סימן קס״ו · הלכה למעשה

📑 Sommaire

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les trois seifim 📋 Copier

1. שורש הפסק — ce que ce siman règle, et ce qu’il ne règle pas

Ce siman ne règle pas la question du taux, ni celle du contrat : il règle la question de la forme. Tout bénéfice reçu du débiteur parce qu’on lui a prêté est un intérêt, quelle que soit sa forme — travail, logement, réduction. Ce qu’il ne règle pas, en revanche, est aussi net : il ne dit rien du prêt commercial ni du היתר עסקא, qui viennent plus loin dans le bloc.

« וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין בְּעֵת הַהַלְוָאָה כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

Et il ne règle pas non plus le cas où il n’y a pas de prêt du tout : la fin du seif 3 le montre par un exemple, et cet exemple est la seule permission franche du siman.

« מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)

« והשיב שכיון שלא היה צריך ראובן לבנות חורבה זו עכשיו ומשום הנאת שמעון עשה מה שעשה מותר » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

2. פסק המחבר — la carte des trois seifim

Trois seifim, trois décisions, et il faut les tenir séparées pour ne pas se tromper de régime.

3. לכתחלה — les trois interdits, et la limite du Chakh

Le premier point est le plus simple et le plus oublié : il n’y a aucune exception au seif 1. La cour qui ne se loue pas, l’homme qui ne loue pas, l’esclave oisif — tous ces cas sont nommés dans le texte pour être inclus, non pour être exclus.

« המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

« אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

La seule vraie limite est celle du Chakh, et elle est de portée : l’interdit vise ce qui se voit.

« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

Le Roch allège davantage entre gens qui se prêtaient déjà leurs cours ; le Maharchal ne le suit que pour les objets, et pose au passage la règle la plus exigeante du siman.

« וכ׳ עוד הרא״ש שי״מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא״ז כ״כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« ומדברי מהרש״ל פ׳ הגוזל עצים סי׳ ט׳ נראה דלא שרי בכה״ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס״ת או לקנות לו גלילה אע״פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ״ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

4. בדיעבד — ce qui se rend, et ce qui ne se rend pas

Le prêteur a déjà logé, ou a déjà fait travailler. La question n’est plus la permission mais la restitution, et elle se décide sur la cour.

Cour qui ne se loue pas, et homme qui n’a pas coutume de louer : le Mehaber donne le premier avis sans le nommer — c’est le Ramban, suivi du Roch — puis celui du Rambam.

« ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב״ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

« וכתב הרמב״ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפילו לצאת ידי שמים א״צ לתת לו » (טור יו״ד קס״ו)

« וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

Cour qui se loue : c’est de l’אבק רבית pour tous, donc pas de reprise judiciaire au titre de l’intérêt. Mais le Chakh ajoute ce que le Mehaber n’a pas écrit, et c’est la clause la plus utile du siman.

« ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ״ע) (טור) » (שו״ע יו״ד קס״ו:א)

« דאע״ג דא״ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ״מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

Et il en donne aussitôt la limite : si le prêteur a dit “habite gratuitement” après le prêt, sans nommer le prêt, il a renoncé au loyer.

« ומיהו אם אחר שהלוהו א״ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע״ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א״ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

5. הלוני ודור בחצרי — le régime de la stipulation, et le ספיקא דדינא du Chakh

Dès que le bénéfice a été dit, on change de régime. Cour qui se loue : c’est de la רבית קצוצה, et le tribunal la reprend. Cour qui ne se loue pas : le Mehaber dit אבק רבית, et le Chakh montre que ce n’est pas si simple.

« אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

Le Chakh refuse de trancher, et sa conclusion est une règle de procédure — le possesseur garde. Le Baer Hetev la recopie telle quelle, ce qui la fait entrer dans la pratique.

« ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ג)

Le Rama, lui, ferme une porte : dès que le prêt est nommé comme contrepartie, on ne discute plus.

« ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי׳ לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)

Reste le cas du délai accordé plus tard. Le Mehaber donne deux avis ; le Chakh écrit sur lequel se porte l’accord.

« ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן » (שו״ע יו״ד קס״ו:ב)

« וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ח)

« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)

6. ניכוי — la décision du Rama, et sa limite

Dernier cas, et il est procédural : la dette court encore, le prêteur a consommé un logement, et l’emprunteur demande qu’on le retranche.

« היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)

« שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי׳ קע״ב בהג״ה שאין לסלקו בלא מעות » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)

Le Rama tranche pour le second avis, et il nomme ceux qui le portent.

« והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא״ש והטור ור׳ אפרים ורשב״א) » (שו״ע יו״ד קס״ו:ג)

« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב ס״ס א׳ בהג״ה משא״כ הכא » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״א)

Le Pit’hei Techouva, au nom du Noda BiYehouda, en donne la limite exacte, et elle est décisive dès qu’il y a plusieurs créanciers.

« עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ע״ו שכתב דדוקא בכה״ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ״א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ג)

« לְפִיכָךְ אִם עֲדַיִן לֹא הֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּבָא לְנַכּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הַכּל אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

7. מקרים בני זמננו — cas contemporains et récapitulatif

Récapitulatif