סימן קס״ג מונה שלושה סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו ג׳ סעיפים. בסימן שלפניו הלוו חיטים. כאן חייבים מעות — והופכים את החוב לחיטים, במחיר של היום. המנגנון אחד, והתשובה מתהפכת : מה שהספיק שם אינו מספיק כאן, והטעם שהמעות הולוו תחילה.
נושא : החוב הנעשה פירות — פוסק על שער שבשוק, יש לו, יצא השער, הערמת רבית, אבק רבית
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ג
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נקרא בשלושה שלבים. (1) ההמרה עצמה : חוב של מעות נעשה חוב של חיטים, והדין המכריע. (2) ההמרה החוזרת : החיטים נעשות יין. (3) מעשה שכל שלביו מותרים, ואף על פי כן אסור — הערמת רבית.
דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו. ובו ג׳ סעיפים:
מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער (נ״י בשם רמב״ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב״ן ורשב״א) (ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו) (הגהות מרדכי דאיזהו נשך) כדלעיל סימן קס״ב:
הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו ובא אחר זמן ואמר ליה תן לי חטים שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור (ר״ן ונ״י):
אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ׳ (ועדיין הם שוים מאה) (ב״י בשם ת״ר) אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן: הגה וי״א דהוי אבק רבית (טור בשם הרמב״ן והרא״ש) וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור (המ״מ פ״ה דה״מ בשם הרמב״ן והרשב״א וכן הוא בנ״י) אפילו פרע לו פירות [אסור] (נימוק״י פ׳ א״נ):
אדם חייב מאה לחברו. הנושה תובע : “רוצה אני לקנות בהם חיטים”. אין לחייב מעות, אבל יש לו חיטים. אמר לו : “אל תיטול את המעות — נמנה אותן בחיטים כשער של עכשיו, ויהיו לך אצלי חיטים.” חוב המעות בטל ; ותחתיו נולד חוב של חיטים.
« מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
ומכאן דין הסעיף, ושני ה“אפילו” שבו ההולכים לשני צדדים :
« אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)
« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)
שלושת הסעיפים באים משתי ברייתות סמוכות, בפרק איזהו נשך. הראשונה, ששנה רבי אושעיא, נותנת את סעיפים א וב ; והשנייה, ששנה רב ספרא ברבית דבי רבי חייא, נותנת את סעיף ג.
« הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ וְאָמַר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶן חִטִּין. וְאָמַר לוֹ: חִטִּין יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשָׂאֵן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« הִגִּיעַ זְמַן חִטִּין לִמְכּוֹר, אָמַר לוֹ: תֵּן לִי חִטִּין, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמוֹכְרָן וְלִיקַּח בָּהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי יַיִן שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשָׂאֵן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« כּוּלָּם, אִם יֵשׁ לוֹ – מוּתָּר. אֵין לוֹ – אָסוּר. וּמַאי ״לָקַח״ – לָקַח בְּהַלְוָאָתו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
ורבא מוציא מזה שלושה דברים, והראשון שבהם נותן שם לפעולה :
« אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ דְּמַעֲמִידִין מִלְוֶה עַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְלָא אָמְרִינַן דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ הוּא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: הוּא דְּיֵשׁ לוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מָה לִי הֵן מָה לִי דְּמֵיהֶן » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָך » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
« נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
| המצב | הדין | היכן נאמר |
|---|---|---|
| יש לחייב חיטים כשיעור החוב | מותר — ואפילו לא יצא השער | שו״ע יו״ד קס״ג:א |
| אין לו | אסור — ואפילו יצא השער | שו״ע יו״ד קס״ג:א |
| אין לו אלא מעות, כדי לקנות את החיטים | אסור לש״ך, לבית יוסף ולב״ח ; והט״ז היה מתיר, אלא שכתב “להלכה ולא למעשה” | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א · ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד |
| יש לו מעט, פחות מן החוב | אסור במותר — אין המכירה חלה אלא על מה שישנו | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב |
| אומר שיש לו, בלא ראיה | נאמן | רמ״א יו״ד קס״ג:א |
| נותן עתה מעות על חיטים ליתנם כל השנה | מותר אם יצא השער, ואף שאין לו חיטים — שאין זו הלוואה | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד |
| הלוואת מעות בתנאי : “אם לא תשלם עד זמן פלוני תיתן לי פירות כשער של עכשיו” | אסור — דמחמת הלוואה קאתי | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד |
| ההמרה נשנית : החיטים נעשות יין | מותר אם יש לו יין ; אסור אם לאו | שו״ע יו״ד קס״ג:ב |
| קנה חיטים במאה, מכרן למלווה בתשעים, ופורע לבסוף בפירות | מותר | שו״ע יו״ד קס״ג:ג |
| אותו דבר, אלא שפורע במעות | אסור — הערמת רבית, מאחר שאמר תחילה “הלוויני מנה” | שו״ע יו״ד קס״ג:ג |
| עבר ופרע במעות : היוציא בית דין ? | המחבר : לא, מוציא ממנו מאה ; וההגה מביאה שיש אומרים שאבק רבית הוא | שו״ע יו״ד קס״ג:ג · רמ״א יו״ד קס״ג:ג |
| התנו מתחילה על הקנייה חזרה | רבית גמור — ואפילו פרע לו פירות | רמ״א יו״ד קס״ג:ג |
עשרים ושבע כניסות של נושאי כלים : י״א לש״ך, ז׳ לט״ז, ו׳ לבאר היטב, ב׳ לפתחי תשובה ואחת לנקודות הכסף. ושתי שאלות תופסות כמעט את כולן : הנחשבות המעות “יש לו” ? ומה בית דין עושה בהערמת רבית שנעשתה ?
עמדת הש״ך, סמוכה לבית יוסף, לדרכי משה ולב״ח. וזו הנקודה שהט״ז יחלוק עליה בס״ק ד.
« דוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהן חטים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א)
ההשוואה המפורשת לסימן קס״ב · 162 : שם הלוואה וכאן מכירה ; ההלוואה מתגלגלת, והמכירה אינה חלה אלא על מה שישנו.
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
מפני מה מותר אף בלא שער : הנושה זוכה בחיטים מעכשיו, והחוזר בו קאי עליה במי שפרע.
« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)
שני דינים הפוכים, וגבול אחד להם. אם נותן היום מעות על אספקה עתידית, מותר משיצא השער ואף שאין לו סחורה : שאין זו הלוואה. אבל אם מלווה מעות ומתנה שאם לא ישלם ייתן פירות כשער של עכשיו — אסור, כיון דמחמת הלואה קאתי.
« אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפילו אין לו חטים » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« וכתב ב״י דללוות ע״מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
חמש מילים, וכל עניין הסימן בהן.
« דשמא אח״כ יתייקרו והוי רבית » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ה)
בסעיף ג צריך שיימשכו החיטים לרשות הלווה, או שייקנו בקנין גמור ; ואם לאו, אומר הב״ח, נשארת צורת הרבית בכל ענין.
« דוקא משך החטים לרשותו או קנה בדרך קנין גמור הא לאו הכי משמע דנראה כרבית בכל ענין » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ו)
אז אין כאן כלום : לא רבית ולא אפילו הערמה. והסעיף מדגיש ועדיין הם שוים מאה בדיוק בשביל זה.
« אבל כשהוזלו קודם שחזר ולקחן היתר גמור הוא ואפילו הערמת רבית אין כאן » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ז)
הש״ך מוסר את השאלה למחלוקת רבנו תם והרשב״ם במה לי הן מה לי דמיהן, בסימן קע״ה · 175 — היינו לדבר השלישי של רבא.
« והיכא דאתני לפרעו בפירות אם מותר לפרעו במעות תליא בפלוגתא דר״ת ורשב״ם בסי׳ קע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ח)
אילו אמר “הלוויני חיטים”, לא היה מה לאסור. בקשת הלוואת מעות היא הנותנת למעשה את צורתו.
« אבל אם אמר ליה הלויני חטים מותר » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ט)
הש״ך מגדיר את גדר ההגה : אף לאומרים שאבק רבית הוא, יכול לפרוע בחיטים — אלא שאין כופין אותו.
« ואפילו לפ״ז אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטים כדי להוציא מידו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י)
הב״ח מדייק בלשון ההגה : לשון הפוסקים משמע כעין רבית גמור ולא רבית גמור ממש. והדיוק מכריע מה בית דין מוציא.
« והב״ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ולא רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י״א)
הט״ז מבאר את מנגנון סימן קס״ב · 162 כדי להראות שאינו שייך כאן : שם הטיפה מתחדשת בכל הלוואה ; וכאן אין המכירה מתגלגלת.
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
טעמו של רש״י, שהט״ז מביאו לעצמו.
« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)
הט״ז מצרף את רש״י, הרא״ש, הטור והגמרא להוכיח שאין האיסור אלא במי שאין לו לא חיטים ולא מעות ; ומבאר גם מפני מה שונה הדין מסימן קס״ב · 162 — ששם הלווהו פירות וכאן מעות. ומסיים בהסתייגות המכריעה את הכול.
« מדכתב אין בידו במה יקנה משמע דאפילו מעות אין לו וכ״כ הרא״ש בהדיא אין לו מעות ולא חטין » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« תירץ הרא״ש דהתם הלוהו פירות סאה בסאה ולא מחזי כרבית כי הכא שהלוהו מעות תחילה » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« והנראה לע״ד כתבתי להלכה ולא למעשה להקל כיון שהוא מחמיר » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
אם לא באו המעות בתורת הלוואה אלא בתורת דמים שנתנו מראש, יכול אחר כך לפסוק על היין אף שאין לו — ובלבד ש“יעמיד את היין על החיטים” ולא יזקוף את החיטים בדמים.
« הא דאסור באין לו יין היינו דוקא כיון שמתחילה נקנו לו החטין מחמת הלואה משום הכי בעינן בכל מה שיקח ממנו אח״כ שיש לו דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ה)
בלא הדגשה זו אין מה לדון ; ולהפך, אם מתחילה לא היו שווים אלא תשעים ונתנם לו במאה — רבית גמור הוא ולא הערמה.
« ואם מתחלה היו שוים תשעים ונותנם לו במאה הוה רבית גמור » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ו)
לדעת הט״ז, אין האיסור אלא בנעשה בשעה אחת ; ואם נעשתה הקנייה חזרה לאחר זמן, היתר גמור הוא. ונקודות הכסף יחלקו עליו.
« ונ״ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ז)
אינן מדברות בסימן זה אלא בנקודה האחרונה של הט״ז — ודוחות אותה : אין ההשוואה לסימן קע״ד · 174 עומדת, ששם מכירה היתה, וכאן פתח האיש בבקשת הלוואה.
« לא דק דהתם כיון דהוי מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח פירות אבל הכא דא״ל תחלה הלוני מנה ודאי איכא הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ג)
« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)
השנייה היא המעניינת : החתם סופר קורא בה את כמו שהוא השער שבסעיף כדיוק למעט — כשער ולא בפחות.
« והא דכתב בש״ע סי׳ קס״ג ס״ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״ג ס״ק ב)
הבאר היטב מעמיד זה מול זה, כניסה אחר כניסה, את הש״ך, הט״ז ונקודות הכסף ; ובשתי הנקודות השנויות שבסימן הוא הנותן את מצב הוויכוח לאשורו.
« ודוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהם חטים אסור » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)
« וט״ז פסק אם יש לו מעות שרי ומסיק כנ״ל להלכה ולא למעשה להקל » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)
« דוקא משך החטים לרשותו או קנה בדרך קנין גמור הא לא״ה משמע דנראה כרבית בכל ענין » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)
הרמב״ם של הבלוק הזה הוא הלכות מלווה ולווה. וסימננו נמצא בו בשני מקומות, וההפרדה מלמדת : סעיף א הוא ההלכה האחרונה של פרק י׳ — הפרק הנושא את כל סימן קס״ב · 162 — ואילו סעיף ג בפרק ה׳, בין כללי הרבית, תחת הכותרת המדויקת הערמת רבית.
« מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָעוֹת וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִקַּח בָּהֶן חִטִּים. אָמַר לוֹ צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו וְיִהְיֶה לְךָ אֶצְלִי חִטִּים בְּהַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ו׳)
« אִם יֵשׁ לוֹ חִטִּים כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו מֻתָּר וְאִם אֵין [לוֹ] אוֹתוֹ הַמִּין הֲרֵי זֶה אָסוּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ו׳)
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
| הרמב״ם | השולחן ערוך | הנושא |
|---|---|---|
| פרק י׳ הלכה ו׳ | שו״ע יו״ד קס״ג:א | החוב הנעשה פירות, ותנאי כשיעור מעותיו |
| פרק ה׳ הלכה ט״ו | שו״ע יו״ד קס״ג:ג | הערמת רבית, ודינו של מה שנעשה |
| פרק ט׳ הלכה א׳ | שו״ע יו״ד קע״ה · 175 | פוסק על הפירות — צורת המוכר והלוקח |
« משמע דדוקא ביש לו חטים שרי אבל אם אין לו חטים אע״פ שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשיו אסור » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
« והרמב״ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ג)
« וכיון שהרשב״א מסכים לדעת הרמב״ם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
זהו בדיוק סעיף א. והשאלה אינה “הוגן המחיר ?” אלא “היש לו הסחורה, עכשיו, כשיעור כל החוב ?”. אם יש לו, די בשער של היום ; ואם אין לו, אין שער בשוק מציל. ולמעשה, שאל את רבך.
הש״ך שולל זאת במפורש בס״ק ד : כיון דמחמת הלואה קאתי. אין התנאי המתלה משנה את מה שהעסק הוא — הלוואת מעות העשויה להיפרע בפירות שמחירם נע. ולמעשה, שאל את רבך.
אין זה עוד סימננו, וזה מה שמדגיש הש״ך בס״ק ד : במקום שהמעות ניתנות על הסחורה ולא הולוו, די בשיצא השער. וכל הקושי לדעת באיזה צד של הקו עומדים. שאלת רב.
זו צורת סעיף ג, והיא גם צורתם של הרבה מטבעות פיננסיים בני זמננו. אין הסימן דן בכשרות שלב אחר שלב — הוא דן בצורה. ומוסיף שני סימנים : אם הותנתה הקנייה חזרה מתחילה, ההגדרה חמורה יותר ; ואם הפירעון האחרון בסחורה, קלה יותר. שאלת רב.
סעיף ג וההגה נותנים שתי תשובות הפוכות, וזה אחד המקומות המעטים בבלוק שהשאלה של התיקון שנויה בהם במפורש : המחבר אוחז שהמלווה מוציא את המאה, וההגה מביאה שאבק רבית הוא. והבית יוסף מסיק כרמב״ם. שאלת רב.
| סעיף | הלשון | מה היא מכריעה |
|---|---|---|
| 1 | « מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א) | הפעולה : חוב המעות נעשה חוב של חיטים |
| 1 | « אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א) | הדין, ושני ה“אפילו” ההפוכים |
| 1 | « ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו » (רמ״א יו״ד קס״ג:א) | די בדברי החייב |
| 2 | « א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור » (שו״ע יו״ד קס״ג:ב) | ההמרה החוזרת בדין אחד עמה |
| 3 | « אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג) | המעשה, שלב אחר שלב |
| 3 | « אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג) | הפתח : לפרוע בפירות ; והאיסור : לפרוע במעות |
| 3 | « ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג) | עבר : מוציא ממנו מאה |
| 3 | « וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג) | התנו מתחילה : רבית גמור |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ג · ♥ תמיכה