סימן קס״ד — הממשכן שדה לא יחכירנו

1. האקסיומה : הטובה הבאה מחמת ההלוואה

המקור, ולשון הרמב״ם בו :

« חֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי, דְּכָתְבִי הָכִי: מִשְׁכֵּן לֵיהּ פְּלָנְיָא אַרְעֵיהּ לִפְלָנְיָא, וַהֲדַר חַכְרַהּ מִינֵּיהּ. אֵימַת קְנָאָהּ דְּאַקְנְיַיהּ נִהֲלֵיהּ » (בבא מציעא ס״ח ע״א)

« וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ לֹא יַחְזֹר וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)

« שֶׁהֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּשָׂדֵהוּ כְּשֶׁהָיָה וְנוֹתֵן לָזֶה שָׂכָר בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)

2. שלוש שאלות הרפלקס

3. לוח ראשי — ארבעת הסעיפים סעיף אחר סעיף

4. המשכון והחכירות : מה אוסר ומה מתיר

5. רבית קצוצה או הערמת רבית : רש״י כנגד הרמב״ם

« וכתב הרמב״ם בפ״ה שאינו אלא הערמת רבית וכתב ה״ה שכן דעת הרמב״ן והרשב״א אבל רש״י פירש שהיא רבית גמורה » (בית יוסף יו״ד קס״ד)

« ובב״י הביא פלוגתא דלרש״י הוה רבית קצוצה ולרמב״ם אבק רבית » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק א)

« ואם שכר משמע דעת המחבר כהפוסקים דר״ק הוא ולזה בסעיף ב׳ במשכנתא דסורא דוקא כתב שאם בא אחר לשכרה מותר להשכיר לבעל השדה » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ב)

6. משכנתא דסורא : השם משתנה, וההלכה נזהרת

« שְׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְסוּרָא, דְּכָתְבִי בַּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תִּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)

« מבואר לקמן סימן קע״ב דהיינו שהשכין לו באופן שלא יצטרך לפדות ממנו אלא יאכל איזה שנים ויחזירנה בחנם דבזה אין שם הלואה עליו אלא שכירות » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ג)

« כיון שגדולים אוסרים אין להקל » (בית יוסף יו״ד קס״ד)

7. מכר סעיף ג ותנאו הסמוי

« מותר למכור שדהו לאחד ולהתנות עמו שיחכירנו » (שו״ע יו״ד קס״ד:ג)

« אבל בכאן שגוף הבית מכור לו לגמרי יכול הוא להשכירו או להחכירו אח״כ למי שירצה ואף למוכר עצמו » (בית יוסף יו״ד קס״ד)

« ופשוט הוא גם כאן שצריך שיקנה הלוקח הבית תחילה בקנין גמור כדרך שהמכירה נקנית בעלמא דאם לא כן הוה כהלואה ואסור » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ה)

8. אסמכתא : התנאי שאינו מועיל, והפירות

« אָמַר רַב נַחְמָן: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי » (בבא מציעא ס״ו ע״ב)

« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר לוֹ אִם לֹא תַּחְזִיר לִי מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ד׳)

« וכתב הרא״ש בעלה קמ״ג ד״א והדרי פירי אותן שאכל אחר ג׳ שנים כלומר משום דהוי מחילה בטעות וכל כה״ג לאו מחילה הוא » (בית יוסף יו״ד קס״ד)

« אבל תוך ג׳ שנים לא הוי טעות שהרי בידו וברשותו היה להחזיר המעות למלוה » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ז)

9. אוצר המילים של הסימן

10. כללי זהב, סימן לזיכרון, מכשולים וכרטיס הבזק

חמישה כללי זהב

1. אין המשכון קונה. אימת קנאה — קושיית הגמרא נוהגת בכל צורות המעשה.
2. אין לשון שטר עושה מעשה, ואף המעשה עצמו לא יועיל : כתב הש״ך ואפילו האמת נמי הכי.
3. האחר שבאמצע מוחק ראיה, ואינו מרפא פגם. ומכאן גדרו המצומצם של סעיף ב.
4. המכר מתיר את שאוסר המשכון — ובלבד שיהיה מכר : קנין גמור.
5. אין השתיקה מחילה כשהיא בנויה על טעות : מחילה בטעות.

ארבעה מכשולים רגילים

1. לחשוב שסכום השכר הוא הנדון. לעולם אינו : השאלה אם היתה למלוה זכות.
2. לקרוא את סעיף ב כהרחבת סעיף א. הט״ז מראה שהוא מתיר פחות ולא יותר — והש״ך למד מזה את דעת המחבר.
3. לראות בסעיף ג היתר כללי. בלא קנין גמור אין מכר, וחוזרים לסעיף א.
4. לחשוב שהשדה נעשית של המלוה בסוף ג׳ שנים. לעולם אינה נעשית : אסמכתא לא קניא. ואין נשארת אלא שאלת הפירות.