סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ו (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״ג ס״ק), ט״ז (ה׳ ס״ק), באר היטב (ז׳ ס״ק), פתחי תשובה (ג׳ ס״ק), נקודות הכסף (ב׳), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד:
בבא מציעא ס״ד ע״ב (המשנה, ורב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ותרי לישני)
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
סעיף א׳ אוסר במקום שלכאורה אין בו מה לאסור: חצר שאין משכירים אותה, ואדם שלא היה משלם שכר דירה לעולם. אין כאן מפסיד ואין כאן משלם. ואף על פי כן אסור — ותיבה זו היא מפתח כל הסימן.
« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)
« אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵירוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)
« ואי לא הלוה לו היה מותר דניחא למריה דההוא עבד שלא ילמוד דרך הבטלה כדאיתא בח״מ סימן שס״ג מ״מ הכא דהלוהו מחזי כרבית » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק א)
« גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ב)
המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו. ובו ג׳ סעיפים:
המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב״ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים (ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ״ע) (טור) ועיין עוד בח״ה ריש סימן ע״ב):
ב. אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית: הגה ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי׳ לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו (ב״י בשם תלמידי הרשב״א): ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן: הגה והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה:
ג. היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה: הגה והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא״ש והטור ור׳ אפרים ורשב״א) מי שקבל מעות בהלואה מאחד וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה אע״ג דהוי נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו אפי׳ הכי אסור דהוי ליה כהלוני ודור בחצרי דאסור אפילו לא קיימא לאגרא (במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר״ם ומהרי״ק שורש קי״ט) והוא הדין בכל כיוצא בזה מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו מותר אע״ג דמשלם לו אחר כך מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה (ב״י בשם בעל התרומות):
סעיף א׳ ממשיך ב״ואם דר בו כבר״ שאינו ויתור אלא מחלוקת שלמה, והמחבר נושאה בשני שלבים: תחילה דעה אחת, ואחריה ולהרמב״ם.
« וכתב הרמב״ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפילו לצאת ידי שמים א״צ לתת לו » (טור יו״ד קס״ו)
« וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדברי הרמב״ן » (טור יו״ד קס״ו)
« והרמב״ם כתב דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם הלוהו ודר בו הוי אבק רבית » (טור יו״ד קס״ו)
« וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)
« דעת רבינו לחלק בין הלוהו להלויני דבהלוהו אפילו לצאת י״ש א״צ להחזיר אבל בהלויני אבק רבית היא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)
« אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר דְּקַיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר. אֲבָל חָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דְּלָא עֲבִיד לְמֵיגַר – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)
« כלומר אע״ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ב)
« ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב״ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)
סעיף ב׳ נראה חלק: חצר העומדת להשכרה — קצוצה; שאינה עומדת — אבק. הש״ך מראה שחסרה כאן שורה, ושאין ההלכה למעשה כמה שמשמע מן המחבר.
« אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)
« ובחצר דקיימא לאגרא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ו)
« ומ״מ אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי אבק רבית ולא מפקינן » (טור יו״ד קס״ו)
« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)
« ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)
« דס״ל להרמב״ם דכיון דהתנה עמו הלויני ודור בחצרי הוי כאילו שוכרו עכשיו » (בית יוסף יו״ד קס״ו)
« כתבו תלמידי הרשב״א דאי א״ל בפירוש הלויני ודור בה בשכר מעותיך אפי׳ בחצר דלא קיימא לאגרא רבית קצוצה הוא דהא גלי דעתיה שרוצה להשכירה ומהשתא קיימא לאגרא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)
« ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי׳ לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)
« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ג)
סעיף ב׳ מסתיים בשתי דעות, ואין נושא המחלוקת הדירה: הוא גדר רבית קצוצה עצמו. האם צריך, כדי שתהא רבית של תורה, שתהא הקציצה עם נתינת המעות?
« ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)
« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּלְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ וְאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה דּוּר בַּחֲצֵרִי עַד שֶׁאַחְזִיר לְךָ חוֹבְךָ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ג׳)
« פי׳ ה״ה שדקדקו כן מדכתיב לא תתן לו שתלאו בשעת נתינה » (בית יוסף יו״ד קס״ו)
« דלא הוי ר״ק אלא כשקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ז)
« ואין חילוק בין אם אמר כן בשעת הלואה או לאחר הלואה שאין חילוק בין קצץ בשעת הלואה להרויח לו זמן אחר ההלואה בשביל המתנת המעות דכשעת מתן מעות דמיא » (טור יו״ד קס״ו)
« וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ח)
« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)
« ומשמע דלא הוי אלא אבק רבית כמו שהוכחתי בספרי דלא כהגהת דרישה שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)
« לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ מְעוֹתָיו וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלִין אֶצְלוֹ זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״א)
« והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)
זהו החילוק המועיל שבסימן, ואינו כתוב לא במחבר ולא ברמ״א: מה שאין בית דין מוציא מדין רבית, הוא מוציא מדין שכר דירה. שני חיובים הם, ואינם חופפים.
« דאע״ג דא״ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ״מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)
« דכיון דקיימא לאגרא אפי׳ בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממוניה ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו » (בית יוסף יו״ד קס״ו)
« ואפי׳ ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם » (בית יוסף יו״ד קס״ו)
« ומיהו אם אחר שהלוהו א״ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע״ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א״ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)
« ונ״ל דה״ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא״ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ״ש שם בח״מ סעיף ו׳ ז׳ ח׳ וכל כה״ג מוציאין ממנו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)
« וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ״ה הוי א״ר » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ב)
סעיף ג׳ עובר מן ההגדרה אל הדין. החוב עדיין לא נפרע, והלוה תובע שינכו מחובו את מה שאכל המלוה בדירה. האם זו החזרת הרבית — ואם כן אין מוציאים — או שאין כאן אלא הימנעות מלהשלים את נטילתה?
« היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)
« כתב רב אלפס לא מיבעיא אם פרעו כבר דלא מפקינן מיניה דמלוה שכר הדירה שדר בו אלא אפי׳ לא פרעו הלוה עדיין ושואל הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות שראוי ליתן על שדר בחצרו לא מנכינן ליה וצריך לפרוע לו כל החוב משלם » (טור יו״ד קס״ו)
« וה״ר אפרים חלק עליו בזה וכתב כיון שלא פרעו מנכינן לו שיעור השכירות מעיקר החוב ולזה הסכים א״א ז״ל » (טור יו״ד קס״ו)
« והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא״ש והטור ור׳ אפרים ורשב״א) » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)
« שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי׳ קע״ב בהג״ה שאין לסלקו בלא מעות » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)
« וי״א דמנכינן ס״ל שאני התם דהמלוה מוחזק בהמשכון והקרקע תחת ידו הוא כי מסרה על דעת שהפירות יהיו שלו על כן נחשב סילוק בלא מעות כאילו מוציא ממנו מה שאין כן כאן שלא מסר אותה תחת ידו » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)
« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב ס״ס א׳ בהג״ה משא״כ הכא » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״א)
« לְפִיכָךְ אִם עֲדַיִן לֹא הֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּבָא לְנַכּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הַכּל אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)
« שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)
« עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ע״ו שכתב דדוקא בכה״ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ״א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ג)
הש״ך פותח את פירושו בגדר שאינו במחבר, והוא משנה הכל למעשה: האיסור בדברים הנראים לעין.
« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)
« וכ׳ עוד הרא״ש שי״מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא״ז כ״כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)
« ומדברי מהרש״ל פ׳ הגוזל עצים סי׳ ט׳ נראה דלא שרי בכה״ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)
« מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס״ת או לקנות לו גלילה אע״פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ״ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)
« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלא״ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק א)
הסימן מסתיים במקרה נדיר: מפרש המתקן את נוסח הרמ״א שנדפס, ומפרש אחר המשיב לו שלא היה צריך לתקן.
« ונ״ל שיש עוד חסרון וכצ״ל ומכל מקום חייב ליתן לו שכר כל שלא אמר ליה דור בחצרי חנם » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)
« כן נראה לי שהמעתיק טעה מתיבת אבק רבית הראשון לשני ודלג מה שכתב רמ״א בינתיים וטעות כזה רגיל » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)
« ומכאן תימה על מה שכ׳ רמ״א בח״מ סי׳ שס״ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ״ל בפירוש » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)
« לא ידענא מי הכריחו לזה. ועוד נראה דרמ״א סמך בזה על מ״ש בח״מ סימן שס״ג דכיון דחייב מצד הדין פשיטא דלא גרע משום איסור » (נקודות הכסף יו״ד קס״ו)
« דבריו תמוהים דהרי לא נזכר שם בדברי רמ״א אלא דבלא קיימא לאגרא א״צ להעלות לו שכר ובזה ודאי אף המ״ר מודו וכדמוכח להדיא מדבריהם שהבאתי בש״ך ס״ק ד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ו)
« עט״ז מה שתמה על רמ״א בת״ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל״א מה שתירץ על זה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק א)
« והקשה בט״ז עמ״ש רמ״א בח״מ סי׳ שס״ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ״ש ב״י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ב)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ו · 166 · ♥ תמיכה