What distinguishes a deposit from a loan is not what the parties wrote, but who would lose if the money vanished. Siman 167 turns that sentence into an instrument: it builds an arrangement in which the lender gains a hundred on a hundred with no interest, because there is as yet no loan. It remains to see how far the instrument carries — and it is there that the Taz, the Derisha, the Prisha and the Nekudot HaKesef part company.
Subject: The location of risk as the criterion of the contract’s name — פקדון, הלואה, אחריות, שכר עמלו
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ז · טור · בית יוסף · ש״ך · ט״ז · נקודות הכסף
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The seif rests its whole structure on five words — ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן. This is not a clause of prudence: it is the legal characterisation of the transaction, and it decides whether the prohibition of interest applies at all.
« מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן » (שו״ע יו״ד קס״ז:א)
« ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים » (שו״ע יו״ד קס״ז:א)
« דעיקר ההיתר בדין זה הוא מחמת שבשעה שמרויח מנה הוא עדיין פקדון בידו ולא הלואה » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אבל הכא שנושא ונותן בנכסים כיון שקיבל עליו כל האחריות פקע ממנו שם הפקדון ונעשה מלוה » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« היה אחריות המעות עליו הוה לגמרי כאילו הלוה לישראל מעותיו » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל ע״ה סי׳ ב׳ דהמקבל למחצית שכר אסור לקבל עליו כל האחריות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
באיזה אופן מותר להלות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח. ובו סעיף אחד:
מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי: הגה והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו (בית יוסף):
Once it is settled that there is no loan during the first phase, one difficulty remains, and the seif deals with it in six words: the manager works, and his work benefits the lender. Free work rendered to the man from whom one will borrow is a benefit — and therefore, if it is not paid for, interest.
« ובלבד שיתן לו שכר עמלו עד שיהו ב׳ מנים שלא יהיה רבית מוקדמת » (טור יו״ד קס״ז)
« משא״כ הכא דכשעוסק אין כאן הלואה כלל אלא שהוא כמו רבית מוקדמת ומאוחרת ומשום הכי אפילו בלא תנאי סגי בכל שהוא » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« אבל אם ירצה לעשות עסקו פקדון אחר שנה זה לא שמעתי ולא נתברר לי להתיר מפני שהיא כרבית מאוחרת » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
The Derisha wishes to permit the lender to pay the manager so that the latter takes on the risk. His analogy is a classic one: an unpaid bailee may undertake to be liable as a borrower (Choshen Mishpat 291). Why not here?
« בדרישה כתב ונראה דאם התנה עמו בתחילה ונותן לו שכר מה כדי שיקבל עליו המתעסק באחריות ש״ד דומיא דמתנה עליו בשכר עמלו בדבר מועט » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ותמהתי על דברים אלו אם יצאו מפי הצדיק » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ואם יקבל עליו האחריות גם בעת ההיא יהיה המעות בהלואה בידו » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומה יועיל מה שנותן מלוה ללוה שכר על שקבל עליו האחריות דזה דומה למי שנותן ללוה איזה מתנות שילוה ממנו מעות ברבית » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« דהתם לאו זוזי אוזפי אבל הכא זוזי אוזפי הוי ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ותו דדוקא במשכון שייך לומר מתנה להיות כשואל דלא ניתן להוצאה אבל לא במעות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש״ח לקבל עליו להיות כשואל » (רמ״א יו״ד קע״ז:א)
« אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה״ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד » (שו״ע יו״ד קע״ז:א)
« והט״ז חולק עליו וכתב דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא מחמת שבשעה שמרויח מנה הוא עדיין פקדון בידו ולא הלואה » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
The Mechaber writes the initial stipulation as a condition of the measure: ואם התנה עמו מתחילה … סגי. The question is what happens where he did not stipulate.
« ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי » (שו״ע יו״ד קס״ז:א)
« ונ״ל דצריך להתנות כן מעיקרא דאם לא כן צריך ליתן שכר בכל יום ויום כפועל בטל כמ״ש בסי׳ קע״ו » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« והפרישה כתב דמראיית מהר״מ שממנו מקור דין זה מוכח דאפילו בלא התנה תחלה סגי בשכר כל שהוא » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« ובפרישה כתב דאפילו לא התנה בתחלה סגי בשכר כל שהוא » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« ול״ד לעיסקא דלקמן ר״ס קע״ז דנותן לו שכרו כפועל בטל דהתם הוא עוסק בחצי שלו ושל המלוה ביחד » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן יִהְיֶה חֲצִי הַמָּמוֹן בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וַהֲרֵי הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס וְהַחֵצִי הָאַחֵר בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה ב)
« אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמָמוֹן הַשִּׁתּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ הַשֻּׁתָּפוּת נִקְרֵאת עֵסֶק וְזֶה הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן נִקְרָא מִתְעַסֵּק » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה א)
The Shach devotes his first ס״ק to what may be written in a שטר עיסקא when the lender does not trust the manager. He permits, refuses and limits — three moves in one entry.
« ואם המלוה אינו מאמין ללוה על ההפסד בקרן או בריוח אזי יכתוב בשטר העיסקא שאין הלוה נאמן בהפסד הקרן כי אם ע״פ עדים כשרים מפורסמים » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ועל הריוח לא יהא נאמן כ״א בשבועה חמורה כרצון בעל השטר » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« דלא כאותן שנהגו לכתוב בשטר שגם בריוח לא יהא נאמן כ״א בעדים שזהו רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומשמע דוקא הכא שהוא בשטר עיסקא אבל בהלואה ממש דהוי רבית דאורייתא אסור להתנות גם על הקרן שלא יהא נאמן כ״א ע״פ ב׳ עדים כשרים » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« משא״כ באותן שבוחרים עדים שאינם יודעים מן המשא ומתן כלל ועושים כן כדי שא״א שיוכלו להעיד על ההפסד זה ודאי איסור גמור הוא דהוה קרוב לשכר ורחוק לגמרי מן ההפסד » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומסיק שם דאין היתר זה אלא בנותן לעיסקא שאין שם רבית דאורייתא אפי׳ בלא שום תנאי כיון דלא קיצץ עמו רק אם יהיה ריוח רק מדרבנן אסור משום קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְהָעוֹשֶׂה כֵן נִקְרָא רָשָׁע » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ח)
« וכתב עוד בענין ההיתר שמתנה המלוה שלא יהא הלוה נאמן על הפסד הקרן כ״א ע״פ ב׳ עדים כשרים היינו דוקא שהעדים הללו יש להם ידיעה קצת בעסק זה של הלוה » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
The end of the Taz’s ס״ק א deals with a device of the Levush: instead of interest, the borrower sells the lender goods he owns, cheaply, undertaking to deliver them at a term, with a penalty if he does not. The Taz accepts it — on one condition.
« ונ״ל ברור שאין להיתר זה מקום רק אם לא אמר תחלה הלויני מעות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אבל אמר תחלה הלויני מנה ואח״כ עושה עמו היתר זה אסור » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ול״נ דלא דמי דהתם לאיזה צורך הוא מוכר לו החטין שהרי חוזר ולוקחן ממנו הרי יש כאן הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
« אבל הכא אע״ג דאמר ליה הלוני מכל מקום י״ל דהמלוה אינו רוצה להלות אלא צריך המעות לקנות בו סחורה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
« וכשזה מוכרו לו בפחות אין איסור כשיש לו שהרי רשאי אדם למכור סחורותיו בפחות כשיש לו ואין כאן הערמת רבית כיון שהסחורה היא מתחלה של המוכר » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
The gloss adds the symmetry — והוא הדין איפכא — and its source is given in brackets: the Beit Yosef. Yet the Beit Yosef, in that place, does not rule: he reports a hesitation of the Raavad and then removes it.
« והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו » (רמ״א יו״ד קס״ז:א)
« יכול אדם לעשות עסקו מלוה כגון שא״ל מכאן עד סוף שנה יהיה ביני וביניך כתקנת חכמים מאותו יום ולהלן הריוח וההפסד שלך ותן ממוני לזמן פלוני » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« אבל אם ירצה לעשות עסקו פקדון אחר שנה זה לא שמעתי ולא נתברר לי להתיר מפני שהיא כרבית מאוחרת » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« כי בשביל חצי ההלואה שהלוה לו שנה טורח לו שנה בפקדונו » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« מיהו בנותן לו שכר בעבור שמירתו בשנה שניה אפילו כל דהו נראה דפשיטא דמותר דתו לא מיחזי כרבית » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קס״ז · ♥ Support