סימן קס״ח — רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים

📑 מהלך הלימוד

1. לשון המחבר — עשרים ושבעה הסעיפים

הסימן נקרא בארבע תנועות. סעיפים א-ח : החוב המחליף יד, לשני הכיוונים — ישראל החייב לעובד כוכבים, ואחר כך עובד כוכבים החייב לישראל. סעיפים ט-י״ט : המשכון, שהיה צורתו המעשית של כל האשראי בימי הביניים. סעיפים כ-כ״ד : ההיפוך — מעותיו או משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים, ומבחן האחריות בטהרתו. סעיפים כ״ה-כ״ז : הטענות, השבועות, ושני מקרי חתימה.

סעיף א — חובו של ישראל אצל העובד כוכבים שישראל אחר נכנס תחתיו 📋 העתקה

קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ״ז סעיפים:
ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים אסור: (וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון דהוי רבית קצוצה) (ב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ק״ח וכ״מ בטור ופוסקים) והוא הדין אם הישראל היה חייב מעות בלא רבית יש לו דין זה ואפילו העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו העובד כוכבים תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית אסור:

סעיף ב — אבל אם נטל העובד כוכבים את המעות בידו, מותר 📋 העתקה

אבל אם קבל העובד כוכבים המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני מותר אפילו אם נותן הרבית ליד הישראל הראשון (שם וכ״מ בטור ופוסקים):

סעיף ג — הניחם על גבי קרקע, וההגהה שדחו שלושה אחרונים 📋 העתקה

וכן אם העמידו אצל העובד כוכבים ואמר הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר: הגה וי״א אם אמר העובד כוכבים ליתנם לישראל השני דרך פקדון ואחר כך יהא בידו הלואה דשרי הואיל ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלואה (ב״י בשם תלמידי רשב״א ונ״י) ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון רק עם העובד כוכבים והעובד כוכבים א״ל לקבלם מישראל ראשון והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים מותר אפילו נותן הרבית לישראל (שם בשם הגהות מרדכי):

סעיף ד — העובד כוכבים מלוה לישראל והרבית לישראל 📋 העתקה

עובד כוכבים שמלוה לישראל ברבית על מנת שיתן הרבית לישראל מותר:

סעיף ה — מעגל של שלושה, והמילה שליחות שהכל תלוי בה 📋 העתקה

אם ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית והעובד כוכבים מלוה אותם לישראל ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מהעובד כוכבים אסור: הגה ודוקא אם העובד כוכבים הלוה לישראל השני בשליחות ישראל הראשון וכמאן דאמר יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא (וכן משמע בטור ורש״י וסייעתו) ואפילו אי אין שליחות לעובד כוכבים לחומרא מיירי דישראל כופה לעובד כוכבים ליתן לו רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף הישראל השני להוציא ממנו הרבית משום דמחזי כרבית אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות של ישראל ראשון לכולי עלמא שרי (ב״י בשם מרדכי והגהות מיי׳ פ״ה מה״מ) כמו שיתבאר בסמוך:

סעיף ו — חובו של עובד כוכבים אצל ישראל שישראל אחר נכנס תחתיו 📋 העתקה

עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו א״ל אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העובד כוכבים נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל אע״פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור: הגה ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו (טור בשם ר״ת ורא״ש) אבל העיקר כסברא הראשונה (ב״י בשם נימוקי שכ״כ בשם ר״ן) אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם (תשובת רא״ש והגהמי״י):

סעיף ז — ללוות בשם עובד כוכבים : המלוה מותר והלוה עושה איסור 📋 העתקה

ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור (רא״ש וטור לרש״י) (ויש מקילין משום דאין שליחות לעובד כוכבים וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל) (שם לר״ת):

סעיף ח — שליח ששינה : אין כאן שליחות 📋 העתקה

ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העובד כוכבים ולוה מישראל ברבית מותר:

סעיף ט — משכון שנודע שהוא של ישראל, ומנהגו של רבינו תם 📋 העתקה

עובד כוכבים שלוה מישראל מעות ברבית על משכון ובשעת פדיית המשכון בא ישראל ואמר שלי הוא המשכון לא יאמינו המלוה ועדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו המעות עצמם שנתן המלוה לעובד כוכבים חזר ונתן לישראל כי יוכל לומר עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו ואם הוא יודע שהמשכון של ישראל אסור להלות עליו ואף אם אינו יודע בודאי אם ידוע שהוא של ישראל כגון שהוא מלבוש שאין העובדי כוכבים רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית : הגה וכל זה אינו אלא למאן דאית ליה שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל למאן דלית ליה מותר בכל ענין (ב״י) ולכן כתבו בשם ר״ת דמותר ליתן לכתחלה משכנות לעובד כוכבים אפילו לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אחר אפילו הם ספריו והמלוה מכירן ואפי׳ אם חוזר המלוה ומפקידם אצל הלוה שרי הואיל ויד עובד כוכבים באמצע אין שליחות לעובד כוכבים (ב״י בשם מרדכי פ׳ א״נ ובהגהות אשיר״י בשם אביאסף וטור והגהת מיימוני וע״פ) וכבר כתבתי דאין למחות ביד הנוהגין להקל ואפילו אם הולך העובד כוכבים והישראל פודה המשכון שרי מיהו אם המלוה אינו רוצה ליתן המשכון לישראל ששלח העובד כוכבים הרשות בידו שהרי אין לו עסק רק עם העובד כוכבים (תשובת הרא״ש כלל ק״ח סימן ח׳ וכ״מ בפוסקים) ולכן צריך גם כן בתחילה שיהא המשכון שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל אם ירצה (כן משמע שם):

סעיף י — משכון שנמשכן שנית, והמילה אחריות המכריעה 📋 העתקה

עובד כוכבים שמשכן לישראל בחובו ומשכן העובד כוכבים אותו משכון לישראל ברבית אם הישראל פודהו אסור ליקח ממנו רבית ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד אלא גם על העובד כוכבים מותר וכן אם הישראל הממושכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל: הגה ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני מותר אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית (תשובת הרשב״א סימן תשס״ד):

סעיף יא — המשאיל משכונו לעובד כוכבים, והעובד כוכבים שנעשה אנס 📋 העתקה

אם ישראל השאיל משכנו לעובד כוכבים ללות עליו ברבית לעצמו ומשכנו העובד כוכבים מותר לישראל להלות לעובד כוכבים עליו ברבית ואפילו הלך לו העובד כוכבים ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית מותר: הגה אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון ע״י אחר למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים (ב״י בשם בה״ת) ואם העובד כוכבים אנס ואינו רוצה לפדות המשכון ולהחזירו לבעליו צריך ישראל המלוה ליתן לפדות המשכון לבעליו דהוי העובד כוכבים כגזלן שהשכין לו (מרדכי פרק א״נ) אבל אם אינו אנס ויוכל בעל המשכון לכוף לעובד כוכבים לפדות (שלו) יוכל ישראל המלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את (ב״י דקדק מהמרדכי) ואם העובד כוכבים אנס ואלו היה בא לפדותו היו צריכין לתת לו בלא רבית צריך לתת גם כן לבעל המשכון בלא רבית (שם) עובד כוכבים שהשכין משכון לישראל זה וחזר ומכרו לישראל אחר כשבא לפדותו צריך ליתן למלוה קרן ורבית (מרדכי והג״א והג״מ פ״ו מה״מ ואגודה וב״י ס״ס קע״ב כתב זה בשם מ״כ):

סעיף יב — ראובן שעיכב את המעות : אין למלוה עסק אלא עם העובד כוכבים 📋 העתקה

ישראל שהלוה לעובד כוכבים ברבית על משכון ואח״כ א״ל תן המשכון לראובן והוא יתן לך מעותיך וכן עשה נתן המשכון לראובן למכור וראובן עכב המעות בידו אחר מכירת המשכון והמלוה תובע רבית עד שיביא מעותיו לידו והעובד כוכבים אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר יכול המלוה ליטול כל הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל שעכב מה נפקא ליה מינה:

סעיף יג — נוסח השליחות, והשליח החוזר בו 📋 העתקה

עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל ברבית על משכוני מותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח והוא שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העובד כוכבים באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי: הגה ואם נתן העובד כוכבים המשכון לישראל קודם שהלוה הישראל השני אפילו היה אחריות המשכון על השליח מותר (סברת הרב דלא כב״י) רק שיהיה אחריות המעות על המלוה: וכן בשעת פדיה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העובד כוכבים ויהיו באחריותי מיד כשיצאו מיד העובד כוכבים וכן תהיה שלוחי להחזיר לי המשכון ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו ואינו צריך להודיעו או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחילה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבוא העובד כוכבים ויתן לי המעות אתן לו משכונו ואפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו: הגה וכל שכן דשבועת לוה לא מהני (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית) אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת אסור ליקח ממנו הרבית והמערים לעשות כן נקרא רשע (ב״י בשם הרשב״א) וכל זה לא מיירי אלא במלוה על המשכון אבל אם נתן (ב״י בשם ריב״א) לו מעות להלוות לעובד כוכבים על רבית ואח״כ אמר הלוקח לא הלויתי לעובד כוכבים אבל לקחתי לצורך עצמי הלוקח נאמן שלצורך עצמו לקחם ואם חשדו שהוא משקר יחרים עליו שכדבריו כן הוא והעושה כן נקרא רשע (תשובת רשב״א סימן תרנ״ג):

סעיף יד — ההפרש בין שני השיעורים, והעובד כוכבים שאינו פורע 📋 העתקה

ישראל שלוה מחבירו לצורך העובד כוכבים וקצב עם העובד כוכבים על הרבית ביוקר ועם הישראל המלוה קצב בפחות זכה הלוה במה שקצב עם העובד כוכבים יותר ממה שקצב עם הישראל המלוה אבל אם קצב עם המלוה ביוקר והעובד כוכבים אלם ואינו רוצה לפרעם לא יפרע הלוה מכיסו (מרדכי והג״א): הגה ויש אומרים דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו אלא אם הזכיר לו שם העובד כוכבים תחילה אז פטור מלשלם לו מכיסו (טור ומרדכי והג״א בשם אבי העזרי) ומכל מקום לכתחלה אסור ללוות על משכון עובד כוכבים ולומר שהוא יפרע קרן ורבית דהוי כלוה מישראל וחוזר ומלוה לעובד כוכבים אלא תחלת הלואה צריכה להיות לצורך עובד כוכבים אם השליח בא לפדות המשכון ממעותיו מותר לקבל ממנו קרן ורבית (בית יוסף בשם תשובת רשב״א) מיהו דוקא שהמלוה נותן לו לפדותו מרצונו אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שמתחלה על מנת כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו העובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י וב״י בשם תשובת הרא״ש) ואם אין השליח רוצה לפדותו והמלוה רוצה שיפדוהו לא יוכל לכופו כמו שיתבאר סוף סימן זה (ב״י):

סעיף טו — שליח הירא מן העובד כוכבים : יציל עצמו 📋 העתקה

ישראל שלוה מישראל ברבית לצורך עובד כוכבים על משכונו של עובד כוכבים ואחר זמן רוצה המלוה למכרו והשליח אומר אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם אין המלוה צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה:

סעיף טז — המוליך את המעות : שומר או לוה ? 📋 העתקה

ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותם לעובד כוכבים ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי׳ עד מאה ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים אם שומר חנם שומר חנם אם שומר שכר שומר שכר מותר:

סעיף יז — השליח הלוה מן העובד כוכבים, ומנהיגי הקהל 📋 העתקה

ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מהעובד כוכבים ברבית אם נתן לו משכון ללות עליו אם אחריות העובד כוכבים על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעובד כוכבים ואם לא נתן לו משכון אסור אלא אם כן אמר לו לוה לי מעות ברבית מהעובד כוכבים על שמי והאמינו העובד כוכבים והוא סומך על הלוה ולא על השליח: הגה ועיין לקמן סי׳ ק״ע אם מותר לשליח להיות ערב יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העובד כוכבים ברבית לצורך הקהל אע״ג דהוו כשלוחי הקהל ואע״ג דאחריות עליהם וחוזרין ולוקחין מן הקהל שרי דהוי כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכה״ג וכן נהגו להקל אע״ג דאין כאן היתר ברור (ב״י בשם תשובת הרשב״א) ומ״מ אסור אח״כ ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל שילוו לצורך הקהל ולנכות להם אח״כ יותר ממה שהלוו כי הרבית עולה על האחרים והוי כאילו לוו זה מזה ברבית (גם זה שם):

סעיף יח — מכירת המשכון : ההיתר הגדול של ההלואה על משכון 📋 העתקה

משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל והביאו לישראל חבירו שילוה עליו וכשיבא העובד כוכבים לפדותו שיקח הוא הרבית שעלה עליו עד אותו היום והשני יקח הרבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה מותר ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית להחזיר לו משכונו מותר: הגה וי״א דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו אני מסולק ממך אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא שרי דוודאי מכוין להיתרא וכמאן דא״ל דמי (ב״י בשם מרדכי ותשובת הרא״ש) ואם בא הראשון לפדות המשכון ואין השני רוצה להחזיר לו המשכון הרשות בידו (מרדכי פא״נ) דהוי לגמרי כשלו דהוו כאלו מכרו לו בהדיא עד שיבא העובד כוכבים לפדותו (שם ובתשובת הרא״ש) וכן המנהג פשוט ואם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו הכל כפי תנאם ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך הואיל והמנהג כך (סברת הרב) ומותר ללוה לקצוב עם ישראל השני בפחות אע״פ שהעובד כוכבים נותן לו יותר או שיוכל לומר אני אקח חלק ברבית הבא מן העובד כוכבים כל שבוע (ב״י וכן משמע בת״ה סי׳ ש״ג) גם אם ירצו הלוה והמלוה שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו רק יניחנו ביד הלוה הזה שהלוה עליו לעובד כוכבים שרי (בית יוסף וסברת הרב) ובלבד שיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני (ד״ע) ואם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון לעובד כוכבים שהוא הלוה עכשיו מישראל השני יתחייב באחריותו הרשות בידם דהא מתנה שומר חנם להיות כשואל (גם זה ד״ע ורש״ל תשובה נ״ב) וי״א דאפילו להקנות הלוה אלו המשכונות למלוה השני אינו צריך אלא מיד שהמלוה השני נותן לו מעות ההלואה קנוי לו המשכון בכ״מ שהוא דדבר תורה מעות קונות ואע״ג דמדרבנן בעי משיכה מ״מ כהאי גוונא יש לסמוך על דבר תורה מיהו טוב שיקנה לו על ידי אחר (בית יוסף) ונאמן הלוה לומר שיש לו משכון מעובד כוכבים ואין צריך להביא ראיה לדבריו ויוכל המלוה להלוות לו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר כך הם עיקר הדברים בדינים אלו (ד״ע מלעיל סי׳ קס״ב ס״ב בהג״ה) אע״פ שיש קצת מפקפקים בהיתירות אלו (מהרי״ק שורש קי״ט) כבר פשט המנהג להקל ואין למחות ביד העושים כנזכר כי דינא הוא וכל זה לא מיירי אלא כשלא זקף הישראל שלוה לעובד כוכבים קרן עם רבית אבל אם כבר זקף הישראל על העובד כוכבים קרן ורבית ביחד כגון שחשב עמו רבית שיעלה עליו עד שנה וחשבו הכל ביחד מעתה הרי הכל כאילו הוי קרן של ישראל (תה״ד סי׳ ש״ג) בין שהלוה על המשכון או בלא משכון אסור ללוות על זה מישראל חבירו ושיעלה לו רבית מן החוב כל זמן שהלואה גביה דהוו כאילו נותן לו הרבית מכיסו (סברת הרב) אך ימכרנו לו סתם וכשרוצה לחזור ליקח חובו יחזור ויקנהו ממנו מעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הרבית שהיה ראוי לעלות עליו ואסור להתנות מתחלה בכך אלא יקנה לו החוב בקנין גמור ואח״כ יחזור הקונה ויבטיחנו בדברים אמתיים שכשיהיו לו מעות יחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר (ת״ה סימן ש״ג) ובחובות של אשראי צריך שיאמר לו אתה תפטור העובד כוכבים בכך וכך מכל וכל ובכך וכך אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מיד העובד כוכבים. (וע״ל סימן קע״ג בדין מכירת חובות):

סעיף יט — תחבולות רשעים היא זו 📋 העתקה

ישראל הבא לחבירו וא״ל הלויני מעות על משכונות אלו שהם של עובד כוכבים והלוה לו והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו או שאומר לחבירו הלויני מעות ברבית ואני אשלח לך משכון על ידי עובד כוכבים והעובד כוכבים הביא המשכון למלוה והוליך המעות ללוה תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל:

סעיף כ — משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים 📋 העתקה

משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים מותר להלוות עליו ישראל ברבית ויש אוסרין אלא אם כן אמר ישראל בעל המשכון קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני: הגה ולסברא הראשונה אפילו מישראל הראשון מותר לקבל הרבית (טור בשם הרא״ש) ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית או שיאכל פירות שדה שלו אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו מותר לישראל אחר לקנותו ממנו ואם יוכל לסלקו אסור לקנותו מן העובד כוכבים (כך משמע מתשובת ריב״ש שהביא הב״י):

סעיף כא — מעותיו של ישראל המופקדות ביד עובד כוכבים 📋 העתקה

מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור (ואם הלוה אותן שלא מדעת ישראל מסתמא הם באחריות עובד כוכבים ושרי) (מרדכי וב״י בשם הרשב״א וב״י בשם תלמידי רשב״א):

סעיף כב — מעותיו של עובד כוכבים המופקדות ביד ישראל, ומראית העין 📋 העתקה

מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות הישראל אסור לו להלוותם ברבית ואם הם באחריות העובד כוכבים מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין:

סעיף כג — הילך שכרך והלוה מעותי ברבית 📋 העתקה

ישראל שאמר לעובד כוכבים הילך שכרך (או פליגנא לך בריוח) (כ״מ בטור) והלוה מעותי ברבית אסור שהם באחריות הישראל ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין. (מיהו אם הדבר מפורסם לרבים מותר):

סעיף כד — האפוטרופוס, והתזכורת שהכל תלוי באחריות 📋 העתקה

עובד כוכבים שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו מותר ללוות ממנו ברבית וישראל שעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו ברבית וגם זה תלוי במי שאחריות עליו:

סעיף כה — טענות שבין לוה למלוה ושבועה 📋 העתקה

ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה ואם משיב איני יודע אם נתת לי מעולם רבית ישבע שאינו יודע: הגה וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור אפי׳ בלא שבועה (כ״מ בפוסקים ועי׳ ב״י) ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו (ב״י) אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע ופטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל (סברת בית יוסף ממשמעות המרדכי) ועיין לעיל סימן ק״ס ולקמן סימן קע״ז:

סעיף כו — ועלי לפרוע קרן ורבית 📋 העתקה

משכון שביד ישראל מישראל חבירו וא״ל הלוה לך ומשכנו לעובד כוכבים ברבית ועלי לפרוע קרן ורבית מותר:

סעיף כז — אין ראובן חייב לפדות, אבל חייב להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים 📋 העתקה

ראובן הרהין (פירוש משכן) משכונות של עובד כוכבים אצל שמעון ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם משכונות אין ראובן חייב לפדות המשכונות אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים:

2. הרקע — הסוגיה, הטור, הבית יוסף, והכותרת קסח-קסט

כל ענינו של הסימן בא מדף אחד : פרק חמישי דבבא מציעא, איזהו נשך, דף ע״א ע״ב. והבית יוסף מציין זאת בשורתו הראשונה על הסימן.

« ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים וכו׳ פרק איזהו נשך » (בית יוסף יו״ד קס״ח)

הברייתא מעמידה שם את שני המקרים המקבילים, שיהיו לסעיפים א ו-ו :

« יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לָךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – אָסוּר. וְאִם הֶעֱמִידוּ אֵצֶל גּוֹי – מוּתָּר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« וְכֵן גּוֹי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – מוּתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

והגמרא מקשה על הרישא : כיון שאין שליחות לעובד כוכבים, מי נוטל מרבית מיד מי ? ומשיבה בשתי אוקימתות — הן הן שהעתיק המחבר לסעיפים ב ו-ג.

« בִּשְׁלָמָא סֵיפָא, לְחוּמְרָא. אֶלָּא רֵישָׁא: כֵּיוָן דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִיפָּטֵר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

ואחר כך בא נסיונו של רב אשי, שנאמר פעמיים ונדחה פעמיים בגמרא עצמה כטעות — ברותא — ולבסוף נסיונו של רבינא, שאינו מדבר עוד בשליחות אלא בזכיה. והיא שהזכיר הרמ״א בסעיף י״א בשם זכיה.

« רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה, אֲבָל בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְגוֹי » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« רָבִינָא אָמַר: נְהִי דִּשְׁלִיחוּת לְגוֹי לֵית לֵיהּ, זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן אִית לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵי אַקָּטָן » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

הטור

הטור פותח באותו מקרה שפתח בו המחבר, ונותן מיד את טעם הדבר — והש״ך והט״ז יחזרו עליו כל אחד בסימן קטן א שלו.

« שאין לישראל הלוה שום עסק עם העובד כוכבים » (טור יו״ד קס״ח)

« כיון דבשכר ההלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ח)

ואחר כך הוא מציג את מחלוקת רש״י ורבינו תם במפורש, ומסיים :

« פירש רש״י שהעובד כוכבים נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור » (טור יו״ד קס״ח)

« ור״ת פי׳ כיון שאין שליחות לעובד כוככים לא נעשה שליח הישראל ושרי » (טור יו״ד קס״ח)

« וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ח)

הבית יוסף

הבית יוסף מעיר שהמחבר, כרמב״ם, השמיט את תיבת והפטר מן האוקימתא — ולמד מזה שאין התיבה מעכבת. והש״ך יחלוק על הלימוד הזה, והט״ז יתן בו קריאה שלישית.

« ורבינו לא הזכיר והפטר וגם הרמב״ם לא הזכירו בפ״ה מה״מ משמע דס״ל דוהפטר דקאמר תלמודא לאו דוקא » (בית יוסף יו״ד קס״ח)

ועל מסקנת הרא״ש הוא כותב את המשפט שהוא אולי הישר שבדברי הבית יוסף בסימן זה :

« לא ידעתי מנ״ל לרבינו דסבר הרא״ש הכי שהרי בפסקים כתב ב׳ הסברות ולא הכריע » (בית יוסף יו״ד קס״ח)

למה נקרא הסימן קסח-קסט

הפותח את השולחן ערוך בסימן קס״ט אינו מוצא בו כלום. ואין זה שכחה ואין זה חסרון : מהדורה זו דנה בסימן קס״ח ובסימן קס״ט כאחד, והיא מכריזה על כך בעצמה. כותרת סעיף א אינה נושאת מספר אחד אלא שניים, והטור בסימן קס״ט אינו נושא אלא הפניה.

« קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ״ז סעיפים » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)

« ראו סימן » (טור יו״ד קס״ט)

3. אוצר המילים של הסימן — להעמידו פעם אחת

שמונה מילים מספיקות לקריאת עשרים ושבעה הסעיפים. חמש מהן מהלכות רבית והועמדו בסימן קס״א, ושלוש הן של סימן זה לבדו.

4. מפת הסימן — שלושת הצירים

הרי בטבלה אחת מה שמכריע כל אחד מעשרים ושבעה הסעיפים, ובאיזה משלושת המבחנים הוא מכריע. והטור האחרון אינו קישוט : הוא המאפשר למצוא מקרה שלא נלמד.

5. נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, נקודות הכסף, פתחי תשובה

הסימן נושא קצ״ז ערכי אפראט : פ״ג סימני קטן לש״ך, ל״ז לט״ז, ס׳ לבאר היטב, י׳ לנקודות הכסף, וז׳ לפתחי תשובה. והוא השני שבכובד בכל יורה דעה. וכאן נלקט העיקר, סעיף אחר סעיף, כסדר ; והמחלוקות הגדולות נדונות ברמת הלמדן.

סעיף א

הש״ך פותח בטעם העיקרי מלשון הטור : המלוה הוא המצווה על הנתינה, והנתינה משלמת את המתנת מעותיו. ומכאן המסקנה — רבית קצוצה.

« ודומה למי שאומר לחבירו אני אלוה לך ע״מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)

« כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)

« דבשליחותו הוא נותן לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק א)

על אף בלא רבית נותן הש״ך את הטעם : משעה שנתן את המעות לחבירו היתה אחריותן עליו לגמרי — נמצא שמעותיו שלו הלוה.

« כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו לגמרי הוי כאלו הלוה לו מעותיו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ג)

ועל הסיפא, העמדה אצל העובד כוכבים : הש״ך שולל שיהא זה רבית קצוצה, ופותח את הפתח שישתמש בו הרמ״א בסעיף ג — הפקדון.

« ומשמע דבכה״ג לא הוי ר״ק וכ״כ הדרישה וב״ח ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ד)

סעיפים ב-ג

הש״ך מדייק שאין צריך לפרש שפטרו את הראשון : מסתמא פטרו. והט״ז מראה, מתוך הגהות מרדכי, שהראשון יכול לקבל אף את הקרן.

« אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ה)

« לאו דוקא רבית אלא אפי׳ הקרן » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ג)

על התיבה החסרה — והפטר — הש״ך מוחלט כנגד הבית יוסף, ואף מביא ראיה מטור ישן.

« ולי נראה דוהפטר דוקא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)

« ועוד שמצאתי בטור ישן היה כתוב והפטר ופשוט הוא לדעתי שחסרון הוא בשאר ספרים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)

והט״ז נותן לאותה תיבה קריאה אחרת לגמרי, ומבאר בה את התיבה שהוסיף המחבר : ונסתלק.

« לא נתכוונו להפטר מן האחריות דלא אכפת לן בזה אלא לאפוקי שלא יניחנו על מנת שיחזור ויקחם » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)

על ההגהה השניה, הגהות מרדכי, האפראט כולו כנגדה. הב״ח השיג, הש״ך הסכים, והט״ז מסרב לקבלה להלכה.

« והב״ח השיג על הרב בזה וכתב דט״ס הוא בהגהת מרדכי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)

« והך הג״ה לאו הילכתא היא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)

« גם הט״ז כתב דהך הג״ה לאו הלכתא היא » (באר היטב יו״ד קס״ח ס״ק ו)

סעיפים ה-ח

כאן נותן הש״ך את ההגדרה החדה ביותר של צירו של הסימן : לא התורה עשתה את העובד כוכבים שליח אלא חכמים, ולחומרא בלבד.

« היינו מדאורייתא אבל חכמים החמירו דהשליח עובד כוכבים הוא כישראל עצמו המשלחו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״א)

על טעמו השני של הרמ״א — מחזי כרבית — הש״ך מצמצם, ומורה בזה על תפקידו של המשכון : משכון טוב מסלק את הכפייה, ועמה את המראה.

« ואפ״ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הראשון דאל״כ לא מחזי כרבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ב)

« שהמשכון טוב ושוה הקרן והריוח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ג)

על סעיף ו קובע הש״ך את המסקנה המכריעה בחומרתו של הסימן — ומעיר על שיטת הרמב״ם.

« הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)

« היינו לקולא אבל כאן דלחומרא הוא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ז)

על סעיף ח מחזיר הט״ז הכל למילה אחת, והש״ך מוציא מזה את המסקנה השלמה נגד הבית יוסף.

« דכיון ששינה אין כאן שליחות והוה כלוה מהעובד כוכבים עצמו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ט)

« אפילו למלוה אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא דכיון דשני שליחותיה תו לא הוי שלוחיה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ט)

סעיפים ט-י״ב

הש״ך מבאר את החזקה המגינה על המלוה, ואת גבולה המדויק.

« דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקנייה ניהליה משכון לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ)

« דיש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)

« הואיל ובשעת ההלואה ידוע שהוא של ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ב)

על סעיף י מבאר הט״ז למה מקרה זה חמור משל סעיף ט : המשכון ניטל בעל כרחו, ואין להעמיד שהוקנה.

« אבל כאן ודאי לא הקנהו לו דהא בעל כרחו לקחו ממנו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״א)

« שזה ודאי לא הקנהו לו שהרי משכנו בע״כ מיהו לר״ת וסייעתו שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)

על הגהת הרמ״א בסעיף י — הקנאת חוב מן העובד כוכבים — קוראים הט״ז והנקודות הכסף את תשובת הרשב״א בשתי דרכים הפוכות.

« אלא מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון וכשרוצה העובד כוכבים יכול לסלק הישראל בזוזי » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ב)

« ולפי עניות דעתי נראה דאין לחלק בזה אלא בכל ענין אסור לקבל הרבית מיד הישראל » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)

על סעיף י״ב מעיר הט״ז על מה שנראה כאגר נטר ואף על פי כן מותר — ומוציא מזה קושיא על פסק הרמ״א בסעיף ה.

« וכל שנותן בשביל זה העיכוב הוה אגר נטר ובזה הוה בישראל רבית קצוצה אפ״ה שרי כיון שמתחלה היתה בהיתר » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ז)

« לק״מ דבסעיף ד׳ מיירי שהלוה העובד כוכבים לישראל הב׳ בשליחותו של הישראל הראשון » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)

סעיפים י״ג-ט״ו

הש״ך מרחיב את ההיתר מעבר ללשון הסעיף, בשם נימוקי יוסף והר״ן : אין המשכון הדרך היחידה.

« דה״ה בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על זה השליח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ד)

« שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)

הב״ח, כמו שהביאו הש״ך, מצמצם את דרישת הנוסח ללכתחילה בלבד.

« אבל הב״ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)

על הודאת השליח נוקב הש״ך בשם הכלל, ומהרש״ל חולק.

« דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ)

« ומהרש״ל בתשובה סימן צ״ט חלק ע״ז וכתב דהיכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ)

« שכתב דאפילו היה המשכון ספרים וכיוצא בהם שהדבר ברור שהם של ישראל הודאת פיו מחייבתו » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ג)

ועל השורה המעשית שבסעיף י״ד מביא הש״ך את תשובת הרשב״א בלשונה.

« נמצא ששמעון לוה וראובן מלוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)

« וקרוב בעיני שהאומר כלשון זה שהוא ר״ק אפי׳ היה המשכון של עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)

« מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)

סעיפים ט״ז-י״ז

הש״ך נותן, בשם ספר התרומות, את הגדרתה המדויקת של האחריות האוסרת — ואת הגדרת האחריות שאינה אוסרת, שאינה פחות חשובה.

« ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יכרע׳ הוא לישראל כדין כל לוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)

« אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרי׳ ואפי׳ חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)

« אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפי׳ כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״א)

והרי שורת הערב, המבארת את הפניית הרמ״א לסימן ק״ע.

« אבל אם א״ל לישראל פלוני אלוה אותם ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת פרעון אני אפרע לך קרן ורבית מותר כדין ערב » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ט)

הט״ז מרחיב את הדרישה : אחריות הרבית לבדה גוררת את אחריות הקרן.

« דכיון שכל זמן שלא יתן לו העובד כוכבים קרן חייב לפרוע זה הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)

על מנהיגי הקהל מבאר הט״ז למה הקל הרמ״א במקום שהרשב״א ראה רבית קצוצה — והפתחי תשובה מביא את החתם סופר.

« וטעם רמ״א להתיר כאן דלא חשיב ליה כרבית קצוצה וכיון דהוא לצורך מצוה הוי ליה כאפוטרופוס של יתום » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ב)

« ותו דהכא עדיף טפי כיון דהבנין הוא בית הלנת העניים » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ד)

סעיף י״ח

הש״ך אומר תחילה מה בדיוק פירושו של המנהג הפשוט — ומה אין פירושו.

« כלומר כן הוא המנהג פשוט כהי״א דאפילו משכונו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכנו ולוקח הרבית מזה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ו)

ואחר כך הוא מכריז על קושייתו שלו על הגהת הרמ״א, בפירוש.

« ותמיה לי כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

« אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

ואף על פי כן הוא מקיים את המנהג, בסמכו על הרא״ש ובעל העיטור — לפי שהמשכון נשאר ברשות העובד כוכבים.

« משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע״פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

« ומעתה נקטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגנו הוא על פי דברי העיטור והרא״ש פרק כל שעה שאין חולק עליו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

והט״ז אינו נכנע, וקושייתו החדה שבסימן.

« תורה היא וללמוד אני צריך כי פסק זה נ״ל תמוה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)

« דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא שאנו תופסין אותו למכירה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)

« האריך וסיום דבריו להחמיר וכבר כתבתי בש״ך טעם נכון למנהגנו » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)

על חובות של אשראי מבאר הש״ך למה נוסח המחילה הוא הדרך היחידה.

« אבל אין שום תקנה אחרת להקנות חוב העובד כוכבים באשראי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ב)

« דלעולם צריך ישראל שני ליתן לפדות לישראל ראשון משום דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ה)

סעיף י״ט

הש״ך מבחין בדקדוק בין ההיתר שבסעיף י״ח לאיסור שכאן, וההבדל תלוי בנוסח אחד שנאמר.

« בלשון זה הלויני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר״ק היא שהרי קצץ עמו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ד)

« כלומר דתחבולה זו של רשעים היא לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ה)

« ובטור מסיים שהוא רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ט)

סעיפים כ-כ״ד

הש״ך נותן, בשם הטור והרא״ש, את הטעם שאין משכונו של ישראל מעכב כאן.

« שהרי הישראל הב׳ לא הלוה לראשון כלום אלא לעובד כוכבי׳ ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ו)

« דהתם מיד שנותן לו הישראל המשכון ולוה עליו מחזי דלוה לצורך ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ז)

על סעיף כ״ב מרחיב הש״ך את איסור מראית העין אף לפקדון גרידא, ומביא את דיון הטור בשכר קצוב ובחלוקת ריוח.

« ויראה שגם בפקדון אסור אע״פ שאינו באחריותו משום מראית עין » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע)

« אבל אם א״ל פליגנא לך בריוח אסור אע״פ שאין לו בהפסד כלום ויש מתירים הואיל ולא משום כספו בא לו וכ״כ הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע)

ועל הפרסום המסלק את מראית העין הש״ך קצר ותובעני.

« דהיינו שאומנתו בכך » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״א)

« הא לאו הכי אפילו מודיעו ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״א)

« פירוש על כל נכסיו אמרינן מסתמא שגם המעות שמלוה הוא של עובד כוכבים ואין כאן משום מראית עין » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ד)

על עובד כוכבים שנעשה אפוטרופוס לישראל מביא הש״ך את מסקנת הריב״ש : רבית קצוצה היא.

« ורבית קצוצה הוא כן הוכיח הריב״ש » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ג)

« וכתב ריב״ש סי׳ ש״ה דהוי רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ב)

סעיפים כ״ה-כ״ז

החזקה המושלת בסוף הסימן, כלשון הש״ך וכלשון הט״ז.

« דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ה)

« דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)

והש״ך מסמן מיד את גבולה : אין החזקה אלא במקום שלא נתברר כלום.

« אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ז)

והט״ז מוסיף על דורו הסתייגות שיש בה יושר נדיר — והיא משנה את סדר הדין.

« דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)

« שצריך לכל הפחות לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה הדיין שאינו ברור ישביענו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)

על הסעיף האחרון אומר הש״ך בשורה אחת למה אין ראובן צריך לפדות.

« דכל כה״ג ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך המעות לעובד כוכבים ולהלוותם לו ברבית ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק פ״ג)

6. הרמב״ם — הלכות מלווה ולווה

ענין זה אינו בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות עבודה זרה, אלא בהלכות מלווה ולווה, פרק חמישי. והרמב״ם מעמיד שם תחילה את כלל הכתוב, ואת איסור חכמים להלוות לעובד כוכבים יותר מכדי חייו.

« הָעַכּוּ״ם וְגֵר תּוֹשָׁב לוִֹין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה א׳)

« אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

« וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ״ם מֻתֶּרֶת לַכּל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

ואחר כך באים, מילה במילה, סעיפים א ו-ו שלנו :

« יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לָעַכּוּ״ם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ג׳)

« עַכּוּ״ם שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)

« וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעַכּוּ״ם הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)

« ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)

עוד שתי הלכות נותן הרמב״ם שסימננו מניחן : האיסור לתלות מעותיו ביד עובד כוכבים, ודין הערב — שהרמ״א מפנה בו לסימן ק״ע.

« אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד עַכּוּ״ם כְּדֵי לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)

« וְעַכּוּ״ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)

« לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)

ולבסוף הלשון המבארת את סעיף ד, והיא מפתחו של הסימן כולו :

« שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)

7. מקרים בני זמננו

אין הסימן מדבר בבנקים ולא בחברות, אך קטגוריותיו מכריעות במצבים רגילים מאוד. כל שורה כאן היא כיוון לימוד ולא פסק : ליישום במצבך, שאל את רבך.

8. סיכום סימן קס״ח

שאלות לחזרה