אין המבדיל בין פקדון להלואה מה שכתבו הצדדים, אלא מי היה מפסיד אילו אבדו המעות. סימן קס״ז עושה משפט זה כלי : הוא בונה מבנה שבו נוטל המלוה מנה על מנה ואין כאן רבית, לפי שאין כאן עדיין הלואה. ונשאר לברר עד היכן הכלי מגיע — וכאן נפרדים הט״ז, הדרישה, הפרישה ונקודות הכסף.
הנושא : האחריות כמבחן שם החוזה — פקדון, הלואה, אחריות, שכר עמלו
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ז · טור · בית יוסף · ש״ך · ט״ז · נקודות הכסף
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסעיף מעמיד את כל בניינו על חמש מילים — ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן. ואין זה תנאי של זהירות אלא הגדרת המעשה, והיא המכריעה אם איסור רבית חל כאן או לא.
« מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן » (שו״ע יו״ד קס״ז:א)
« ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים » (שו״ע יו״ד קס״ז:א)
« דעיקר ההיתר בדין זה הוא מחמת שבשעה שמרויח מנה הוא עדיין פקדון בידו ולא הלואה » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אבל הכא שנושא ונותן בנכסים כיון שקיבל עליו כל האחריות פקע ממנו שם הפקדון ונעשה מלוה » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« היה אחריות המעות עליו הוה לגמרי כאילו הלוה לישראל מעותיו » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל ע״ה סי׳ ב׳ דהמקבל למחצית שכר אסור לקבל עליו כל האחריות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
באיזה אופן מותר להלות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח. ובו סעיף אחד:
מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי: הגה והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו (בית יוסף):
משהתברר שאין הלואה בשלב הראשון, נשארה קושיה, והסעיף פוטרה בשש מילים : המתעסק עמל, ועמלו מהנה את המלוה. ועמל הניתן בחינם למי שעתידים ללוות ממנו טובת הנאה היא — ואם אין משלמים עליה, רבית.
« ובלבד שיתן לו שכר עמלו עד שיהו ב׳ מנים שלא יהיה רבית מוקדמת » (טור יו״ד קס״ז)
« משא״כ הכא דכשעוסק אין כאן הלואה כלל אלא שהוא כמו רבית מוקדמת ומאוחרת ומשום הכי אפילו בלא תנאי סגי בכל שהוא » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« אבל אם ירצה לעשות עסקו פקדון אחר שנה זה לא שמעתי ולא נתברר לי להתיר מפני שהיא כרבית מאוחרת » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
הדרישה מבקשת להתיר למלוה לשלם למתעסק כדי שיקבל עליו את האחריות. והשוואתה ידועה : שומר חינם יכול להתנות להיות כשואל (חושן משפט סימן רצ״א). ומדוע לא כאן ?
« בדרישה כתב ונראה דאם התנה עמו בתחילה ונותן לו שכר מה כדי שיקבל עליו המתעסק באחריות ש״ד דומיא דמתנה עליו בשכר עמלו בדבר מועט » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ותמהתי על דברים אלו אם יצאו מפי הצדיק » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ואם יקבל עליו האחריות גם בעת ההיא יהיה המעות בהלואה בידו » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומה יועיל מה שנותן מלוה ללוה שכר על שקבל עליו האחריות דזה דומה למי שנותן ללוה איזה מתנות שילוה ממנו מעות ברבית » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« דהתם לאו זוזי אוזפי אבל הכא זוזי אוזפי הוי ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ותו דדוקא במשכון שייך לומר מתנה להיות כשואל דלא ניתן להוצאה אבל לא במעות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש״ח לקבל עליו להיות כשואל » (רמ״א יו״ד קע״ז:א)
« אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה״ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד » (שו״ע יו״ד קע״ז:א)
« והט״ז חולק עליו וכתב דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא מחמת שבשעה שמרויח מנה הוא עדיין פקדון בידו ולא הלואה » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
המחבר כותב את התנאי מתחילה כתנאי לשיעור : ואם התנה עמו מתחילה … סגי. והשאלה מה יהא כשלא התנה.
« ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי » (שו״ע יו״ד קס״ז:א)
« ונ״ל דצריך להתנות כן מעיקרא דאם לא כן צריך ליתן שכר בכל יום ויום כפועל בטל כמ״ש בסי׳ קע״ו » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« והפרישה כתב דמראיית מהר״מ שממנו מקור דין זה מוכח דאפילו בלא התנה תחלה סגי בשכר כל שהוא » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« ובפרישה כתב דאפילו לא התנה בתחלה סגי בשכר כל שהוא » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« ול״ד לעיסקא דלקמן ר״ס קע״ז דנותן לו שכרו כפועל בטל דהתם הוא עוסק בחצי שלו ושל המלוה ביחד » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן יִהְיֶה חֲצִי הַמָּמוֹן בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וַהֲרֵי הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס וְהַחֵצִי הָאַחֵר בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה ב)
« אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמָמוֹן הַשִּׁתּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ הַשֻּׁתָּפוּת נִקְרֵאת עֵסֶק וְזֶה הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן נִקְרָא מִתְעַסֵּק » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה א)
הש״ך מקדיש את ס״ק א למה שמותר לכתוב בשטר עיסקא כשאין המלוה מאמין למתעסק. הוא מתיר, אוסר ומגביל — שלושה מעשים בכניסה אחת.
« ואם המלוה אינו מאמין ללוה על ההפסד בקרן או בריוח אזי יכתוב בשטר העיסקא שאין הלוה נאמן בהפסד הקרן כי אם ע״פ עדים כשרים מפורסמים » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ועל הריוח לא יהא נאמן כ״א בשבועה חמורה כרצון בעל השטר » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« דלא כאותן שנהגו לכתוב בשטר שגם בריוח לא יהא נאמן כ״א בעדים שזהו רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומשמע דוקא הכא שהוא בשטר עיסקא אבל בהלואה ממש דהוי רבית דאורייתא אסור להתנות גם על הקרן שלא יהא נאמן כ״א ע״פ ב׳ עדים כשרים » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« משא״כ באותן שבוחרים עדים שאינם יודעים מן המשא ומתן כלל ועושים כן כדי שא״א שיוכלו להעיד על ההפסד זה ודאי איסור גמור הוא דהוה קרוב לשכר ורחוק לגמרי מן ההפסד » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומסיק שם דאין היתר זה אלא בנותן לעיסקא שאין שם רבית דאורייתא אפי׳ בלא שום תנאי כיון דלא קיצץ עמו רק אם יהיה ריוח רק מדרבנן אסור משום קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְהָעוֹשֶׂה כֵן נִקְרָא רָשָׁע » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ח)
« וכתב עוד בענין ההיתר שמתנה המלוה שלא יהא הלוה נאמן על הפסד הקרן כ״א ע״פ ב׳ עדים כשרים היינו דוקא שהעדים הללו יש להם ידיעה קצת בעסק זה של הלוה » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
סופו של ס״ק א בט״ז עוסק בתקנת הלבוש : במקום רבית, מוכר הלוה למלוה סחורה שיש לו בזול, ומתחייב להעמידה לזמן, ואם לא — קנס. והט״ז מודה בה, בתנאי.
« ונ״ל ברור שאין להיתר זה מקום רק אם לא אמר תחלה הלויני מעות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אבל אמר תחלה הלויני מנה ואח״כ עושה עמו היתר זה אסור » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ול״נ דלא דמי דהתם לאיזה צורך הוא מוכר לו החטין שהרי חוזר ולוקחן ממנו הרי יש כאן הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
« אבל הכא אע״ג דאמר ליה הלוני מכל מקום י״ל דהמלוה אינו רוצה להלות אלא צריך המעות לקנות בו סחורה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
« וכשזה מוכרו לו בפחות אין איסור כשיש לו שהרי רשאי אדם למכור סחורותיו בפחות כשיש לו ואין כאן הערמת רבית כיון שהסחורה היא מתחלה של המוכר » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
ההגה מוסיפה את הסימטריה — והוא הדין איפכא — ומקורה נתון בסוגריים : בית יוסף. והבית יוסף במקומו אינו מכריע, אלא מביא ספק הראב״ד ואחר כך מסלקו.
« והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו » (רמ״א יו״ד קס״ז:א)
« יכול אדם לעשות עסקו מלוה כגון שא״ל מכאן עד סוף שנה יהיה ביני וביניך כתקנת חכמים מאותו יום ולהלן הריוח וההפסד שלך ותן ממוני לזמן פלוני » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« אבל אם ירצה לעשות עסקו פקדון אחר שנה זה לא שמעתי ולא נתברר לי להתיר מפני שהיא כרבית מאוחרת » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« כי בשביל חצי ההלואה שהלוה לו שנה טורח לו שנה בפקדונו » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« מיהו בנותן לו שכר בעבור שמירתו בשנה שניה אפילו כל דהו נראה דפשיטא דמותר דתו לא מיחזי כרבית » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ז · 167 · ♥ תמיכה