Siman 162 runs to five seifim — the Shulchan Arukh announces it itself: ובו ה׳ סעיפים. Until now interest was counted in money. Here it changes its nature: one lends a measure of wheat and returns a measure of wheat, without a penny being stipulated — and it is nonetheless forbidden. The whole siman lies in the reason for that prohibition, and in the two ways out that the halakha leaves open.
Subject: The loan in kind — סאה בסאה, אבק רבית, יוקרא וזולא, יש לו, שער שבשוק, עשיית דמים, אריס
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ב
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The siman reads in five stages. (1) The prohibition and its single exception, coin. (2) The first way out: יש לו, the borrower already owns a little of the commodity. (3) The second: שער שבשוק, the commodity has a market rate. (4) A particular case, the sharecropper. (5) The litigation: who must prove what, and how far the permission reaches.
שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה׳ סעיפים:
אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו: הגה יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו (פסקי מהרא״י סי׳ נ״ד) יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם כמטבע של כסף דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (הטור והרבה פוסקי׳ ועב״י) וכן נוהגין להקל:
אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין (ד״ע דלא כתלמידי רשב״א): הגה היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר הרי זה כאילו היה בידו אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי יש לו (ב״י וכן משמע בגמ׳ דאיזהו נשך) וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם (הגהות מרדכי) לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (שם בשם ר״ת) . הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד (ריב״ש סימן י״ח):
היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה: הגה וע״ל סי׳ קע״ה איזה מקרי שער קבוע והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור (הרא״ש בתשובתו וסמ״ק וכל בו):
מלוה אדם את אריסיו (פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות) סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור:
הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה (ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע״י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה) (שם) ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה: הגה לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן (טור בשם הראב״ד ובה״ת):
A money loan can be checked by eye: I gave a hundred, a hundred comes back. A loan in kind seems to be checked the same way — I gave a se’ah, a se’ah comes back — and that is an illusion. A se’ah is not a stable quantity of value: it is worth four today and five tomorrow. If wheat rises between the loan and the repayment, the lender receives five for four. Nobody demanded that surplus, nobody stipulated it, it could even have gone the other way — and yet it is there, and the loan was built to receive it. That is what the Shulchan Arukh says in six words.
« היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א)
But then: what degree of prohibition is this? The Shach answers in his very first word, and his answer governs the whole practice of the siman.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
There remains the question that opens the seif: why is coin excepted? The Shach gives the reason in the name of the Rashba, and it is a sentence to remember for the whole block of interest.
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג)
Three ways then remain of lending in kind without falling into the prohibition, and the siman gives them in order: turning the commodity into a sum, owning a little of the commodity, or there being a market rate.
« אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים » (שו״ע יו״ד קס״ב:א)
« אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב)
« היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ג)
The material of the siman comes from the fifth chapter of Bava Metzia, איזהו נשך. There the mishna forbids one formula and permits two others — and the difference between them is exactly the subject of the siman.
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ לַגּוֹרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּח » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
Hillel, in the same mishna, goes further and forbids even the two permitted formulas:
« וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂיהָ דָּמִים, שֶׁמָּא יוּקְרוּ חִטִּין, וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
The halakha does not follow Hillel, and so Shmuel says — and from there seif 1 draws its אפילו לא קצב לו זמן לפרעון:
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי הִלֵּל, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹוִים סְתָם וּפוֹרְעִים סְתָם » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
The gemara then gives the mechanism of יש לו, and extends it from one se’ah to a hundred:
« אָמַר רַב הוּנָא: יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה סְאָה. סָאתַיִם – לֹוֶה סָאתַיִם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה כּוֹרִין » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
« תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק: טִיפַּת יַיִן אֵין לוֹ, טִיפַּת שֶׁמֶן אֵין לוֹ. הָא יֵשׁ לוֹ – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפִּין » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
Seif 4 comes from another mishna, immediately preceding, and from the beraita that refines it:
« מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכוֹל » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָרַד, אֲבָל יָרַד אָסוּר » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן, אֲרִיסָא יָהֵיב בִּיזְרָא, בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד – כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב בִּיזְרָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיה » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד)
| The situation | The ruling | Where it is said |
|---|---|---|
| Lending wheat to receive wheat, nothing more | Forbidden — even with no term fixed | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| Lending a silver coin that is current | Permitted — the coin does not become dearer | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| Lending a coin withdrawn from circulation | Forbidden — it has become produce again | ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג |
| Fixing the cash value of the commodity in advance | Permitted — the debt has become a money debt | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| The borrower owns a little of the commodity | Permitted — and for any quantity | שו״ע יו״ד קס״ב:ב |
| He has some on deposit with a third party | Permitted — it is as if it were in his hand | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| Others owe him some of that commodity | Forbidden — this is not “he has” | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| He has some elsewhere, the lender has no road there | Permitted | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| The borrower simply says he has some | Permitted — he need not prove it | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| The lender stipulates: wheat if it rises, money if it falls | Forbidden — קרוב לשכר ורחוק להפסד | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| The commodity has a fixed market rate known to both | Permitted | שו״ע יו״ד קס״ב:ג |
| On the market rate, but the lender refuses payment before term | Forbidden | רמ״א יו״ד קס״ב:ג |
| Lending to the sharecropper for seed, where he provides the seed | Permitted — before and after he goes down to the field | שו״ע יו״ד קס״ב:ד |
| Where the owner provides the seed, and the sharecropper has gone down | Forbidden | שו״ע יו״ד קס״ב:ד |
| A se’ah of wheat for a se’ah of millet, at the same rate | Forbidden — יש לו holds only from a kind to its own kind | רמ״א יו״ד קס״ב:ה |
The siman carries forty-five apparatus entries: sixteen of the Shach, nine of the Taz, twelve of the Baer Hetev, four of the Pitchei Teshuva and four of the Nekudot HaKesef. They do not scatter: almost all come back to a single question — what must be known, and by whom, for the permission to operate?
The Shach opens with what decides everything else: this prohibition is rabbinic. One must therefore guard against it — and yet, if it was transgressed, the court undoes nothing.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
The word אז in the seif, which Sefaria prints in parentheses, is not decorative: it requires the coin to be current at the time of the loan.
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג)
The Shach first gives a historical reason — in Talmudic times silver coins were good, and gold counted as produce beside them; today silver coins are mostly copper. Then he cites the Rashba, whose reason is one of principle and holds at all times.
« כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש״ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
A capital point, and counter-intuitive: owning enough to buy the whole commodity is not owning the commodity. This is the sentence the Taz will contest at ס״ק ב, and that siman 163 will put back in play.
« אבל מעות אפי׳ בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ה)
Here is the mechanism in one sentence: for each se’ah borrowed, the se’ah he owns is regarded as made over to the lender there and then; if it rises, it rises in the lender’s hand.
« אפילו כולו ביחד ואצ״ל קני בזה אח״ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ו)
If the mechanism required an intent to convey, a plain man who is unaware of it would be forbidden. The Shach concludes that the reason lies elsewhere: the prohibition being rabbinic, a slight ground sufficed. The Bach requires intent; the Shach confines it to lekhatchila.
« ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא״כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ונ״ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע״פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
The Mehaber permits both; the Bach, with the disciples of the Rashba, permits only a gift or a conveyance — for what is lent is given to be spent, and cannot therefore stand as security for the repayment.
« והב״ח פסק כתלמידי רשב״א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ח)
It is enough to know that a rate exists; one need not know its figure.
« דסגי כשידעו דיצא השער אע״פ שלא ידעו בכמה יצא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט)
Against the Raavad: on the market rate one lends even to a man with nothing in his pocket. Compare siman 163, where the rule is reversed.
« אפי׳ אין מעות ללוה כדעת ר״י ורוב הפוסקים וכ״פ ב״י וב״ח » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י)
Against the Rambam, a fixed term does not forbid. But the Shach adds of his own accord the case nobody had posed: if the term was fixed because a fall is feared, it is forbidden to all.
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« ונ״ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ״ע בקבע לו זמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
If the deed states that the lender is believed on everything touching the debt, he is believed here too.
« ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ב)
The seif puts the burden on the lender; the Shach confines it to where a side of interest is visible — a loan dated to a time of low prices. Otherwise the lender is believed.
« נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר היתר המע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ג)
Conveying a little wheat to the borrower through a third party works only if the borrower consents — and here, precisely, he maintains that he had none.
« דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ד)
The gloss speaks of millet; the rule holds for any pair of kinds.
« וה״ה לכל שאר ב׳ מינים וכ״כ בדרישה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט״ו)
One might have thought a market rate on both kinds suffices; the Levush, quoted here, says no — two kinds are worse than one.
« כתב העט״ז אפי׳ יצא שער של שניהם דאע״ג דאמרינן לעיל ס״ג דביצא השער של חטים לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט״ז)
The Taz draws from the rabbinic nature of the prohibition a broad consequence: by way of a sale, the same operation is entirely permitted.
« נ״ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי׳ בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק א)
For the Taz, the gloss’s leniency is not a point of monetary law: it is an application of יש לו — everyone today owns movables worth a zahuv.
« הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות׳ דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ב)
The longest entry in the siman. Its conclusion is the distinction to retain: with יש לו, the wheat is the borrower’s and is acquired to the lender by the Sages’ enactment; with the market rate, the wheat is other people’s, and nothing remains but the knowledge of both.
« משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי׳ לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא״כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא״כ ביש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
The Taz reconstructs the argument of the Rashba’s disciples, and it is sharp: the wheat lent is destined to be spent, and cannot therefore stand against the repayment.
« דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח״כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ד)
The reason, then two practical consequences: the borrower needs no money, and a rate that has come out in one place suffices.
« הטעם כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלויני עד שיבוא בני » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« אפי׳ אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללות מחבירו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« דאם יצא השער במקום אחד אע״פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
The whole permission rests on the operation not being a loan but an advance on the division.
« שבאריס יש היתר ללוות מב״ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב״ה הסאה הראשונה משדה שלו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ו)
Elsewhere a deed lets the lender swear and collect. Not here: the two permissions are rare, and one cannot presume the lender stood within them.
« משא״כ כאן בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק ומצוי הרבה ששניהם אינם על כן יברר דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ז)
The Taz compares with the prozbul, where one acquires for a man in his absence because the institution is rabbinic — and our prohibition is too. He ends with a צ״ע, which the Nekudot HaKesef will answer.
« קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח״מ סי׳ ס״ז סעיף כ״ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ח)
Two kinds are not always at the same price: their ratio moves in addition to the price of each.
« הטעם בסה״ת כיון שהם שני מינים ולפעמים אינם שוות » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ט)
The Nekudot HaKesef are the Shach’s reply to the Taz, and on this siman they speak of nothing else. Two are brief; the third refers the Taz’s answer back to a simpler line of reasoning; the fourth answers his צ״ע.
« עיין בש״ך ס״ק ט׳ דלא ק״מ » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« כבר קדמו הב״ח בזה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« תירוץ זה דחוק אבל פשוט דלא ק״מ וכמבואר בתשו׳ הרא״ש גופיה שממנו מקור דין זה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« דבריו תמוהין דמה ענין מדרבנן לכאן דהא אדרבה ההיתר הוא מדרבנן דהיינו שהם תקנו הפרוזבול והכא איסור ההלואה סאה בסאה הוא מדרבנן » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« ועוד נראה דאפי׳ אם תמצא לומר דה״ה בעלמא אמרינן הכי כמו בפרוזבול היינו דוקא דומיא דפרוזבול דהחוב שנמשך ממנו אינו בא מיד רק אח״כ כשיגיע השמטה משא״כ הכא במה שמקנה לו בא חובתו מיד דאפשר שיתייקר מיד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
Two of them narrow the use of the solution of seif 1, and the last decides the question the Taz left open — against the Nekudot HaKesef.
« עיין בתשובת דרכי נועם חי״ד סימן כ״ד באורך ועי׳ בתשובת רדב״ז סי׳ ת״ע » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק א)
« דע״כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« ועיין בתשובת יריעות האהל סי׳ ל״ח שהשיג על נה״כ והעלה דהדין עם הט״ז בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ד)
The Baer Hetev does not decide: entry by entry, it sets side by side what the Shach, the Taz, the Bach, the Levush and the Nekudot HaKesef say. It is the best place to see the state of a question at a glance.
« ואינו אלא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק א)
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם ונפסלה המטבע אסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« ולפ״ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ״ע דלא משמע כן מהפוסקים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« והט״ז כתב דודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר כמ״ש הב״ח אלא בדיעבד אם הלוה סאה בסאה ויש לו אפילו אם הלוה בעצמו לא היה יודע שיש לו מותר כיון שנקנה לו ע״פ חכמים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« והב״ח חולק ע״ז ופסק דוקא אם נותן לו במתנה או מקנה לו מותר אח״כ ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור וכ״פ הלבוש » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« וגוף טעם ההיתר בשער שבשוק איתא בט״ז כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלוני עד שיבא בני » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ו)
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן וכתב הרא״ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללות על שער שבשוק אבל ביש לו חטין אפילו בהא אין לאסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ואפילו אינו אומר עד שעת היוקר אלא שאומר לא אקבל עד הזמן אע״פ שאין ידוע אם יתייקר השער אסור דדמי להלוני כור חטים עד הגורן » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ח)
« מיהו אם הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל כמה דלא יתן יכול הבעה״ב לסלקו בזה יכול להלות אע״פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ט)
« ובנה״כ כתב שתירוץ זה דחוק אלא דהחילוק מבואר בתשובת הרא״ש גופיה דהכא ליכא למימר שביק היתירא וכו׳ דלא סליק אדעתיה שיוקרו החטים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י)
« ובנה״כ כתב דלק״מ דשם אמרינן זכין לאדם וכו׳ אף שנמשך מזה חוב שנתחייב בכך לפרוע ואין שביעית משמטתו אפ״ה אמרי׳ דזכות הוא מטעם נעילת דלת בפני לוין » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« וה״ה לכל שאר ב׳ מינים וכתב הלבוש אע״ג דאמרינן לעיל ס״ג דביצא השער של חטין לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״ב)
From siman 159 onward, the Rambam of reference is no longer הלכות עבודה זרה but הלכות מלווה ולווה. For our siman the reference is more precise still: chapter 10 in its entirety is siman 162, seif by seif. Chapter 9, which precedes it, deals with פוסק על הפירות — the seller-and-buyer form of the same mechanism, which the Shulchan Arukh will treat at siman 175.
« כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לַמּוֹכֵר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק כָּךְ מֻתָּר לִלְווֹת הַפֵּרוֹת סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה א׳)
« הָיָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְווֹת סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן וּפוֹרֵעַ סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ סְאָה בִּלְבַד לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה סְאִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« וְכֵן בִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יַלְוֶה אוֹתָן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָן דָּמִים. וְאִם לָוָה וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן [דָּמִים] וְהוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת כַּמִּדָּה שֶׁלָּוָה אוֹ כַּמִּשְׁקָל. וְאִם הוּקַר נוֹטֵל דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים וַאֲנִי אַחְזִיר לְךָ כּוֹר לַגֹּרֶן אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַּפְתֵּח » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ג׳)
« לָוָה פֵּרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אִם הוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע וְאִם הוּקְרוּ נוֹתֵן לוֹ דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ד׳)
« מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה בֵּין אַחַר שֶׁיָּרַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאָרִיס אֶת הַזֶּרַע » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ה׳)
« אֲבָל אַחַר שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְאָסוּר לְהַלְווֹתוֹ חִטִּים בַּחִטִּים לְזֶרַע אֲבָל מַלְוֵהוּ סְתָם עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ה׳)
| The Rambam | The Shulchan Arukh | The subject |
|---|---|---|
| פרק י׳ הלכה א׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ג | The market rate |
| פרק י׳ הלכה ב׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ב · קס״ב:א | יש לו, then the requirement of עשיית דמים |
| פרק י׳ הלכה ג׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:א | The mishna: “until my son comes” |
| פרק י׳ הלכה ד׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:א | Rise and fall: what is returned |
| פרק י׳ הלכה ה׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ד | The sharecropper |
| פרק י׳ הלכה ו׳ | שו״ע יו״ד קס״ג:א | The debt converted into wheat — the next siman |
« כתב הרמב״ם הא דשרי ללוות סאה בסאה כשיש לו או כשיצא השער דוקא כשלא קצב לו זמן הפרעון אבל אם קצב לו זמן אסור בכל ענין וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד קס״ב)
This is exactly the case of the mishna, and the custom reported in the gloss to seif 1 applies here: people are not particular over small quantities, and one is lenient. Still, the question arises only if the neighbour himself has nothing of the commodity, which is rare — and seif 2 would then suffice to permit. For practice, consult your Rav.
The rule of the siman knows no list of commodities: וכן כל דבר. Everything whose price moves is subject to it, which, outside coin, is very nearly everything. Both permissions remain available, and the simplest is still to fix the cash value in advance. For practice, consult your Rav.
The seif excepts coin because it does not become dearer. The Rashba’s reason is explicit on this, and the Shach at ס״ק ג shows at the same time that the exception is bounded by a fact — a coin no longer current no longer enjoys it. The question of a currency that is current but loses value quickly is not posed in our siman; it is not settled here. A question for your Rav.
This is the commonest form of the problem today, and it is also where the gloss to seif 2 bites: as soon as one side reserves the option — goods if it rises, money if it falls — one is in קרוב לשכר ורחוק להפסד, and the Pitchei Teshuva (ס״ק ב) adds that the option clause aggravates rather than repairs. A question for your Rav.
This is the practical consequence of the Shach’s ס״ק א: the prohibition being rabbinic, the court makes nothing be restored. Which does not say that nothing is to be done — only that what remains to be done is not the court’s business. A question for your Rav.
| Seif | The clause | What it decides |
|---|---|---|
| 1 | « אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) | The prohibition, its universality, and its single exception |
| 1 | « ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) | What is returned when nothing was fixed: the value if it rose, the commodity if it fell |
| 2 | « ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב) | How to create a יש לו where there is none — and the Bach resists |
| 2 | « הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד » (רמ״א יו״ד קס״ב:ב) | The limit: no option left to the lender |
| 3 | « והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור » (רמ״א יו״ד קס״ב:ג) | The market rate holds only if repayment remains free |
| 4 | « במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד) | The sharecropper’s test: can the owner still dismiss him? |
| 5 | « ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ה) | Geography creates no claim: one pays at the rate of the place of the loan |
| 5 | « לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן » (רמ״א יו״ד קס״ב:ה) | יש לו does not cross the boundary of a kind |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קס״ב · ♥ Support