jew one is not commanded to sustain. The reason is elegant — and the Taz shows that it collides with an explicit gemara.

The Taz’s difficulty: interest and sustaining do not travel together A ger toshav one is commanded to sustain — and yet one lends to him at interest. If the two depended on each other, that would be impossible.

« יש מקשים ממה דאיתא בפירקין (דף ע״א) אר״נ ב״י מי כתיב אל תקח מאתם מאתו כתיב מישראל » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)

« ופרש״י וכי כתיב גר ותושב לענין וחי אחיך עמך הוא דכתיב שאתה מצווה להחיותו ואל תקח מאתו נשך קאי דוקא אאחיך ולא אגר תושב עכ״ל ש״מ דאין רבית ולהחיותו תלויים זה בזה » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)

The source of the difficulty — the gemara and Rashi

« רַבִּי אוֹמֵר: גֵּר צֶדֶק הָאָמוּר לְעִנְיַן מְכִירָה, וְגֵר תּוֹשָׁב הָאָמוּר לְעִנְיַן רִבִּית, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא » (בבא מציעא ע״א ע״א)

« אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב ״אַל תִּקַּח מֵאִתָּם״? ״מֵאִתּוֹ״ כְּתִיב, מִיִּשְׂרָאֵל » (בבא מציעא ע״א ע״א)

« גר תושב - שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות » (רש״י על בבא מציעא ע״א ע״א)

« אאחיך קאי וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצווה להחיותו » (רש״י על בבא מציעא ע״א ע״א)

The Taz’s resolution: two occurrences of one clause The verse writes וחי אחיך עמך twice: once before the prohibition, where “stranger and resident” is included; and once after אל תקח מאתו נשך ותרבית. The second occurrence, says the Taz, does not repeat the first: it ties the taking of interest to a narrower circle.

« ונ״ל לתרץ דכיון דכתיב שנית וחי אחיך עמך אחר שכתב אל תקח מאתו נשך ש״מ דלענין לקיחת רבית תלתה התורה בחיותיה דבזה תחיה את אחיך ולא עובד כוכבים וגר תושב » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)

« אבל לענין שאר חיותו כללה התורה גם גר תושב ברישא דקרא דכתיב וחי אחיך עמך » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)

Hakira: is the permission to lend to a non-Jew an exclusion or a non-inclusion? (א) An exclusion. The verse לנכרי תשיך is a positive norm — the Rambam makes it a commandment — and the permission is therefore stated in its own right. (ב) A non-inclusion. The prohibition addresses only אחיך, and the non-Jew is simply not within it; there is nothing to permit, only a norm that does not reach him. The Taz’s reading, which makes the taking of interest depend on the second וחי אחיך עמך, leans toward the second.

Nafka mina (1) The ger toshav: if the permission arose from not being commanded to sustain him, it should be forbidden, since one is. Yet the mishnah says וכן בגר תושב. (2) The apostate: seif 2 permits precisely because אין אתה מצווה להחיותו — the Tur’s reason, taken up as it stands by the Taz. It thus operates exactly where the Taz had just shown it insufficient.

📜 The text of the Shulhan Arukh — the three seifim

שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר ברבית. ובו ג׳ סעיפים:
דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו או לת״ח או ברבית דרבנן והאידנא מותר (בכל ענין) (הטור):

ב. מומר מותר להלוותו ברבית ואסור ללוות ממנו ברבית: הגה ויש מחמירין אף במומר להלוותו (המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי״ה ורש״י וסמ״ג ובמהרי״ל) וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו:

ג. כותיים יש להם דין מומר לעבודת כוכבים. הקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית: הגה וע״ל סימן קנ״ז וקכ״ד דין אנוסין. תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית (כך משמע מב״י לדעת הרמב״ם) ולכן מומרת לעבודת כוכבים שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן הרי הוא כמוה ונקרא מומר אסור להלוות לו ברבית (מרדכי פ׳ החולץ) דהוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים:

2. גזירת חכמים — what was forbidden, and what never was

The decree does not bear on interest: it bears on association. All its limits follow from that, and they are three — the Rambam gives them, the Tur expands them, the Mehaber counts them.

The Rambam: the reason and the three limits

« אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו. גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו בְּרֹב יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

« לְפִיכָךְ מֻתָּר לִלְווֹת מִן הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

« וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בּוֹ לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו מֻתָּר לְהַלְווֹת לָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְהַרְוִיחַ. וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ״ם מֻתֶּרֶת לַכּל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

The sugya: the restriction, then the talmid hakham

« אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ רִבִּית דְּגוֹי » (בבא מציעא ע׳ ע״ב)

« רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים עָסְקִינַן. טַעְמָא מַאי גְּזוּר רַבָּנַן – שֶׁמָּא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו, וְכֵיוָן דְּתַלְמִיד חָכָם הוּא – לֹא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו » (בבא מציעא ע״א ע״א)

Three limits, one reason The Rambam gives borrowing a factual reason — שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו — and it is the key to the other three. Kedei hayav: where the Jew lends in order to live, there is no chosen association. Talmid hakham: association exists, but it does not bite. Avak ribbit: the Torah having forbidden nothing, the Sages had no fence to build. Three divisions, but a single measure: the risk of absorption.

3. והאידנא — is the decree annulled, or its reason extinguished?

The Tur writes והאידנא נהגו היתר — practice permitted. The Mehaber writes והאידנא מותר — it is permitted. The difference between those two formulas is exactly the question of this chapter.

The Tur, and the Shakh who cites him

« והאידנא נהגו היתר לכל בכל מיני רבית משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם » (טור יו״ד קנ״ט)

« לכל אדם בכל מיני רבית משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ב)

« אם כן לא שייך ברבית שמא ילמוד ממעשיו טפי משאר משא ומתן » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ב)

The Taz’s difficulty If the concern of learning from the non-Jew’s deeds sufficed to forbid, why did the Sages of the Talmud not decree on all commerce? And if it did not suffice, how did they decree on interest?

« וא״ל למה לא גזרו גם בימי חכמי התלמוד על כל משא ומתן שלא יהיה עם עובד כוכבים שלא ילמוד ממעשיו » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ב)

The Taz’s resolution: what was peculiar to lending at interest In the days of the decree, ordinary commerce was also carried on with Jews; only lending at interest was, by construction, reserved for the non-Jew. That singularity justified the decree. Today all commerce is with them — and no decree is made — so neither is one made on interest.

« ונראה דבמשא ומתן שהיה ג״כ עם ישראל לא אמרינן שילמוד ממעשה העובד כוכבים טפי משל ישראל משא״כ ברבית שלא היה רק דוקא עם עובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ב)

« ומ״ה עכשיו שכל משא ומתן הוא עם העובד כוכבים ושייך ביה שמא ילמוד ממעשיו ואפ״ה לא גזרו גם ברבית לא גזרו » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ב)

Hakira: בטלה הגזירה, or בטל טעם הגזירה? (א) The decree never reached our situation. It addressed a singular case — the one relation we had with them — and our situation is not that case; there is nothing to annul. This is the reading the Taz’s reasoning carries. (ב) The decree stands, but its reason has died. We would then face the general rule that a decree does not lapse of itself — and one would need an established practice, which is exactly what the Tur says: נהגו היתר.

Nafka mina A place or an age in which commerce with non-Jews again became rare and lending at interest were once more the only economic relation. On (א), the decree’s concern would revive with the fact; on (ב), the established practice holds. The Mehaber, writing והאידנא מותר without the word נהגו, reads more readily as (א).

Note that the Baer Hetev, in ס״ק ב, gives the reason in the name of the Tur and not of the Shakh — whereas in ס״ק א he attributed it to the Shakh. This is no slip: the reason for the leniency belongs to the Tur, and the Shakh merely quotes it.

« משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם א״כ לא שייך ברבית שמא ילמד ממעשיו טפי משאר משא ומתן. טור » (באר היטב יו״ד קנ״ט ס״ק ב)

4. מומר — why lending is permitted and borrowing forbidden

Seif 2 stands in eight words and sets two opposite regimes for one and the same person. The whole difficulty is that the second prohibition — not to borrow from him — presupposes that the apostate is bound by the prohibition; and the first presupposes that he is not.

The Tur, and the Shakh’s two grounds

« מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו ואסור ללוות ממנו ברבית דאע״פ שחטא ישראל הוא » (טור יו״ד קנ״ט)

« והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול » (טור יו״ד קנ״ט)

« ואסור ללוות ממנו. משום לא תשיך ומשום לפני עור לא תתן מכשול » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

The Taz’s difficulty: what of lifnei iver on the lending side? If I lend to him and he pays me the interest, he takes interest from a Jew — so I have made him sin.

« דהא אין אתה מצווה להחיותו ואין להקשות הא עובר על לפני עור דהמומר עושה איסור בלקיחת הרבית » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

The Sefer HaTerumot’s resolution: the borrower’s prohibition is a prohibition of causing The verse addressed to the borrower is ולאחיך לא תשיך: it does not say “do not pay interest”, it says “do not bring it about that your brother bites you”. It is therefore a prohibition whose object is the lender. Where the lender is not warned against taking — the apostate — the borrower is not warned against giving.

« תירץ בסה״ת דאף הוא אינו עושה איסור בלקיחת הרבית » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

« דהא דישראל נאסר (בלקיח׳) [בנתינת] הרבית הוא מדכתיב ולאחיך לא תשיך פירושו אתה הלוה לא תעשה איסור שאחיך ישוך אותך » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

« והמומר שאין המלוה מוזהר עליו ליקח ממנו ממילא גם הוא אינו מוזהר מלתת רבית » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

And the other direction does not invert When it is the Jew who borrows from the apostate, the apostate takes interest from a Jew — and against that he is warned, since the Jew is still his brother. The giver therefore transgresses לא תשיך לאחיך; and the Tur adds לפני עור.

« אבל להלוות ממנו ולתת לו רבית ודאי אסור שהרי הוא עושה איסור במה שלוקח ממך א״כ שייך בנותנו משום לא תשיך לאחיך דאעפ״י שחטא ישראל הוא » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

The Perishah’s difficulty, and the Taz’s answer The Perishah objects that nowhere do we find a Jewish borrower transgressing לפני עור. The Taz answers from the mishnah at the end of the chapter.

« ובפרישה הקשה דהא לא נזכר בשום מקום בלוה ישראל שעובר על לפני עור אלא אשאר הכתובים בלוה ואשתמיטתיה משנה מפורשת בסוף פירקין שאמרו שעובר על לפני עור עם שאר הלאוין » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

« וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)

« לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״ » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)

Nafka mina The Pithei Teshuva draws from this the question of אבק רבית with an apostate: if the prohibition on the borrower’s side is a prohibition of causing, then what is forbidden only rabbinically may not have been fenced that far. He leaves the question open and makes it depend on the Ramban.

« וכתב עוד דצ״ע באבק רבית אם אסור למומר דאפשר לא גזרו כולי האי אך לפי דברי הרמב״ן שכתב דהוי אחיך יש לאסור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ד)

5. יש מחמירין — the Rema’s stringency, and the Geonim’s inversion

The Rema does not rule against the Mehaber: he reports those who are stringent and offers counsel. But the Shakh and the Pithei Teshuva make two very different things of that counsel.

The Bah, cited by the Shakh: an unexpected gradation

« ובמומר להכעיס שלא יצא מן הכלל אעפ״י שהוא היה מן המורידין וכדלעיל סימן קנ״ח מ״מ יש להחמיר בו טפי ממומר שיצא מן הכלל ואין להלוות לו ברבית. ב״ח » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)

« ואעפ״י שאין דבריו מוכרחים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)

The Bah’s point of law An apostate in defiance who has not left the community is graver than one who has — although, as to his life, he was among those spoken of in siman 158. The Bah draws a stringency from this; the Shakh reports it while noting that his words are not compelling. The Bah’s logic assumes that formal belonging weighs more than the gravity of the sin.

The inversion in the Geonim’s responsum The reply attributed to the Rif permits the apostate דשביק היתרא ואכיל איסורא and forbids the מומר לתיאבון — the reverse of the ordinary scale of gravity. The reason is that the question is not “who sins more” but “who has broken away”.

« גם בתשו׳ הגאונים דפוס פראג סי׳ רפ״ד מצאתי שאלה מהו להלוות ברבית למומרים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)

« תשו׳ הרי״ף אומר שמעתי מרבותי אם הוא מומר דשביק היתרא ואכיל איסורא אז הוא מותר אבל במומר לתיאבון אסור עכ״ל מ״מ יש להחמיר » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)

Nafka mina — and it is counter-intuitive The Pithei Teshuva, in the name of the Tiferet Tsvi, refuses the middle course: one who follows the stringency should not lend without interest either. The stringency bears on entering the lending relation, not on the gain.

« עיין בתשובת תפארת צבי שם שכתב דעכ״פ ודאי דאסור להלוות לו בלא רבית וכן מוכח לשון רמ״א שכתב אם יכול להשמט אבל בלא רבית אסור רק לא ילוה כלל » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ד)

And the consequence for interest already taken The same Tiferet Tsvi distinguishes the prohibition from the positive commandment: transgressing אל תקח מאתו נשך does not oblige restitution, because the positive commandment וחי אחיך is not addressed to him. He leaves open the case of a borrower who became an apostate afterwards.

« בתשובת תפארת צבי חי״ד סי׳ ס״ג אות ה׳ כתב אף להפוסקים המחמירים במומר לעבודת כוכבים דאסור להלוות לו ברבית דהוי אחיך מ״מ אם לקח ממנו רבית לא יחזיר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

« דאף אם עבר על הלאו בזה לא קיים העשה וחי אחיך דאינו מוזהר ע״ז » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

« אולם נסתפקתי אם לקח רבית מישראל ואח״כ נעשה הלוה מומר לעבודת כוכבים אם יחזור לתקן הלאו הראשון שכבר עבר או דלמא בזה לא יתוקן הלאו דהרי אינו מצווה עתה להחיותו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ג)

6. כותיים — a stringency that turns into a leniency

The Mehaber writes one sentence about the Kutim. The Shakh reads an implicit consequence into it, disputes it, and in passing states a general rule about the standing of decrees.

The Shakh’s צ״ע If the Kutim were made full non-Jews, they are so for leniency as for stringency.

« משמע דאסור להלוות מהן ברבית וכן משמע יותר בהעט״ז וצ״ע דהא קי״ל בכמה דוכתי שגזרו על הכותים ועשאום כעובדי כוכבים גמורים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ה)

« ודוחק לומר דוקא להחמיר שתהא שחיטתן אסורה ויינם יי״נ אבל לא להקל דכיון שעשאום כעובדי כוכבים גמורים משמע דלגמרי עשאום כעובדי כוכבי׳ גמורים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ה)

« אלא ודאי הם עובדי כוכבים גמורים לכל דבר ואם כן מותר להלוות מהן גם כן ברבית » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ה)

The underlying argument: חומרא דאתי לידי קולא The Shakh does not merely say that a decree cannot be cut in two. He adds that a stringency here produces a leniency elsewhere — the reasoning he lays out on siman 266, where the Kuti’s non-Jewish status invalidates a get, which lightens as much as it burdens. A status, he says, does not lend itself to selective use.

The Tiferet Tsvi’s answer, through the Pithei Teshuva Non-Jewish status as regards our stringencies does not release them from their own obligations — and so long as they are bound, לפני עור remains.

« ועיין בתשובת תפארת צבי שם שתמה עליו דנהי דעשאום כעובדי כוכבים אף להקל מ״מ מי הפקיע אותם מהמצות דנימא דאינם מצווים שום דבר דלא נעבור על לפ״ע והעלה להחמיר דאסור ללוות מהם ברבית » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ה)

« עבה״ט בשם ש״ך ועיין בח״ד שכ׳ דמ״מ ללוות מהן יש לאסור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ו)

7. קראים ותינוק שנשבה — an author who corrects himself

Seif 3 places the Karaites on the side of brothers. The Beit Yosef relies on the Rambam; the Shakh says he finds nothing of the sort in the Rambam; and the Nekudot HaKesef — that is, the Shakh himself — find the passage.

The Beit Yosef

« ולענין הקראים נ״ל דלהרמב״ם בפי׳ מתניתין קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין העכו״ם אסור להלוותם ברבית » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)

« והוא דלא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של עכו״ם מן המורידים הוא » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)

« לא שבקינן דברי הרמב״ם המפורשים בשביל דברי נימוקי יוסף » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)

The Shakh: I found nothing of the sort

« ואני בעניותי עיינתי בדברי הרמב״ם שם ולא מצאתי שום משמעות אדרבה כתב להיפך » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ו)

« ובמומר למדו הפוסקים דמותר להלוותן ברבית וא״כ ה״ה הקראים וכ״כ מהרש״ל דקראים דינם כמומר ומותר להלוותן ברבית ומביאו הדרישה » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ו)

The Nekudot HaKesef: the text exists, elsewhere

« מיהו בחיבור היד כ׳ הרמב״ם ריש פ״ג מה׳ ממרים להדיא כן ומ״מ לענין דינא צ״ע וכמ״ש בש״ך » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ט)

« אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם » (רמב״ם הלכות ממרים פרק ג׳ הלכה ג׳)

« לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות ממרים פרק ג׳ הלכה ג׳)

Hakira: is the tinok shenishba a brother who sins, or a sinner excused? (א) A brother who sins. He is fully within the covenant, and his sin does not remove him; the prohibition of interest therefore applies to him in full, and that is what the Mehaber writes of the Karaites. (ב) A sinner excused. What matters is not that he is within the covenant but that he has not broken away; he is כאנוס, and the Shakh writes כשוגג. Both lead to the same result here — but not elsewhere.

The apostate woman’s son, and the apostate’s son

« אבל מומר שיש לו בן מן העובדת כוכבי׳ הבן כמוה מרדכי שם ומביאו ד״מ וכ״כ הרב בא״ע סי׳ ט״ז סעיף ב » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ז)

« אפי׳ למאן דמתיר בהלוות למומר היינו דוקא למומר עצמו שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו אבל זה שנתגדל בין העובדי כוכבים הוא כשוגג » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ח)

« ובנ״י פ׳ א״נ כתב בשם ר״ת דמותר להלוות לו כו׳ וכ׳ בד״מ כיון דהב״י כ׳ בקראים דלא כוותיה ה״ה בהא וצ״ע לפמ״ש בסמוך דגם בקראים דברי הב״י אינם מכוונים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ח)

Nafka mina — the Radbaz’s double doubt A doubt of fact (from which mother?) joined to a dispute of law (what is the status of an apostate’s son?), and the Radbaz rules leniently despite the rule that a Torah doubt is decided stringently.

« ועיין בתשובות הרדב״ז ח״א סימן י״ב שכתב דהיכא דאיכא ספיקא אם בן מומר זה הוא מן העובדת כוכבים או ממומרת מותר להלוות ברבית » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ז)

« דאע״ג דאיכא למימר ספיקא דאורייתא לחומרא מ״מ כיון דאיכא פלוגתא בבני המומרים והוי נמי ספיקא אזלינן לקולא » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ז)

8. יסוד הסימן — גדר אחיך

The whole siman is the measure of a single word. The prohibition of interest is not a rule about money: it is a rule about brotherhood, and the verse says so explicitly — לא תשיך לאחיך. Each of the three seifim is a case in which one asks how far that word reaches: the non-Jew stands outside it, the apostate outside it as to sustaining him but inside it as to making him sin, and the captive child wholly inside.

« לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ » (דברים כ״ג:כ׳)

« לְאָחִיךְ אָסוּר וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשִּׁיךְ לְעַכּוּ״ם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה א׳)

And this is why seif 2 is not an exception but the demonstration One and the same man may not be “your brother” as to the duty of sustaining him, and still be one as to the duty of not making him sin. These are two different uses of the same word, in two different verses — the first in Leviticus, the second in Deuteronomy. The Sefer HaTerumot, in separating them, did not solve a local difficulty: it showed how to read the whole siman.

Summary of the mahlokot (1) The link between interest and sustaining: the Tur asserts it, the Taz restricts it to the second verse. (2) The nature of the leniency of ha-idna: an established practice (Tur) or a decree that never addressed our case (the Taz’s reasoning). (3) The apostate: the Mehaber permits, the Rema reports those who are stringent, the Bah aggravates the one who has not left, the Geonim lighten the one who has broken away. (4) The Kutim: the Shakh permits borrowing, the Tiferet Tsvi and the Havot Daat forbid. (5) The Karaites: the Beit Yosef forbids lending, the Shakh and the Maharshal permit, the Nekudot HaKesef leave the practical law in צ״ע.