סימן קס״ו · הלכה למעשה

📑 תוכן

📜 לשון השולחן ערוך — שלושת הסעיפים 📋 העתקה

1. שורש הפסק — מה סימן זה קובע, ומה אינו קובע

אין סימן זה קובע בשאלת השיעור ולא בשאלת השטר: הוא קובע בשאלת הצורה. כל הנאה המתקבלת מן הלוה מפני שהלוהו רבית היא, ותהא צורתה אשר תהיה — מלאכה, דירה, פחת. ומה שאינו קובע ברור אף הוא: אין בו כלום מן ההלואה שבמסחר ולא מהיתר עסקא, הבאים בהמשך הבלוק.

« וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין בְּעֵת הַהַלְוָאָה כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

ואינו קובע אף במקום שאין הלואה כלל: סוף סעיף ג׳ מראה זאת במשל, והמשל הזה הוא ההיתר הגמור היחיד שבסימן.

« מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)

« והשיב שכיון שלא היה צריך ראובן לבנות חורבה זו עכשיו ומשום הנאת שמעון עשה מה שעשה מותר » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

2. פסק המחבר — מפת שלושת הסעיפים

שלושה סעיפים, שלוש הכרעות, וצריך להחזיקם מובדלים שלא לטעות בדין.

3. לכתחלה — שלושת האיסורים וגדרו של הש״ך

הנקודה הראשונה היא הפשוטה שבכולן והנשכחת שבכולן: אין שום יוצא מן הכלל בסעיף א׳. חצר שאינה עומדת להשכרה, אדם שאין דרכו לשכור, עבד בטל — כל אלו נזכרים בלשון כדי להיכלל ולא כדי לצאת.

« המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

« אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

והגדר האמיתי היחיד הוא של הש״ך, והוא גדר של היקף: האיסור בדברים הנראים לעין.

« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

הרא״ש מיקל יותר בין אנשים שהיו משאילים חצרותיהם זה לזה; ומהרש״ל אינו הולך אחריו אלא בחפצים, ומעמיד אגב כך את הכלל התובעני שבסימן.

« וכ׳ עוד הרא״ש שי״מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא״ז כ״כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« ומדברי מהרש״ל פ׳ הגוזל עצים סי׳ ט׳ נראה דלא שרי בכה״ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס״ת או לקנות לו גלילה אע״פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ״ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

4. בדיעבד — מה שמחזירים ומה שאין מחזירים

המלוה כבר דר, או שכבר עשה מלאכה. אין השאלה עוד שאלת היתר אלא שאלת השבה, והיא נחתכת לפי החצר.

חצר שאינה עומדת להשכרה, ואדם שאין דרכו לשכור: המחבר מביא את הדעה הראשונה בלא לנקוב בשמה — היא דעת הרמב״ן, ואחריה הרא״ש — ואחר כך את דעת הרמב״ם.

« ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב״ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

« וכתב הרמב״ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפילו לצאת ידי שמים א״צ לתת לו » (טור יו״ד קס״ו)

« וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

חצר העומדת להשכרה: אבק רבית היא לכל הדעות, ולפיכך אין הוצאה בדיינים מטעם רבית. אבל הש״ך מוסיף את מה שלא כתב המחבר, וזו התיבה המועילה שבסימן.

« ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ״ע) (טור) » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

« דאע״ג דא״ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ״מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

ומיד הוא נותן את גדרה: אם אמר המלוה ״דור בחנם״ לאחר ההלואה, בלא להזכיר את ההלואה, מחל על השכר.

« ומיהו אם אחר שהלוהו א״ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע״ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א״ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

5. הלוני ודור בחצרי — דין הקציצה, וספיקא דדינא של הש״ך

משנאמרה ההנאה משתנה הדין. חצר העומדת להשכרה: רבית קצוצה, ובית דין מוציא. חצר שאינה עומדת להשכרה: המחבר אומר אבק רבית, והש״ך מראה שאין הדבר פשוט כל כך.

« אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

הש״ך אינו מכריע, ומסקנתו כלל של דין הוא — המוחזק מוחזק. והבאר היטב מעתיקה כלשונה, ובכך היא נכנסת למעשה.

« ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ג)

והרמ״א סוגר פתח אחד: משנזכרה ההלואה כתמורה, שוב אין דנים.

« ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי׳ לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)

ונשאר מקרה הרווחת הזמן. המחבר מביא שתי דעות; והש״ך כותב על מי מהן ההסכמה.

« ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)

« וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ח)

« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)

6. ניכוי — הכרעת הרמ״א וגדרה

המקרה האחרון, והוא דיוני: החוב עדיין קיים, המלוה אכל דירה, והלוה תובע שינכו אותה.

« היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)

« שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי׳ קע״ב בהג״ה שאין לסלקו בלא מעות » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)

הרמ״א מכריע כדעה השניה, ונוקב בשמות נושאיה.

« והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא״ש והטור ור׳ אפרים ורשב״א) » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)

« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב ס״ס א׳ בהג״ה משא״כ הכא » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״א)

והפתחי תשובה, בשם הנודע ביהודה, נותן את גדרה המדויק, והוא מכריע מיד שיש כמה בעלי חובות.

« עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ע״ו שכתב דדוקא בכה״ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ״א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ג)

« לְפִיכָךְ אִם עֲדַיִן לֹא הֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּבָא לְנַכּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הַכּל אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

7. מקרים בני זמננו — מקרים ותמצית

תמצית