סימן קס״ב מונה חמישה סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו ה׳ סעיפים. עד כה נמנתה הרבית במעות. כאן משתנה טבעה : מלווים סאה של חיטים ומחזירים סאה של חיטים, בלא שנקצבה פרוטה — ואף על פי כן אסור. כל הסימן תלוי בטעם האיסור הזה, ובשני פתחי ההיתר שההלכה מניחה לו.
נושא : הלוואת פירות — סאה בסאה, אבק רבית, יוקרא וזולא, יש לו, שער שבשוק, עשיית דמים, אריס
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ב
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נקרא בחמישה שלבים. (1) האיסור והיוצא מן הכלל היחיד — המטבע. (2) פתח ההיתר הראשון : יש לו, שהלווה מחזיק כבר מעט מן המין. (3) השני : שער שבשוק, שיש למין שער בשוק. (4) מקרה מיוחד — האריס. (5) הדין והדיון : על מי הראיה, ועד היכן מגיע ההיתר.
שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה׳ סעיפים:
אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו: הגה יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו (פסקי מהרא״י סי׳ נ״ד) יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם כמטבע של כסף דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (הטור והרבה פוסקי׳ ועב״י) וכן נוהגין להקל:
אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין (ד״ע דלא כתלמידי רשב״א): הגה היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר הרי זה כאילו היה בידו אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי יש לו (ב״י וכן משמע בגמ׳ דאיזהו נשך) וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם (הגהות מרדכי) לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (שם בשם ר״ת) . הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד (ריב״ש סימן י״ח):
היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה: הגה וע״ל סי׳ קע״ה איזה מקרי שער קבוע והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור (הרא״ש בתשובתו וסמ״ק וכל בו):
מלוה אדם את אריסיו (פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות) סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור:
הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה (ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע״י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה) (שם) ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה: הגה לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן (טור בשם הראב״ד ובה״ת):
הלוואת מעות נבדקת בעין : נתתי מאה, מחזירים לי מאה. הלוואת פירות נראית כנבדקת באותה דרך — נתתי סאה, מחזירים לי סאה — וזו אשליה. אין הסאה כמות קבועה של שווי : היום היא שווה ארבע ומחר חמש. אם עלו החיטים בין ההלוואה לפירעון, מקבל המלווה חמש תחת ארבע. איש לא תבע את התוספת הזאת, איש לא קצץ אותה, ואף היתה יכולה ללכת לצד השני — ואף על פי כן היא כאן, וההלוואה בנויה היתה לקבלה. וזה מה שאומר השולחן ערוך בשש מילים.
« היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א)
ואולם : באיזו דרגת איסור מדובר ? הש״ך משיב כבר במילתו הראשונה, ותשובתו מכריעה את כל מעשה הסימן.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
ונותרה השאלה הפותחת את הסעיף : מפני מה יצא המטבע מן הכלל ? הש״ך נותן את הטעם בשם הרשב״א, וזה משפט שיש לזוכרו לכל בלוק הרבית.
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג)
ונשארו שלוש דרכים להלוות פירות בלא לבוא לידי איסור, והסימן נותנן כסדרן : לעשות את המין דמים, להחזיק מעט מן המין, או שיהיה שער בשוק.
« אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים » (שו״ע יו״ד קס״ב:א)
« אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב)
« היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ג)
חומר הסימן בא מן הפרק החמישי בבבא מציעא, איזהו נשך. המשנה אוסרת שם לשון אחת ומתירה שתיים — וההבדל ביניהן הוא בדיוק נושא הסימן.
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ לַגּוֹרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּח » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
הלל, באותה משנה, מחמיר ואוסר אף את שתי הלשונות המותרות :
« וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂיהָ דָּמִים, שֶׁמָּא יוּקְרוּ חִטִּין, וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
אין הלכה כהלל, וכך אומר שמואל — ומכאן מוציא סעיף א את אפילו לא קצב לו זמן לפרעון :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי הִלֵּל, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹוִים סְתָם וּפוֹרְעִים סְתָם » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
ואחר כך נותנת הגמרא את מנגנון היש לו, ומרחיבה אותו מסאה למאה :
« אָמַר רַב הוּנָא: יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה סְאָה. סָאתַיִם – לֹוֶה סָאתַיִם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה כּוֹרִין » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
« תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק: טִיפַּת יַיִן אֵין לוֹ, טִיפַּת שֶׁמֶן אֵין לוֹ. הָא יֵשׁ לוֹ – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפִּין » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
סעיף ד בא ממשנה אחרת, הסמוכה לה, ומן הברייתא המדייקת אותה :
« מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכוֹל » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָרַד, אֲבָל יָרַד אָסוּר » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן, אֲרִיסָא יָהֵיב בִּיזְרָא, בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד – כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב בִּיזְרָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיה » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד)
| המצב | הדין | היכן נאמר |
|---|---|---|
| להלוות חיטים בחיטים סתם | אסור — ואפילו לא קצב זמן | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| להלוות מטבע כסף היוצא בהוצאה | מותר — אין המטבע מתייקר | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| להלוות מטבע שנפסל | אסור — חזר להיות פרי | ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג |
| לעשות את המין דמים מראש | מותר — נעשה החוב חוב של מעות | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| יש ללווה מעט מאותו המין | מותר — ולכל כמות | שו״ע יו״ד קס״ב:ב |
| יש לו פיקדון ביד אחר | מותר — כאילו הוא בידו | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| אחרים חייבים לו מאותו המין | אסור — אין זה “יש לו” | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| יש לו במקום אחר ואין למלווה דרך לשם | מותר | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| הלווה אומר שיש לו | מותר — ואינו צריך ראיה | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| התנה המלווה : חיטים אם יתייקרו, מעות אם יוזלו | אסור — קרוב לשכר ורחוק להפסד | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| יש למין שער קבוע וידוע לשניהם | מותר | שו״ע יו״ד קס״ב:ג |
| על שער שבשוק, אבל המלווה מסרב לקבל פירעון קודם הזמן | אסור | רמ״א יו״ד קס״ב:ג |
| להלוות לאריס לזרע, במקום שהאריס נותן את הזרע | מותר — בין קודם שירד בין אחר שירד | שו״ע יו״ד קס״ב:ד |
| במקום שבעל הקרקע נותן את הזרע, וכבר ירד האריס | אסור | שו״ע יו״ד קס״ב:ד |
| סאה חיטים בסאה דוחן, באותו שער | אסור — אין “יש לו” אלא ממין למינו | רמ״א יו״ד קס״ב:ה |
הסימן נושא ארבעים וחמש כניסות של נושאי כלים : ט״ז לש״ך, ט׳ לט״ז, י״ב לבאר היטב, ד׳ לפתחי תשובה וד׳ לנקודות הכסף. ואינן מתפזרות : רובן ככולן חוזרות לשאלה אחת — מה צריך לדעת, ומי צריך לדעת, כדי שיחול ההיתר ?
הש״ך פותח במה שמכריע את כל השאר : איסור זה מדרבנן. צריך אפוא להיזהר בו — ואף על פי כן, אם עבר, אין בית דין מוציא.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
המילה אז שבסעיף, שספריא מדפיסה בסוגריים, אינה קישוט : היא מצריכה שיהיה המטבע יוצא בשעת ההלוואה.
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג)
הש״ך נותן תחילה טעם היסטורי — בזמן הש״ס היו מטבעות הכסף טובים, והזהב נחשב פרי כנגדם ; ובזמן הזה רוב מטבעות הכסף נחושת. ואחר כך מביא את הרשב״א, שטעמו עקרוני ועומד בכל זמן.
« כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש״ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
נקודה עיקרית, ואינה מסתברת מאליה : מי שיש בידו כדי לקנות את כל המין אינו כמי שיש לו מן המין. זה המשפט שהט״ז יחלוק עליו בס״ק ב, וסימן קס״ג · 163 יחזירנו לדיון.
« אבל מעות אפי׳ בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ה)
הנה המנגנון במשפט אחד : כנגד כל סאה וסאה שלווה, רואים את הסאה שבידו כנחלטת מיד למלווה ; ואם מתייקרת — ברשותו מתייקרת.
« אפילו כולו ביחד ואצ״ל קני בזה אח״ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ו)
אילו הצריך המנגנון כוונת הקנאה, היה עם הארץ שאינו יודע נאסר. מכאן מסיק הש״ך שהטעם אחר : כיוון שהאיסור מדרבנן, הסתפקו בטעם כל דהו. והב״ח מצריך כוונה ; והש״ך מעמידה לכתחילה בלבד.
« ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא״כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ונ״ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע״פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
המחבר מתיר את שניהם ; והב״ח, עם תלמידי הרשב״א, אינו מתיר אלא מתנה או הקנאה — שמה שנִתן בהלוואה להוצאה ניתן, ואינו יכול לעמוד כנגד הפירעון.
« והב״ח פסק כתלמידי רשב״א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ח)
די בידיעה שיצא שער ; ואין צריך לדעת בכמה יצא.
« דסגי כשידעו דיצא השער אע״פ שלא ידעו בכמה יצא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט)
דלא כראב״ד : על שער שבשוק מלווים אף למי שאין בכיסו כלום. וישווה לסימן קס״ג · 163, ששם מתהפך הדין.
« אפי׳ אין מעות ללוה כדעת ר״י ורוב הפוסקים וכ״פ ב״י וב״ח » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י)
דלא כרמב״ם, אין קביעת זמן אוסרת. אלא שהש״ך מוסיף מדעתו את המקרה שלא הועמד : אם נקבע הזמן מחמת חשש שיוזל, אסור לדברי הכל.
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« ונ״ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ״ע בקבע לו זמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
אם כתוב בשטר שהמלווה נאמן על כל ענייני החוב — נאמן אף כאן.
« ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ב)
הסעיף מטיל את הראיה על המלווה ; והש״ך מעמידו במקום שיש צד רבית לפנינו — הלוואה שנודע זמנה בשעת הזול. ואם לאו — המלווה נאמן.
« נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר היתר המע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ג)
הקנאת מעט חיטים ללווה על ידי אחר אינה מועילה אלא בדעת הלווה — וכאן דווקא הוא טוען שלא היו לו.
« דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ד)
ההגה מדברת בדוחן ; והדין לכל שני מינים.
« וה״ה לכל שאר ב׳ מינים וכ״כ בדרישה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט״ו)
היה מקום לומר ששער בשוק לשני המינים מספיק ; והלבוש, המובא כאן, אומר שלא — שני מינים גרעי טפי.
« כתב העט״ז אפי׳ יצא שער של שניהם דאע״ג דאמרינן לעיל ס״ג דביצא השער של חטים לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט״ז)
הט״ז מוציא מכך שהאיסור מדרבנן תוצאה רחבה : בדרך מקח, אותה פעולה מותרת לגמרי.
« נ״ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי׳ בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק א)
אצל הט״ז אין ההיתר שבהגה דין במטבעות : הוא יישום של יש לו — שכל אדם יש לו היום מטלטלין השווים זהוב.
« הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות׳ דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ב)
הכניסה הארוכה שבסימן. ומסקנתה היא ההבחנה שיש לזכור : בהיתר יש לו, החיטים של הלווה הן ונקנות למלווה מתקנת חכמים ; ובהיתר שער שבשוק, של אחרים הן, ולא נשארה אלא ידיעת שניהם.
« משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי׳ לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא״כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא״כ ביש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
הט״ז בונה מחדש את סברת תלמידי הרשב״א, והיא חדה : החיטים שהולוו להוצאה עומדות, ואינן יכולות לעמוד כנגד הפירעון.
« דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח״כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ד)
הטעם, ואחריו שתי תוצאות מעשיות : אין הלווה צריך מעות, ושער שיצא במקום אחד מספיק.
« הטעם כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלויני עד שיבוא בני » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« אפי׳ אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללות מחבירו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« דאם יצא השער במקום אחד אע״פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
כל ההיתר תלוי בכך שאין זו הלוואה אלא הקדמה לחלוקה.
« שבאריס יש היתר ללוות מב״ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב״ה הסאה הראשונה משדה שלו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ו)
במקום אחר, שטר ביד המלווה מאפשר לו לישבע וליטול. וכאן לא : שני ההיתרים אינם מצויים, ואין להחזיק שעמד בהם.
« משא״כ כאן בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק ומצוי הרבה ששניהם אינם על כן יברר דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ז)
הט״ז משווה לפרוזבול, שמזכים בו לאדם שלא בפניו לפי שהוא מדרבנן — ואף איסורנו מדרבנן. ומסיים בצ״ע, ונקודות הכסף ישיבו עליו.
« קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח״מ סי׳ ס״ז סעיף כ״ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ח)
שני מינים אינם תמיד שווים : יחסם נע מלבד מחירו של כל אחד.
« הטעם בסה״ת כיון שהם שני מינים ולפעמים אינם שוות » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ט)
נקודות הכסף הן תשובת הש״ך על הט״ז, ובסימן זה אינן מדברות אלא בו. שתיים קצרות ; השלישית משיבה את תירוץ הט״ז לסברה פשוטה ממנה ; והרביעית עונה על הצ״ע שלו.
« עיין בש״ך ס״ק ט׳ דלא ק״מ » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« כבר קדמו הב״ח בזה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« תירוץ זה דחוק אבל פשוט דלא ק״מ וכמבואר בתשו׳ הרא״ש גופיה שממנו מקור דין זה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« דבריו תמוהין דמה ענין מדרבנן לכאן דהא אדרבה ההיתר הוא מדרבנן דהיינו שהם תקנו הפרוזבול והכא איסור ההלואה סאה בסאה הוא מדרבנן » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« ועוד נראה דאפי׳ אם תמצא לומר דה״ה בעלמא אמרינן הכי כמו בפרוזבול היינו דוקא דומיא דפרוזבול דהחוב שנמשך ממנו אינו בא מיד רק אח״כ כשיגיע השמטה משא״כ הכא במה שמקנה לו בא חובתו מיד דאפשר שיתייקר מיד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
שתיים מהן מצמצמות את השימוש בדרך שבסעיף א, והאחרונה מכריעה את השאלה שהניח הט״ז — כנגד נקודות הכסף.
« עיין בתשובת דרכי נועם חי״ד סימן כ״ד באורך ועי׳ בתשובת רדב״ז סי׳ ת״ע » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק א)
« דע״כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« ועיין בתשובת יריעות האהל סי׳ ל״ח שהשיג על נה״כ והעלה דהדין עם הט״ז בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ד)
אין הבאר היטב מכריע : הוא מעמיד זה מול זה, כניסה אחר כניסה, את דברי הש״ך, הט״ז, הב״ח, הלבוש ונקודות הכסף. וזה המקום הטוב לראות בבת אחת את מצבה של שאלה.
« ואינו אלא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק א)
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם ונפסלה המטבע אסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« ולפ״ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ״ע דלא משמע כן מהפוסקים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« והט״ז כתב דודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר כמ״ש הב״ח אלא בדיעבד אם הלוה סאה בסאה ויש לו אפילו אם הלוה בעצמו לא היה יודע שיש לו מותר כיון שנקנה לו ע״פ חכמים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« והב״ח חולק ע״ז ופסק דוקא אם נותן לו במתנה או מקנה לו מותר אח״כ ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור וכ״פ הלבוש » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« וגוף טעם ההיתר בשער שבשוק איתא בט״ז כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלוני עד שיבא בני » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ו)
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן וכתב הרא״ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללות על שער שבשוק אבל ביש לו חטין אפילו בהא אין לאסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ואפילו אינו אומר עד שעת היוקר אלא שאומר לא אקבל עד הזמן אע״פ שאין ידוע אם יתייקר השער אסור דדמי להלוני כור חטים עד הגורן » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ח)
« מיהו אם הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל כמה דלא יתן יכול הבעה״ב לסלקו בזה יכול להלות אע״פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ט)
« ובנה״כ כתב שתירוץ זה דחוק אלא דהחילוק מבואר בתשובת הרא״ש גופיה דהכא ליכא למימר שביק היתירא וכו׳ דלא סליק אדעתיה שיוקרו החטים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י)
« ובנה״כ כתב דלק״מ דשם אמרינן זכין לאדם וכו׳ אף שנמשך מזה חוב שנתחייב בכך לפרוע ואין שביעית משמטתו אפ״ה אמרי׳ דזכות הוא מטעם נעילת דלת בפני לוין » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« וה״ה לכל שאר ב׳ מינים וכתב הלבוש אע״ג דאמרינן לעיל ס״ג דביצא השער של חטין לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״ב)
מסימן קנ״ט · 159 ואילך, אין הרמב״ם של הבלוק הזה הלכות עבודה זרה אלא הלכות מלווה ולווה. ולסימננו הכתובת מדויקת עוד : פרק י׳ כולו הוא סימן קס״ב, סעיף כנגד סעיף. ופרק ט׳ שלפניו עוסק בפוסק על הפירות — צורת המוכר־והלוקח של אותו מנגנון, שהשולחן ערוך יעסוק בה בסימן קע״ה · 175.
« כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לַמּוֹכֵר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק כָּךְ מֻתָּר לִלְווֹת הַפֵּרוֹת סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה א׳)
« הָיָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְווֹת סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן וּפוֹרֵעַ סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ סְאָה בִּלְבַד לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה סְאִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« וְכֵן בִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יַלְוֶה אוֹתָן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָן דָּמִים. וְאִם לָוָה וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן [דָּמִים] וְהוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת כַּמִּדָּה שֶׁלָּוָה אוֹ כַּמִּשְׁקָל. וְאִם הוּקַר נוֹטֵל דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים וַאֲנִי אַחְזִיר לְךָ כּוֹר לַגֹּרֶן אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַּפְתֵּח » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ג׳)
« לָוָה פֵּרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אִם הוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע וְאִם הוּקְרוּ נוֹתֵן לוֹ דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ד׳)
« מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה בֵּין אַחַר שֶׁיָּרַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאָרִיס אֶת הַזֶּרַע » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ה׳)
« אֲבָל אַחַר שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְאָסוּר לְהַלְווֹתוֹ חִטִּים בַּחִטִּים לְזֶרַע אֲבָל מַלְוֵהוּ סְתָם עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ה׳)
| הרמב״ם | השולחן ערוך | הנושא |
|---|---|---|
| פרק י׳ הלכה א׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ג | שער שבשוק |
| פרק י׳ הלכה ב׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ב · קס״ב:א | יש לו, ואחריו הצורך בעשיית דמים |
| פרק י׳ הלכה ג׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:א | המשנה : “עד שיבוא בני” |
| פרק י׳ הלכה ד׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:א | הוקרו והוזלו : מה מחזירים |
| פרק י׳ הלכה ה׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ד | האריס |
| פרק י׳ הלכה ו׳ | שו״ע יו״ד קס״ג:א | החוב הנעשה חיטים — הסימן הבא |
« כתב הרמב״ם הא דשרי ללוות סאה בסאה כשיש לו או כשיצא השער דוקא כשלא קצב לו זמן הפרעון אבל אם קצב לו זמן אסור בכל ענין וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד קס״ב)
זה בדיוק מקרה המשנה, והמנהג שמביאה ההגה בסעיף א שייך כאן : אין בני אדם מקפידים בדבר מועט, ונוהגין להקל. ומכל מקום אין השאלה נשאלת אלא אם אין לשכן כלום מן המין, וזה אינו מצוי — ואז די בסעיף ב להתיר. ולמעשה, שאל את רבך.
אין דין הסימן יודע רשימת מינים : וכן כל דבר. כל שמחירו נע בכלל, וחוץ מן המטבע הרי זה כמעט הכול. שני ההיתרים עומדים במקומם, והפשוט שבהם — לקבוע מראש את השווי במעות. ולמעשה, שאל את רבך.
הסעיף מוציא את המטבע לפי שהוא אינו מתייקר. וטעם הרשב״א מפורש בזה, והש״ך בס״ק ג מראה בה בעת שההיתר תחום במציאות — מטבע שנפסל אינו נהנה ממנו עוד. ושאלת מטבע היוצא בהוצאה שערכו יורד במהירות אינה עומדת בסימננו ; אין מקומה כאן. שאלת רב.
זו הצורה המצויה ביותר של הבעיה בימינו, והיא גם זו שההגה בסעיף ב תופסת בה : מרגע שאחד הצדדים שומר לעצמו את הברירה — סחורה אם יעלה, מעות אם ירד — הרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד, והפתחי תשובה (ס״ק ב) מוסיף שתנאי הברירה מגרע ואינו מתקן. שאלת רב.
זו התוצאה המעשית של ס״ק א בש״ך : כיוון שאיסור דרבנן הוא, אין בית דין מוציא. ואין זה אומר שאין מה לעשות — אלא שמה שנשאר לעשות אינו בסמכות בית דין. שאלת רב.
| סעיף | הלשון | מה היא מכריעה |
|---|---|---|
| 1 | « אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) | האיסור, כלליותו, ויוצא הדופן היחיד |
| 1 | « ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) | מה מחזירים כשלא נקצב : הדמים אם התייקרו, הסאה אם הוזלו |
| 2 | « ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב) | כיצד יוצרים “יש לו” כשאין — והב״ח מסתייג |
| 2 | « הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד » (רמ״א יו״ד קס״ב:ב) | הגבול : אין ברירה ביד המלווה |
| 3 | « והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור » (רמ״א יו״ד קס״ב:ג) | אין שער שבשוק מועיל אלא אם הפירעון חופשי |
| 4 | « במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד) | מבחן האריס : היכול בעל הבית לסלקו עדיין ? |
| 5 | « ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ה) | אין הגאוגרפיה יוצרת חוב : משלמים כשער מקום ההלוואה |
| 5 | « לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן » (רמ״א יו״ד קס״ב:ה) | אין “יש לו” עובר גבול המין |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ב · ♥ תמיכה