סוגיא, מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ב (ה׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט״ז ס״ק), ט״ז (ט׳ ס״ק), באר היטב (י״ב ס״ק), פתחי תשובה (ד׳ ס״ק), נקודות הכסף (ד׳), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיא בתלמוד :
בבא מציעא ע״ד ע״ב (משנת מלוה אדם את אריסיו) · ע״ה ע״א (משנת לא יאמר אדם, ורב הונא ורבי יצחק)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הש״ך פותח את הסימן בהגדרה ולא בטעם — וההגדרה הזאת מכריעה את כל השאר, עד נטל הראיה שבסעיף ה.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
« ואינו אלא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק א)
« נ״ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי׳ בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק א)
שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה׳ סעיפים:
אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו: הגה יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו (פסקי מהרא״י סי׳ נ״ד) יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם כמטבע של כסף דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (הטור והרבה פוסקי׳ ועב״י) וכן נוהגין להקל:
ב. אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין (ד״ע דלא כתלמידי רשב״א): הגה היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר הרי זה כאילו היה בידו אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי יש לו (ב״י וכן משמע בגמ׳ דאיזהו נשך) וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם (הגהות מרדכי) לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (שם בשם ר״ת) . הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד (ריב״ש סימן י״ח):
ג. היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה: הגה וע״ל סי׳ קע״ה איזה מקרי שער קבוע והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור (הרא״ש בתשובתו וסמ״ק וכל בו):
ד. מלוה אדם את אריסיו (פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות) סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור:
ה. הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה (ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע״י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה) (שם) ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה: הגה לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן (טור בשם הראב״ד ובה״ת):
המטבע יצא מן הכלל, ואין חולק. אלא מפני מה ? הש״ך והט״ז נותנים שני טעמים שאין ביניהם ולא כלום, והגהת הרמ״א במטבע של זהב מפרידה ביניהם.
« כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש״ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות׳ דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« ולפ״ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ״ע דלא משמע כן מהפוסקים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« אבל מעות אפי׳ בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ה)
הר״ן, שמביאו נימוקי יוסף ומצטטו הט״ז, נותן את המנגנון : מה שביד הלווה נקנה למלווה מעכשיו. והבית יוסף תמה — פשיטא — ותמיהתו היא הפתיחה האמיתית של הפרק.
« משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי׳ לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא״כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« אפילו כולו ביחד ואצ״ל קני בזה אח״ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ו)
« ונ״ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע״פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« והט״ז כתב דודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר כמ״ש הב״ח אלא בדיעבד אם הלוה סאה בסאה ויש לו אפילו אם הלוה בעצמו לא היה יודע שיש לו מותר כיון שנקנה לו ע״פ חכמים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ד)
סעיף ג כותב וידוע לשניהם. וסעיף ב אינו כותב כן. האם אי־שוויון ממשי הוא, או שמא כתב המחבר את התנאי פעם אחת לשניהם ? הב״ח אומר כשנייה ; והט״ז מוכיח כראשונה, והוכחתו היא הכניסה הארוכה שבסימן.
« שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא״כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא״כ ביש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« דסגי כשידעו דיצא השער אע״פ שלא ידעו בכמה יצא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט)
« וגוף טעם ההיתר בשער שבשוק איתא בט״ז כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלוני עד שיבא בני » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ו)
סעיף ב מציע למלווה לעשות בעצמו את היש לו החסר : ליתן ללווה מעט חיטים, או להלוותן לו. ועל ה“או” הזה מעיר המחבר שהוא כותב דלא כתלמידי הרשב״א — וזה המקום היחיד בסימן שהוא מציין בו מחלוקת.
« ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב)
« דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח״כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« והב״ח פסק כתלמידי רשב״א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ח)
« והב״ח חולק ע״ז ופסק דוקא אם נותן לו במתנה או מקנה לו מותר אח״כ ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור וכ״פ הלבוש » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ה)
הרמב״ם כורך את שני ההיתרים בהסתייגות אחת : בלא קביעת זמן. והרא״ש לא חילק. והוויכוח על מה שהזמן מוסיף — ותשובת הש״ך שאינו מוסיף כלום מצד עצמו, אלא שיכול לגלות כוונה.
« כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לַמּוֹכֵר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק כָּךְ מֻתָּר לִלְווֹת הַפֵּרוֹת סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה א׳)
« הָיָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְווֹת סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן וּפוֹרֵעַ סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ סְאָה בִּלְבַד לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה סְאִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« כתב הרמב״ם הא דשרי ללוות סאה בסאה כשיש לו או כשיצא השער דוקא כשלא קצב לו זמן הפרעון אבל אם קצב לו זמן אסור בכל ענין וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד קס״ב)
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן וכתב הרא״ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללות על שער שבשוק אבל ביש לו חטין אפילו בהא אין לאסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ואפילו אינו אומר עד שעת היוקר אלא שאומר לא אקבל עד הזמן אע״פ שאין ידוע אם יתייקר השער אסור דדמי להלוני כור חטים עד הגורן » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ח)
« ונ״ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ״ע בקבע לו זמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
סעיף ה שולל מן המלווה לומר : “הקניתי ללווה מעט משלי על ידי אחר”, מפני שאין דעת הלווה. והט״ז עומד על כך, וקושייתו פותחת את חילופי הדברים היחידים בסימן שיש בהם שלושה קולות.
« ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע״י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ה)
« דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ד)
« קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח״מ סי׳ ס״ז סעיף כ״ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ח)
« דבריו תמוהין דמה ענין מדרבנן לכאן דהא אדרבה ההיתר הוא מדרבנן דהיינו שהם תקנו הפרוזבול והכא איסור ההלואה סאה בסאה הוא מדרבנן » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« ועוד נראה דאפי׳ אם תמצא לומר דה״ה בעלמא אמרינן הכי כמו בפרוזבול היינו דוקא דומיא דפרוזבול דהחוב שנמשך ממנו אינו בא מיד רק אח״כ כשיגיע השמטה משא״כ הכא במה שמקנה לו בא חובתו מיד דאפשר שיתייקר מיד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« ובנה״כ כתב דלק״מ דשם אמרינן זכין לאדם וכו׳ אף שנמשך מזה חוב שנתחייב בכך לפרוע ואין שביעית משמטתו אפ״ה אמרי׳ דזכות הוא מטעם נעילת דלת בפני לוין » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« ועיין בתשובת יריעות האהל סי׳ ל״ח שהשיג על נה״כ והעלה דהדין עם הט״ז בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ד)
שבעה פרקים, שאלה אחת. אין הסימן שואל לעולם אם הרוויח המלווה : הוא שואל אם היה כבר ללווה מה שהוא מתחייב להחזיר. וכל פרטי הסימן אינם אלא רשימת תשובות לשאלה האחת הזאת.
| המצב | הנחשב “שלו” ? | המקור |
|---|---|---|
| סאה באסמו | כן | שו״ע יו״ד קס״ב:ב |
| סאה שאין המפתח בידו | כן | שו״ע יו״ד קס״ב:ב |
| פיקדון ביד אחר | כן | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| חוב שאחרים חייבים לו | לא | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| חיטים במקום אחר ואין למלווה דרך לשם | כן | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| מעות כדי לקנות את הכול | לא | ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ה |
| מטלטלין השווים זהוב, להלוואת זהובים | כן — לט״ז | ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ב |
| סאה שקיבל מן המלווה במתנה עכשיו | כן | שו״ע יו״ד קס״ב:ב |
| סאה שהמלווה הלווה לו עכשיו | שנוי במחלוקת | שו״ע יו״ד קס״ב:ב · ש״ך ס״ק ח |
| חיטים שהוקנו לו על ידי אחר שלא בידיעתו | שנוי במחלוקת | שו״ע יו״ד קס״ב:ה · ט״ז ס״ק ח |
| דוחן, להלוואת חיטים | לא | רמ״א יו״ד קס״ב:ה |
| כלום, אבל יש למין שער בשוק | אין זה “שלו” — היתר אחר הוא | שו״ע יו״ד קס״ב:ג |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ב · ♥ תמיכה