Le siman 168 est l’un des deux plus longs du bloc de l’intérêt : vingt-sept seifim, et le Choulhan Aroukh l’annonce lui-même — ובו כ״ז סעיפים. Entre un Juif et un Juif, l’intérêt est interdit ; entre un Juif et un non-Juif, il est permis. Tout le siman demande alors : lorsqu’un prêt passe par les mains d’un non-Juif, de qui est-il ? Trois mots répondent, et ils reviendront à chaque page : שליחות, le mandat ; אחריות, la charge du risque ; מראית העין, l’apparence.
Sujet : l’intérêt réalisé par l’entremise d’un non-Juif — שליחות ביד עובד כוכבים, ערב, אגר נטר, רבית קצוצה, אבק רבית, אחריות, משכון
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ח (chapeau : קסח-קסט)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman se lit en quatre mouvements. Seifim 1 à 8 : la dette qui change de main, dans les deux sens — un Juif endetté envers un non-Juif, puis un non-Juif endetté envers un Juif. Seifim 9 à 19 : le gage, משכון, qui fut la forme concrète de tout le crédit médiéval. Seifim 20 à 24 : le renversement — l’argent ou le gage d’un Juif dans la main d’un non-Juif, et le critère de l’אחריות à l’état pur. Seifim 25 à 27 : les revendications, les serments, et deux cas de clôture.
קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ״ז סעיפים:
ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים אסור: (וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון דהוי רבית קצוצה) (ב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ק״ח וכ״מ בטור ופוסקים) והוא הדין אם הישראל היה חייב מעות בלא רבית יש לו דין זה ואפילו העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו העובד כוכבים תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית אסור:
אבל אם קבל העובד כוכבים המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני מותר אפילו אם נותן הרבית ליד הישראל הראשון (שם וכ״מ בטור ופוסקים):
וכן אם העמידו אצל העובד כוכבים ואמר הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר: הגה וי״א אם אמר העובד כוכבים ליתנם לישראל השני דרך פקדון ואחר כך יהא בידו הלואה דשרי הואיל ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלואה (ב״י בשם תלמידי רשב״א ונ״י) ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון רק עם העובד כוכבים והעובד כוכבים א״ל לקבלם מישראל ראשון והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים מותר אפילו נותן הרבית לישראל (שם בשם הגהות מרדכי):
עובד כוכבים שמלוה לישראל ברבית על מנת שיתן הרבית לישראל מותר:
אם ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית והעובד כוכבים מלוה אותם לישראל ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מהעובד כוכבים אסור: הגה ודוקא אם העובד כוכבים הלוה לישראל השני בשליחות ישראל הראשון וכמאן דאמר יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא (וכן משמע בטור ורש״י וסייעתו) ואפילו אי אין שליחות לעובד כוכבים לחומרא מיירי דישראל כופה לעובד כוכבים ליתן לו רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף הישראל השני להוציא ממנו הרבית משום דמחזי כרבית אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות של ישראל ראשון לכולי עלמא שרי (ב״י בשם מרדכי והגהות מיי׳ פ״ה מה״מ) כמו שיתבאר בסמוך:
עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו א״ל אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העובד כוכבים נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל אע״פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור: הגה ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו (טור בשם ר״ת ורא״ש) אבל העיקר כסברא הראשונה (ב״י בשם נימוקי שכ״כ בשם ר״ן) אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם (תשובת רא״ש והגהמי״י):
ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור (רא״ש וטור לרש״י) (ויש מקילין משום דאין שליחות לעובד כוכבים וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל) (שם לר״ת):
ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העובד כוכבים ולוה מישראל ברבית מותר:
עובד כוכבים שלוה מישראל מעות ברבית על משכון ובשעת פדיית המשכון בא ישראל ואמר שלי הוא המשכון לא יאמינו המלוה ועדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו המעות עצמם שנתן המלוה לעובד כוכבים חזר ונתן לישראל כי יוכל לומר עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו ואם הוא יודע שהמשכון של ישראל אסור להלות עליו ואף אם אינו יודע בודאי אם ידוע שהוא של ישראל כגון שהוא מלבוש שאין העובדי כוכבים רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית : הגה וכל זה אינו אלא למאן דאית ליה שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל למאן דלית ליה מותר בכל ענין (ב״י) ולכן כתבו בשם ר״ת דמותר ליתן לכתחלה משכנות לעובד כוכבים אפילו לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אחר אפילו הם ספריו והמלוה מכירן ואפי׳ אם חוזר המלוה ומפקידם אצל הלוה שרי הואיל ויד עובד כוכבים באמצע אין שליחות לעובד כוכבים (ב״י בשם מרדכי פ׳ א״נ ובהגהות אשיר״י בשם אביאסף וטור והגהת מיימוני וע״פ) וכבר כתבתי דאין למחות ביד הנוהגין להקל ואפילו אם הולך העובד כוכבים והישראל פודה המשכון שרי מיהו אם המלוה אינו רוצה ליתן המשכון לישראל ששלח העובד כוכבים הרשות בידו שהרי אין לו עסק רק עם העובד כוכבים (תשובת הרא״ש כלל ק״ח סימן ח׳ וכ״מ בפוסקים) ולכן צריך גם כן בתחילה שיהא המשכון שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל אם ירצה (כן משמע שם):
עובד כוכבים שמשכן לישראל בחובו ומשכן העובד כוכבים אותו משכון לישראל ברבית אם הישראל פודהו אסור ליקח ממנו רבית ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד אלא גם על העובד כוכבים מותר וכן אם הישראל הממושכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל: הגה ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני מותר אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית (תשובת הרשב״א סימן תשס״ד):
אם ישראל השאיל משכנו לעובד כוכבים ללות עליו ברבית לעצמו ומשכנו העובד כוכבים מותר לישראל להלות לעובד כוכבים עליו ברבית ואפילו הלך לו העובד כוכבים ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית מותר: הגה אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון ע״י אחר למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים (ב״י בשם בה״ת) ואם העובד כוכבים אנס ואינו רוצה לפדות המשכון ולהחזירו לבעליו צריך ישראל המלוה ליתן לפדות המשכון לבעליו דהוי העובד כוכבים כגזלן שהשכין לו (מרדכי פרק א״נ) אבל אם אינו אנס ויוכל בעל המשכון לכוף לעובד כוכבים לפדות (שלו) יוכל ישראל המלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את (ב״י דקדק מהמרדכי) ואם העובד כוכבים אנס ואלו היה בא לפדותו היו צריכין לתת לו בלא רבית צריך לתת גם כן לבעל המשכון בלא רבית (שם) עובד כוכבים שהשכין משכון לישראל זה וחזר ומכרו לישראל אחר כשבא לפדותו צריך ליתן למלוה קרן ורבית (מרדכי והג״א והג״מ פ״ו מה״מ ואגודה וב״י ס״ס קע״ב כתב זה בשם מ״כ):
ישראל שהלוה לעובד כוכבים ברבית על משכון ואח״כ א״ל תן המשכון לראובן והוא יתן לך מעותיך וכן עשה נתן המשכון לראובן למכור וראובן עכב המעות בידו אחר מכירת המשכון והמלוה תובע רבית עד שיביא מעותיו לידו והעובד כוכבים אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר יכול המלוה ליטול כל הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל שעכב מה נפקא ליה מינה:
עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל ברבית על משכוני מותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח והוא שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העובד כוכבים באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי: הגה ואם נתן העובד כוכבים המשכון לישראל קודם שהלוה הישראל השני אפילו היה אחריות המשכון על השליח מותר (סברת הרב דלא כב״י) רק שיהיה אחריות המעות על המלוה: וכן בשעת פדיה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העובד כוכבים ויהיו באחריותי מיד כשיצאו מיד העובד כוכבים וכן תהיה שלוחי להחזיר לי המשכון ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו ואינו צריך להודיעו או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחילה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבוא העובד כוכבים ויתן לי המעות אתן לו משכונו ואפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו: הגה וכל שכן דשבועת לוה לא מהני (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית) אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת אסור ליקח ממנו הרבית והמערים לעשות כן נקרא רשע (ב״י בשם הרשב״א) וכל זה לא מיירי אלא במלוה על המשכון אבל אם נתן (ב״י בשם ריב״א) לו מעות להלוות לעובד כוכבים על רבית ואח״כ אמר הלוקח לא הלויתי לעובד כוכבים אבל לקחתי לצורך עצמי הלוקח נאמן שלצורך עצמו לקחם ואם חשדו שהוא משקר יחרים עליו שכדבריו כן הוא והעושה כן נקרא רשע (תשובת רשב״א סימן תרנ״ג):
ישראל שלוה מחבירו לצורך העובד כוכבים וקצב עם העובד כוכבים על הרבית ביוקר ועם הישראל המלוה קצב בפחות זכה הלוה במה שקצב עם העובד כוכבים יותר ממה שקצב עם הישראל המלוה אבל אם קצב עם המלוה ביוקר והעובד כוכבים אלם ואינו רוצה לפרעם לא יפרע הלוה מכיסו (מרדכי והג״א): הגה ויש אומרים דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו אלא אם הזכיר לו שם העובד כוכבים תחילה אז פטור מלשלם לו מכיסו (טור ומרדכי והג״א בשם אבי העזרי) ומכל מקום לכתחלה אסור ללוות על משכון עובד כוכבים ולומר שהוא יפרע קרן ורבית דהוי כלוה מישראל וחוזר ומלוה לעובד כוכבים אלא תחלת הלואה צריכה להיות לצורך עובד כוכבים אם השליח בא לפדות המשכון ממעותיו מותר לקבל ממנו קרן ורבית (בית יוסף בשם תשובת רשב״א) מיהו דוקא שהמלוה נותן לו לפדותו מרצונו אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שמתחלה על מנת כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו העובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י וב״י בשם תשובת הרא״ש) ואם אין השליח רוצה לפדותו והמלוה רוצה שיפדוהו לא יוכל לכופו כמו שיתבאר סוף סימן זה (ב״י):
ישראל שלוה מישראל ברבית לצורך עובד כוכבים על משכונו של עובד כוכבים ואחר זמן רוצה המלוה למכרו והשליח אומר אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם אין המלוה צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה:
ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותם לעובד כוכבים ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי׳ עד מאה ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים אם שומר חנם שומר חנם אם שומר שכר שומר שכר מותר:
ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מהעובד כוכבים ברבית אם נתן לו משכון ללות עליו אם אחריות העובד כוכבים על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעובד כוכבים ואם לא נתן לו משכון אסור אלא אם כן אמר לו לוה לי מעות ברבית מהעובד כוכבים על שמי והאמינו העובד כוכבים והוא סומך על הלוה ולא על השליח: הגה ועיין לקמן סי׳ ק״ע אם מותר לשליח להיות ערב יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העובד כוכבים ברבית לצורך הקהל אע״ג דהוו כשלוחי הקהל ואע״ג דאחריות עליהם וחוזרין ולוקחין מן הקהל שרי דהוי כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכה״ג וכן נהגו להקל אע״ג דאין כאן היתר ברור (ב״י בשם תשובת הרשב״א) ומ״מ אסור אח״כ ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל שילוו לצורך הקהל ולנכות להם אח״כ יותר ממה שהלוו כי הרבית עולה על האחרים והוי כאילו לוו זה מזה ברבית (גם זה שם):
משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל והביאו לישראל חבירו שילוה עליו וכשיבא העובד כוכבים לפדותו שיקח הוא הרבית שעלה עליו עד אותו היום והשני יקח הרבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה מותר ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית להחזיר לו משכונו מותר: הגה וי״א דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו אני מסולק ממך אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא שרי דוודאי מכוין להיתרא וכמאן דא״ל דמי (ב״י בשם מרדכי ותשובת הרא״ש) ואם בא הראשון לפדות המשכון ואין השני רוצה להחזיר לו המשכון הרשות בידו (מרדכי פא״נ) דהוי לגמרי כשלו דהוו כאלו מכרו לו בהדיא עד שיבא העובד כוכבים לפדותו (שם ובתשובת הרא״ש) וכן המנהג פשוט ואם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו הכל כפי תנאם ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך הואיל והמנהג כך (סברת הרב) ומותר ללוה לקצוב עם ישראל השני בפחות אע״פ שהעובד כוכבים נותן לו יותר או שיוכל לומר אני אקח חלק ברבית הבא מן העובד כוכבים כל שבוע (ב״י וכן משמע בת״ה סי׳ ש״ג) גם אם ירצו הלוה והמלוה שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו רק יניחנו ביד הלוה הזה שהלוה עליו לעובד כוכבים שרי (בית יוסף וסברת הרב) ובלבד שיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני (ד״ע) ואם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון לעובד כוכבים שהוא הלוה עכשיו מישראל השני יתחייב באחריותו הרשות בידם דהא מתנה שומר חנם להיות כשואל (גם זה ד״ע ורש״ל תשובה נ״ב) וי״א דאפילו להקנות הלוה אלו המשכונות למלוה השני אינו צריך אלא מיד שהמלוה השני נותן לו מעות ההלואה קנוי לו המשכון בכ״מ שהוא דדבר תורה מעות קונות ואע״ג דמדרבנן בעי משיכה מ״מ כהאי גוונא יש לסמוך על דבר תורה מיהו טוב שיקנה לו על ידי אחר (בית יוסף) ונאמן הלוה לומר שיש לו משכון מעובד כוכבים ואין צריך להביא ראיה לדבריו ויוכל המלוה להלוות לו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר כך הם עיקר הדברים בדינים אלו (ד״ע מלעיל סי׳ קס״ב ס״ב בהג״ה) אע״פ שיש קצת מפקפקים בהיתירות אלו (מהרי״ק שורש קי״ט) כבר פשט המנהג להקל ואין למחות ביד העושים כנזכר כי דינא הוא וכל זה לא מיירי אלא כשלא זקף הישראל שלוה לעובד כוכבים קרן עם רבית אבל אם כבר זקף הישראל על העובד כוכבים קרן ורבית ביחד כגון שחשב עמו רבית שיעלה עליו עד שנה וחשבו הכל ביחד מעתה הרי הכל כאילו הוי קרן של ישראל (תה״ד סי׳ ש״ג) בין שהלוה על המשכון או בלא משכון אסור ללוות על זה מישראל חבירו ושיעלה לו רבית מן החוב כל זמן שהלואה גביה דהוו כאילו נותן לו הרבית מכיסו (סברת הרב) אך ימכרנו לו סתם וכשרוצה לחזור ליקח חובו יחזור ויקנהו ממנו מעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הרבית שהיה ראוי לעלות עליו ואסור להתנות מתחלה בכך אלא יקנה לו החוב בקנין גמור ואח״כ יחזור הקונה ויבטיחנו בדברים אמתיים שכשיהיו לו מעות יחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר (ת״ה סימן ש״ג) ובחובות של אשראי צריך שיאמר לו אתה תפטור העובד כוכבים בכך וכך מכל וכל ובכך וכך אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מיד העובד כוכבים. (וע״ל סימן קע״ג בדין מכירת חובות):
ישראל הבא לחבירו וא״ל הלויני מעות על משכונות אלו שהם של עובד כוכבים והלוה לו והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו או שאומר לחבירו הלויני מעות ברבית ואני אשלח לך משכון על ידי עובד כוכבים והעובד כוכבים הביא המשכון למלוה והוליך המעות ללוה תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל:
משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים מותר להלוות עליו ישראל ברבית ויש אוסרין אלא אם כן אמר ישראל בעל המשכון קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני: הגה ולסברא הראשונה אפילו מישראל הראשון מותר לקבל הרבית (טור בשם הרא״ש) ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית או שיאכל פירות שדה שלו אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו מותר לישראל אחר לקנותו ממנו ואם יוכל לסלקו אסור לקנותו מן העובד כוכבים (כך משמע מתשובת ריב״ש שהביא הב״י):
מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור (ואם הלוה אותן שלא מדעת ישראל מסתמא הם באחריות עובד כוכבים ושרי) (מרדכי וב״י בשם הרשב״א וב״י בשם תלמידי רשב״א):
מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות הישראל אסור לו להלוותם ברבית ואם הם באחריות העובד כוכבים מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין:
ישראל שאמר לעובד כוכבים הילך שכרך (או פליגנא לך בריוח) (כ״מ בטור) והלוה מעותי ברבית אסור שהם באחריות הישראל ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין. (מיהו אם הדבר מפורסם לרבים מותר):
עובד כוכבים שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו מותר ללוות ממנו ברבית וישראל שעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו ברבית וגם זה תלוי במי שאחריות עליו:
ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה ואם משיב איני יודע אם נתת לי מעולם רבית ישבע שאינו יודע: הגה וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור אפי׳ בלא שבועה (כ״מ בפוסקים ועי׳ ב״י) ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו (ב״י) אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע ופטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל (סברת בית יוסף ממשמעות המרדכי) ועיין לעיל סימן ק״ס ולקמן סימן קע״ז:
משכון שביד ישראל מישראל חבירו וא״ל הלוה לך ומשכנו לעובד כוכבים ברבית ועלי לפרוע קרן ורבית מותר:
ראובן הרהין (פירוש משכן) משכונות של עובד כוכבים אצל שמעון ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם משכונות אין ראובן חייב לפדות המשכונות אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים:
Toute la matière du siman vient d’une seule page : le cinquième chapitre de Bava Metsia, איזהו נשך, folio soixante et onze verso. Le Beit Yossef l’indique dès sa première ligne sur ce siman.
« ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים וכו׳ פרק איזהו נשך » (בית יוסף יו״ד קס״ח)
La baraïta y pose les deux cas symétriques, qui deviendront les seifim 1 et 6 :
« יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לָךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – אָסוּר. וְאִם הֶעֱמִידוּ אֵצֶל גּוֹי – מוּתָּר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« וְכֵן גּוֹי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – מוּתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
La guemara objecte alors sur la première moitié : puisqu’il n’y a pas de mandat pour un non-Juif, qui donc prend l’intérêt de qui ? Et elle répond par deux ukimtot successives — celles-là mêmes que le Mehaber transcrira aux seifim 2 et 3.
« בִּשְׁלָמָא סֵיפָא, לְחוּמְרָא. אֶלָּא רֵישָׁא: כֵּיוָן דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִיפָּטֵר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
Puis vient la tentative de Rav Achi, deux fois formulée et deux fois rejetée par la guemara elle-même comme une erreur — ברותא — et enfin celle de Ravina, qui ne parle plus de mandat mais d’acquisition. C’est elle que le Rama invoquera au seif 11 sous le nom de זכיה.
« רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה, אֲבָל בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְגוֹי » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« רָבִינָא אָמַר: נְהִי דִּשְׁלִיחוּת לְגוֹי לֵית לֵיהּ, זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן אִית לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵי אַקָּטָן » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
Le Tour ouvre par le même cas que le Mehaber, et il en donne d’emblée la raison de fond — que le Chakh et le Taz reprendront chacun dans leur premier ס״ק.
« שאין לישראל הלוה שום עסק עם העובד כוכבים » (טור יו״ד קס״ח)
« כיון דבשכר ההלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ח)
Puis il expose la machloket entre Rachi et Rabbeinou Tam en toutes lettres, et conclut :
« פירש רש״י שהעובד כוכבים נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור » (טור יו״ד קס״ח)
« ור״ת פי׳ כיון שאין שליחות לעובד כוככים לא נעשה שליח הישראל ושרי » (טור יו״ד קס״ח)
« וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ח)
Le Beit Yossef relève que le Mehaber, comme le Rambam, omet le mot והפטר de l’ukimta — et il en déduit que ce mot n’est pas restrictif. Le Chakh contestera cette déduction, et le Taz en donnera une troisième lecture.
« ורבינו לא הזכיר והפטר וגם הרמב״ם לא הזכירו בפ״ה מה״מ משמע דס״ל דוהפטר דקאמר תלמודא לאו דוקא » (בית יוסף יו״ד קס״ח)
Et sur la conclusion du Roch, il écrit ce qui est peut-être la phrase la plus honnête du Beit Yossef sur ce siman :
« לא ידעתי מנ״ל לרבינו דסבר הרא״ש הכי שהרי בפסקים כתב ב׳ הסברות ולא הכריע » (בית יוסף יו״ד קס״ח)
Le lecteur qui ouvre le Choulhan Aroukh au siman 169 n’y trouve rien. Ce n’est ni un oubli ni une lacune : cette édition traite les simanim 168 et 169 ensemble, et elle le déclare elle-même. Le chapeau du seif 1 ne porte pas un numéro mais deux, et le Tour, au siman 169, ne porte qu’un renvoi.
« קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ״ז סעיפים » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)
« ראו סימן » (טור יו״ד קס״ט)
Huit mots suffisent à lire les vingt-sept seifim. Cinq viennent du bloc de l’intérêt et ont été posés au siman 161 ; trois sont propres à celui-ci.
Voici, en une seule table, ce que chacun des vingt-sept seifim décide, et par lequel des trois critères il le décide. La colonne de droite n’est pas un ornement : c’est elle qui permet de retrouver un cas que l’on n’a pas lu.
| Seif | Le cas | Ce qui est décidé | Le critère |
|---|---|---|---|
| 1 | Un Juif endetté envers un non-Juif ; un autre Juif reprend la dette de sa main. | Interdit, et intérêt stipulé selon la glose. | שליחות |
| 2 | Le non-Juif a repris l’argent en main et l’a redonné. | Permis, même si l’intérêt passe par le premier Juif. | שליחות |
| 3 | Déposé à terre, ou remis en dépôt ; ou le second n’a traité qu’avec le non-Juif. | Permis — mais la seconde glose est contestée par le Bakh, le Chakh et le Taz. | שליחות |
| 4 | Le non-Juif prête au Juif ; l’intérêt est versé à un Juif. | Permis — l’intérêt ne vient pas de l’emprunteur au prêteur. | מי הלוה למי |
| 5 | Un Juif prête au non-Juif, qui reprête à un Juif ; le premier reprend l’intérêt. | Interdit — mandat, ou apparence d’intérêt. | שליחות |
| 6 | Un non-Juif endetté envers un Juif ; un autre Juif reprend la dette. | Permis — sauf si le prêteur a organisé la substitution. | שליחות |
| 7 | Emprunter auprès d’un Juif par un non-Juif, au nom de celui-ci. | Le prêteur est quitte ; l’emprunteur transgresse. | שליחות |
| 8 | Le mandataire non-Juif est allé chez un Juif au lieu d’un non-Juif. | Permis — le mandat est rompu. | שליחות |
| 9 | Un Juif réclame le gage sur lequel on a prêté au non-Juif. | On ne le croit pas ; s’il est su que le gage est juif, interdit. | שליחות |
| 10 | Le gage d’un non-Juif regagé chez un Juif. | Selon que la garantie porte sur le gage seul ou aussi sur le non-Juif. | אחריות |
| 11 | Un Juif prête son gage à un non-Juif pour que celui-ci emprunte dessus. | Permis ; et si le non-Juif est violent, il faut laisser racheter. | אחריות |
| 12 | Réouven a retenu le produit de la vente du gage. | Le prêteur prend tout l’intérêt du non-Juif — il n’a rien à voir avec Réouven. | מי הלוה למי |
| 13 | Le mandataire porte l’argent et rapporte le gage. | Permis par la formule אתה תהיה שלוחי … באחריותי. | אחריות |
| 14 | Deux taux différents ; puis le non-Juif refuse de payer. | L’écart est acquis à l’emprunteur ; et il ne doit pas dire qu’il paiera lui-même. | מי הלוה למי |
| 15 | Le mandataire demande de ne pas vendre le gage. | Le prêteur n’a pas à l’écouter ; que le mandataire se protège lui-même. | מי הלוה למי |
| 16 | “Prends cet argent et prête-le à un non-Juif.” | Interdit si le risque est sur le mandataire ; sinon permis. | אחריות |
| 17 | “Emprunte pour moi auprès du non-Juif.” Et les dirigeants de la communauté. | Gage suffisant, ou emprunt au nom du mandant. Communauté : allégé par l’usage. | אחריות · ערב |
| 18 | Le gage d’un non-Juif porté chez un second Juif. | Permis par une vente du droit sur le gage — non par un prêt. | מי הלוה למי |
| 19 | Le non-Juif n’est qu’un décor : le besoin, l’intérêt et le taux sont juifs. | תחבולות רשעים — aucun intérêt ne se prend. | מי הלוה למי |
| 20 | Le gage d’un Juif dans la main d’un non-Juif. | Permis selon le Roch ; certains exigent קנה מעכשיו. | מי הלוה למי |
| 21 | L’argent d’un Juif déposé chez un non-Juif. | Tout dépend de la charge du risque. | אחריות |
| 22 | L’argent d’un non-Juif déposé chez un Juif. | Permis quant au fond, interdit par l’apparence. | אחריות · מראית העין |
| 23 | “Voici ton salaire, et prête mon argent.” | Juif → non-Juif : interdit. Non-Juif → Juif : apparence, sauf notoriété. | אחריות · מראית העין |
| 24 | Le tuteur sur les biens. | Tuteur d’un non-Juif : permis. Tuteur non-Juif d’un Juif : interdit. | אחריות |
| 25 | “Tu as pris de moi un intérêt” — “seulement par un non-Juif”. | Cru sans serment — לא שביק היתירא ואכיל איסורא. | חזקה |
| 26 | “Emprunte auprès d’un non-Juif, et je paierai capital et intérêt.” | Permis — l’emprunt est fait au non-Juif. | מי הלוה למי |
| 27 | Chimon réclame de Réouven qu’il rachète les gages. | Réouven ne rachète pas — mais il doit produire le non-Juif. | מי הלוה למי |
Le siman porte 197 entrées d’appareil : 83 ס״ק du Chakh, 37 du Taz, 60 du Baer Hetev, 10 Nekoudot HaKessef et 7 du Pit’hei Techouva. C’est le deuxième appareil le plus lourd de tout Yoré Déa. On en prend ici l’essentiel, seif par seif, dans l’ordre du texte ; les grandes disputes sont reprises au niveau Lamdan.
Le Chakh ouvre par la raison de fond, reprise du Tour : c’est le prêteur qui ordonne le versement, et le versement paie l’attente de son propre argent. D’où la conclusion — un intérêt stipulé.
« ודומה למי שאומר לחבירו אני אלוה לך ע״מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)
« כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)
« דבשליחותו הוא נותן לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק א)
Sur la clause “même sans intérêt”, le Chakh donne le motif : dès le moment où il a remis l’argent à son prochain, il en portait toute la charge — c’est donc son propre argent qu’il a prêté.
« כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו לגמרי הוי כאלו הלוה לו מעותיו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ג)
Et sur la dernière clause, celle du passage devant le non-Juif : le Chakh écarte l’idée que ce serait là un intérêt stipulé, et il ouvre la porte que le Rama utilisera au seif 3 — le dépôt.
« ומשמע דבכה״ג לא הוי ר״ק וכ״כ הדרישה וב״ח ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ד)
Le Chakh précise que la libération du premier n’a pas besoin d’être dite : elle est présumée. Et le Taz montre, en lisant les Hagahot Mordekhaï, que le premier Juif peut même recevoir le capital.
« אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« לאו דוקא רבית אלא אפי׳ הקרן » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ג)
Sur le mot manquant — והפטר — le Chakh est catégorique contre le Beit Yossef, et il apporte même la preuve d’un ancien exemplaire du Tour.
« ולי נראה דוהפטר דוקא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)
« ועוד שמצאתי בטור ישן היה כתוב והפטר ופשוט הוא לדעתי שחסרון הוא בשאר ספרים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)
Le Taz donne du même mot une lecture tout autre, et il explique par là le mot que le Mehaber a ajouté : ונסתלק.
« לא נתכוונו להפטר מן האחריות דלא אכפת לן בזה אלא לאפוקי שלא יניחנו על מנת שיחזור ויקחם » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)
Sur la seconde glose du Rama, celle des Hagahot Mordekhaï, l’appareil est unanime contre elle. Le Bakh l’a attaquée, le Chakh l’approuve, et le Taz refuse de la tenir pour la halakha.
« והב״ח השיג על הרב בזה וכתב דט״ס הוא בהגהת מרדכי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)
« והך הג״ה לאו הילכתא היא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« גם הט״ז כתב דהך הג״ה לאו הלכתא היא » (באר היטב יו״ד קס״ח ס״ק ו)
Le Chakh donne ici la définition la plus nette de la charnière du siman : ce n’est pas la Torah qui fait du non-Juif un mandataire, ce sont les Sages, et seulement pour aggraver.
« היינו מדאורייתא אבל חכמים החמירו דהשליח עובד כוכבים הוא כישראל עצמו המשלחו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״א)
Sur la seconde raison du Rama — l’apparence —, le Chakh la borne, et il indique du même coup le rôle du gage : un gage suffisant supprime la contrainte, et avec elle l’apparence.
« ואפ״ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הראשון דאל״כ לא מחזי כרבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ב)
« שהמשכון טוב ושוה הקרן והריוח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ג)
Sur le seif 6, le Chakh pose la conclusion qui commande tout le degré de gravité du siman — et il note l’écart du Rambam.
« הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)
« היינו לקולא אבל כאן דלחומרא הוא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ז)
Sur le seif 8, le Taz ramène tout à un mot, et le Chakh en tire la conséquence complète contre le Beit Yossef.
« דכיון ששינה אין כאן שליחות והוה כלוה מהעובד כוכבים עצמו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ט)
« אפילו למלוה אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא דכיון דשני שליחותיה תו לא הוי שלוחיה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ט)
Le Chakh explique la présomption qui protège le prêteur, et sa limite exacte.
« דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקנייה ניהליה משכון לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ)
« דיש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)
« הואיל ובשעת ההלואה ידוע שהוא של ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ב)
Sur le seif 10, le Taz explique pourquoi ce cas est plus rigoureux que celui du seif 9 : le gage a été pris de force, et l’on ne peut donc pas présumer qu’il ait été transféré.
« אבל כאן ודאי לא הקנהו לו דהא בעל כרחו לקחו ממנו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״א)
« שזה ודאי לא הקנהו לו שהרי משכנו בע״כ מיהו לר״ת וסייעתו שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
Sur la glose du Rama au seif 10 — la cession d’une dette par un non-Juif —, le Taz et les Nekoudot HaKessef lisent la responsa du Rachba de deux façons opposées.
« אלא מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון וכשרוצה העובד כוכבים יכול לסלק הישראל בזוזי » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ב)
« ולפי עניות דעתי נראה דאין לחלק בזה אלא בכל ענין אסור לקבל הרבית מיד הישראל » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
Sur le seif 12, le Taz relève ce qui ressemble à un salaire d’attente et pourtant est permis — et il en tire une difficulté sur le psak du Rama au seif 5.
« וכל שנותן בשביל זה העיכוב הוה אגר נטר ובזה הוה בישראל רבית קצוצה אפ״ה שרי כיון שמתחלה היתה בהיתר » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ז)
« לק״מ דבסעיף ד׳ מיירי שהלוה העובד כוכבים לישראל הב׳ בשליחותו של הישראל הראשון » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
Le Chakh élargit la permission au-delà de la lettre du seif, au nom du Nimoukei Yossef et du Ran : le gage n’est pas la seule voie.
« דה״ה בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על זה השליח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ד)
« שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)
Le Bakh, rapporté par le Chakh, limite l’exigence de la formule au seul lekhat’hila.
« אבל הב״ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
Sur l’aveu du mandataire, le Chakh nomme le principe, et le Meharaval le conteste.
« דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ)
« ומהרש״ל בתשובה סימן צ״ט חלק ע״ז וכתב דהיכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ)
« שכתב דאפילו היה המשכון ספרים וכיוצא בהם שהדבר ברור שהם של ישראל הודאת פיו מחייבתו » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ג)
Et sur la ligne la plus pratique du seif 14, le Chakh cite la responsa du Rachba dans son propre texte.
« נמצא ששמעון לוה וראובן מלוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)
« וקרוב בעיני שהאומר כלשון זה שהוא ר״ק אפי׳ היה המשכון של עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)
« מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)
Le Chakh donne, au nom du Sefer HaTeroumot, la définition exacte de l’אחריות qui interdit — et celle, tout aussi importante, de la responsabilité qui n’interdit pas.
« ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יכרע׳ הוא לישראל כדין כל לוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)
« אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרי׳ ואפי׳ חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)
« אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפי׳ כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״א)
Et voici la ligne de la caution, qui explique le renvoi du Rama au siman 170.
« אבל אם א״ל לישראל פלוני אלוה אותם ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת פרעון אני אפרע לך קרן ורבית מותר כדין ערב » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ט)
Le Taz étend l’exigence : la garantie de l’intérêt seul emporte celle du capital.
« דכיון שכל זמן שלא יתן לו העובד כוכבים קרן חייב לפרוע זה הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)
Sur les dirigeants de la communauté, le Taz explique pourquoi le Rama a allégé là où le Rachba tenait un intérêt stipulé — et le Pit’hei Techouva rapporte le Hatam Sofer.
« וטעם רמ״א להתיר כאן דלא חשיב ליה כרבית קצוצה וכיון דהוא לצורך מצוה הוי ליה כאפוטרופוס של יתום » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ב)
« ותו דהכא עדיף טפי כיון דהבנין הוא בית הלנת העניים » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ד)
Le Chakh dit d’abord ce que la coutume établie signifie exactement — et ce qu’elle ne signifie pas.
« כלומר כן הוא המנהג פשוט כהי״א דאפילו משכונו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכנו ולוקח הרבית מזה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ו)
Puis il déclare sa propre difficulté sur la glose du Rama, en toutes lettres.
« ותמיה לי כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
Et il sauve pourtant la coutume, en l’appuyant sur le Roch et le Baal HaIttour — parce que le gage reste au pouvoir du non-Juif.
« משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע״פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« ומעתה נקטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגנו הוא על פי דברי העיטור והרא״ש פרק כל שעה שאין חולק עליו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
Le Taz, lui, ne se laisse pas fléchir, et son objection est la plus nette du siman.
« תורה היא וללמוד אני צריך כי פסק זה נ״ל תמוה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא שאנו תופסין אותו למכירה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« האריך וסיום דבריו להחמיר וכבר כתבתי בש״ך טעם נכון למנהגנו » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
Sur les dettes de crédit, le Chakh explique pourquoi la formule de remise est la seule voie possible.
« אבל אין שום תקנה אחרת להקנות חוב העובד כוכבים באשראי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ב)
« דלעולם צריך ישראל שני ליתן לפדות לישראל ראשון משום דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ה)
Le Chakh distingue rigoureusement le cas permis du seif 18 et le cas interdit d’ici, et la différence tient à une seule formule prononcée.
« בלשון זה הלויני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר״ק היא שהרי קצץ עמו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ד)
« כלומר דתחבולה זו של רשעים היא לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ה)
« ובטור מסיים שהוא רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ט)
Le Chakh donne, au nom du Tour et du Roch, la raison pour laquelle le gage d’un Juif ne gêne pas ici.
« שהרי הישראל הב׳ לא הלוה לראשון כלום אלא לעובד כוכבי׳ ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ו)
« דהתם מיד שנותן לו הישראל המשכון ולוה עליו מחזי דלוה לצורך ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ז)
Sur le seif 22, le Chakh étend l’interdit d’apparence même au simple dépôt, et il rapporte la discussion du Tour sur le salaire fixe et le partage de profit.
« ויראה שגם בפקדון אסור אע״פ שאינו באחריותו משום מראית עין » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע)
« אבל אם א״ל פליגנא לך בריוח אסור אע״פ שאין לו בהפסד כלום ויש מתירים הואיל ולא משום כספו בא לו וכ״כ הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע)
Et sur la notoriété qui lève l’apparence, le Chakh est bref et exigeant.
« דהיינו שאומנתו בכך » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״א)
« הא לאו הכי אפילו מודיעו ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״א)
« פירוש על כל נכסיו אמרינן מסתמא שגם המעות שמלוה הוא של עובד כוכבים ואין כאן משום מראית עין » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ד)
Sur le tuteur non-Juif d’un Juif, le Chakh rapporte la conclusion du Rivach : l’interdit y est un intérêt stipulé.
« ורבית קצוצה הוא כן הוכיח הריב״ש » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ג)
« וכתב ריב״ש סי׳ ש״ה דהוי רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ב)
La présomption qui gouverne toute la fin du siman, nommée par le Chakh et par le Taz.
« דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ה)
« דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)
Le Chakh en marque aussitôt la limite : la présomption ne vaut que là où rien n’est établi.
« אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ז)
Et le Taz ajoute, sur son propre temps, une réserve d’une franchise rare — qui change la procédure du beit din.
« דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
« שצריך לכל הפחות לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה הדיין שאינו ברור ישביענו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
Sur le dernier seif, le Chakh dit en une ligne pourquoi Réouven ne doit rien racheter.
« דכל כה״ג ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך המעות לעובד כוכבים ולהלוותם לו ברבית ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק פ״ג)
Cette matière n’est ni dans les lois des aliments interdits ni dans celles de l’idolâtrie : elle est dans les lois du prêteur et de l’emprunteur, הלכות מלווה ולווה, au cinquième chapitre. Le Rambam y pose d’abord la règle générale du verset, et l’interdit rabbinique de prêter au non-Juif au-delà du nécessaire.
« הָעַכּוּ״ם וְגֵר תּוֹשָׁב לוִֹין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה א׳)
« אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)
« וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ״ם מֻתֶּרֶת לַכּל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)
Puis viennent, mot pour mot, les seifim 1 et 6 de notre siman :
« יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לָעַכּוּ״ם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ג׳)
« עַכּוּ״ם שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)
« וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעַכּוּ״ם הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)
« ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)
Le Rambam donne encore deux règles que notre siman suppose : l’interdiction de “suspendre” son argent à la main d’un non-Juif, et la question de la caution — que le Rama renverra au siman 170.
« אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד עַכּוּ״ם כְּדֵי לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
« וְעַכּוּ״ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
« לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
Et enfin la formule qui explique le seif 4, et qui est la clef de tout le siman :
« שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)
Le siman ne parle ni de banques ni de sociétés, mais ses catégories tranchent des situations très ordinaires. Chacune de ces lignes est une orientation d’étude, non un psak : pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
| La situation | Ce que le siman en dit | La source |
|---|---|---|
| Un Juif emprunte à un Juif, mais l’argent transite par un établissement non juif. | Le transit ne décide de rien. La question du seif 16 est celle-ci : qui perd si l’emprunteur ne rend rien ? Si c’est le prêteur juif, l’intermédiaire n’est qu’un guichet, et le prêt reste de Juif à Juif. | seif 16 · ש״ך ס״ק ס״ח |
| Un mandataire juif se porte garant du bon retour des fonds qu’il transporte. | Tout dépend de l’étendue de l’engagement. Une responsabilité de gardien — même étendue aux cas de force majeure — ne fait pas de lui un emprunteur. Une responsabilité de débiteur, si. | seif 16 · ש״ך ס״ק ס״ח · ט״ז ס״ק ל״א |
| Un Juif se porte caution d’un prêt consenti par un non-Juif à un autre Juif. | Le Rama renvoie expressément au siman 170, où la question est traitée pour elle-même. Le Chakh donne ici le principe : une garantie qui ne joue qu’à défaut est celle d’une caution et n’interdit pas ; une garantie qui joue à la place fait du garant l’emprunteur. | seif 17 · ש״ך ס״ק ס״ט · siman 170 |
| Les responsables d’une communauté empruntent avec intérêt pour financer un besoin communautaire, et se remboursent ensuite sur la caisse. | Le Rama l’a permis en le comparant au tuteur d’orphelins, tout en écrivant אין כאן היתר ברור. Le Pit’hei Techouva rapporte que le Hatam Sofer a confirmé ce type d’allègement dans un cas réel — un abri pour les pauvres de passage. | seif 17 (glose) · ט״ז ס״ק כ״ב · פת״ש ס״ק ד |
| Un Juif rachète à un autre Juif une créance que celui-ci détient sur un débiteur non juif. | C’est exactement le montage du seif 18, et il est permis — mais à la condition que ce soit une vente et non un prêt déguisé. Le Taz insiste : une cession assortie de l’obligation de rétrocéder n’est pas une vente. Le Chakh en convient et sauve pourtant l’usage par le Roch et le Baal HaIttour. | seif 18 · ש״ך ס״ק נ״ז · ט״ז ס״ק כ״ו · נקודות הכסף |
| La créance rachetée est un solde où le principal et les intérêts échus sont déjà fondus en un seul chiffre. | Le seif 18 pose ici une limite ferme, au nom du Teroumat HaDechen : après la זקיפה, la totalité est de l’argent juif, et le montage tombe. | seif 18 (glose) · תרומת הדשן סימן ש״ג |
| Un Juif place ses fonds au nom d’un tiers non juif afin de les prêter ensuite à des Juifs avec intérêt. | Le Rambam l’interdit en propres termes — אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו״ם — et le Chakh, au seif 5, note que le Rachba interdit en tout état de cause là où l’opération a été montée dans cette intention. | רמב״ם פ״ה ה״ה · ש״ך ס״ק י · seif 21 |
| Une opération licite qui, vue du dehors, ressemble à un prêt à intérêt entre deux Juifs. | C’est l’interdit d’apparence des seifim 22 à 24, et il ne se lève pas par l’explication : le Chakh écarte expressément l’idée qu’informer l’emprunteur et les témoins suffise. Il faut la notoriété — שאומנתו בכך. | seifim 22-24 · ש״ך ס״ק ע״א |
| Un Juif emprunte pour son propre besoin, mais présente le gage d’un tiers non juif pour donner à l’opération une forme licite. | C’est le cas nommé du seif 19 : תחבולות רשעים היא זו. Aucun intérêt ne se prend, et le Tour, rapporté par le Taz, y voit un intérêt stipulé. | seif 19 · ש״ך ס״ק ס״ד-ס״ה · ט״ז ס״ק כ״ט |
| Un litige : l’emprunteur soutient que l’intérêt reçu était illicite, le prêteur qu’il était licite. | Le seif 25 dispense le prêteur même du serment, sur la présomption לא שביק היתירא ואכיל איסורא. Mais le Taz, pour son époque, exige que le juge fasse préciser comment la voie licite a été suivie — sans quoi il fait jurer. | seif 25 · ט״ז ס״ק ל״ה-ל״ו · ש״ך ס״ק ע״ה |
Ce que le siman 168 décide, en sept phrases.