Siman 168 — Interest that passes through the hands of a non-Jew

📑 Plan of study

1. The Mehaber’s text — the twenty-seven seifim

The siman reads in four movements. Seifim 1 to 8: the debt that changes hands, in both directions — a Jew indebted to a non-Jew, then a non-Jew indebted to a Jew. Seifim 9 to 19: the pledge, משכון, which was the concrete form of all medieval credit. Seifim 20 to 24: the reversal — a Jew’s money or pledge in a non-Jew’s hand, and the אחריות criterion in pure form. Seifim 25 to 27: claims, oaths, and two closing cases.

Seif 1 — a Jew’s debt to a non-Jew taken over by another Jew 📋 Copy

קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ״ז סעיפים:
ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים אסור: (וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון דהוי רבית קצוצה) (ב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ק״ח וכ״מ בטור ופוסקים) והוא הדין אם הישראל היה חייב מעות בלא רבית יש לו דין זה ואפילו העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו העובד כוכבים תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית אסור:

Seif 2 — but if the non-Jew took the money in hand, it is permitted 📋 Copy

אבל אם קבל העובד כוכבים המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני מותר אפילו אם נותן הרבית ליד הישראל הראשון (שם וכ״מ בטור ופוסקים):

Seif 3 — placing them on the ground, and the gloss three Aharonim reject 📋 Copy

וכן אם העמידו אצל העובד כוכבים ואמר הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר: הגה וי״א אם אמר העובד כוכבים ליתנם לישראל השני דרך פקדון ואחר כך יהא בידו הלואה דשרי הואיל ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלואה (ב״י בשם תלמידי רשב״א ונ״י) ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון רק עם העובד כוכבים והעובד כוכבים א״ל לקבלם מישראל ראשון והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים מותר אפילו נותן הרבית לישראל (שם בשם הגהות מרדכי):

Seif 4 — the non-Jew lends to the Jew and the interest goes to a Jew 📋 Copy

עובד כוכבים שמלוה לישראל ברבית על מנת שיתן הרבית לישראל מותר:

Seif 5 — the three-way circuit, and the word « שליחות » that governs everything 📋 Copy

אם ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית והעובד כוכבים מלוה אותם לישראל ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מהעובד כוכבים אסור: הגה ודוקא אם העובד כוכבים הלוה לישראל השני בשליחות ישראל הראשון וכמאן דאמר יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא (וכן משמע בטור ורש״י וסייעתו) ואפילו אי אין שליחות לעובד כוכבים לחומרא מיירי דישראל כופה לעובד כוכבים ליתן לו רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף הישראל השני להוציא ממנו הרבית משום דמחזי כרבית אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות של ישראל ראשון לכולי עלמא שרי (ב״י בשם מרדכי והגהות מיי׳ פ״ה מה״מ) כמו שיתבאר בסמוך:

Seif 6 — a non-Jew’s debt to a Jew taken over by another Jew 📋 Copy

עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו א״ל אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העובד כוכבים נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל אע״פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור: הגה ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו (טור בשם ר״ת ורא״ש) אבל העיקר כסברא הראשונה (ב״י בשם נימוקי שכ״כ בשם ר״ן) אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם (תשובת רא״ש והגהמי״י):

Seif 7 — borrowing in a non-Jew’s name: the lender is clear, the borrower transgresses 📋 Copy

ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור (רא״ש וטור לרש״י) (ויש מקילין משום דאין שליחות לעובד כוכבים וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל) (שם לר״ת):

Seif 8 — the agent who deviates: there is no longer any agency 📋 Copy

ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העובד כוכבים ולוה מישראל ברבית מותר:

Seif 9 — the pledge discovered to be a Jew’s, and Rabbeinu Tam’s practice 📋 Copy

עובד כוכבים שלוה מישראל מעות ברבית על משכון ובשעת פדיית המשכון בא ישראל ואמר שלי הוא המשכון לא יאמינו המלוה ועדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו המעות עצמם שנתן המלוה לעובד כוכבים חזר ונתן לישראל כי יוכל לומר עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו ואם הוא יודע שהמשכון של ישראל אסור להלות עליו ואף אם אינו יודע בודאי אם ידוע שהוא של ישראל כגון שהוא מלבוש שאין העובדי כוכבים רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית : הגה וכל זה אינו אלא למאן דאית ליה שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל למאן דלית ליה מותר בכל ענין (ב״י) ולכן כתבו בשם ר״ת דמותר ליתן לכתחלה משכנות לעובד כוכבים אפילו לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אחר אפילו הם ספריו והמלוה מכירן ואפי׳ אם חוזר המלוה ומפקידם אצל הלוה שרי הואיל ויד עובד כוכבים באמצע אין שליחות לעובד כוכבים (ב״י בשם מרדכי פ׳ א״נ ובהגהות אשיר״י בשם אביאסף וטור והגהת מיימוני וע״פ) וכבר כתבתי דאין למחות ביד הנוהגין להקל ואפילו אם הולך העובד כוכבים והישראל פודה המשכון שרי מיהו אם המלוה אינו רוצה ליתן המשכון לישראל ששלח העובד כוכבים הרשות בידו שהרי אין לו עסק רק עם העובד כוכבים (תשובת הרא״ש כלל ק״ח סימן ח׳ וכ״מ בפוסקים) ולכן צריך גם כן בתחילה שיהא המשכון שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל אם ירצה (כן משמע שם):

Seif 10 — the re-pledged pledge, and the word אחריות that decides 📋 Copy

עובד כוכבים שמשכן לישראל בחובו ומשכן העובד כוכבים אותו משכון לישראל ברבית אם הישראל פודהו אסור ליקח ממנו רבית ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד אלא גם על העובד כוכבים מותר וכן אם הישראל הממושכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל: הגה ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני מותר אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית (תשובת הרשב״א סימן תשס״ד):

Seif 11 — lending one’s pledge to a non-Jew, and the non-Jew turned violent 📋 Copy

אם ישראל השאיל משכנו לעובד כוכבים ללות עליו ברבית לעצמו ומשכנו העובד כוכבים מותר לישראל להלות לעובד כוכבים עליו ברבית ואפילו הלך לו העובד כוכבים ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית מותר: הגה אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון ע״י אחר למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים (ב״י בשם בה״ת) ואם העובד כוכבים אנס ואינו רוצה לפדות המשכון ולהחזירו לבעליו צריך ישראל המלוה ליתן לפדות המשכון לבעליו דהוי העובד כוכבים כגזלן שהשכין לו (מרדכי פרק א״נ) אבל אם אינו אנס ויוכל בעל המשכון לכוף לעובד כוכבים לפדות (שלו) יוכל ישראל המלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את (ב״י דקדק מהמרדכי) ואם העובד כוכבים אנס ואלו היה בא לפדותו היו צריכין לתת לו בלא רבית צריך לתת גם כן לבעל המשכון בלא רבית (שם) עובד כוכבים שהשכין משכון לישראל זה וחזר ומכרו לישראל אחר כשבא לפדותו צריך ליתן למלוה קרן ורבית (מרדכי והג״א והג״מ פ״ו מה״מ ואגודה וב״י ס״ס קע״ב כתב זה בשם מ״כ):

Seif 12 — Reuven who withheld the money: the lender deals only with the non-Jew 📋 Copy

ישראל שהלוה לעובד כוכבים ברבית על משכון ואח״כ א״ל תן המשכון לראובן והוא יתן לך מעותיך וכן עשה נתן המשכון לראובן למכור וראובן עכב המעות בידו אחר מכירת המשכון והמלוה תובע רבית עד שיביא מעותיו לידו והעובד כוכבים אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר יכול המלוה ליטול כל הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל שעכב מה נפקא ליה מינה:

Seif 13 — the formula of agency, and the messenger who recants 📋 Copy

עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל ברבית על משכוני מותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח והוא שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העובד כוכבים באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי: הגה ואם נתן העובד כוכבים המשכון לישראל קודם שהלוה הישראל השני אפילו היה אחריות המשכון על השליח מותר (סברת הרב דלא כב״י) רק שיהיה אחריות המעות על המלוה: וכן בשעת פדיה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העובד כוכבים ויהיו באחריותי מיד כשיצאו מיד העובד כוכבים וכן תהיה שלוחי להחזיר לי המשכון ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו ואינו צריך להודיעו או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחילה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבוא העובד כוכבים ויתן לי המעות אתן לו משכונו ואפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו: הגה וכל שכן דשבועת לוה לא מהני (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית) אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת אסור ליקח ממנו הרבית והמערים לעשות כן נקרא רשע (ב״י בשם הרשב״א) וכל זה לא מיירי אלא במלוה על המשכון אבל אם נתן (ב״י בשם ריב״א) לו מעות להלוות לעובד כוכבים על רבית ואח״כ אמר הלוקח לא הלויתי לעובד כוכבים אבל לקחתי לצורך עצמי הלוקח נאמן שלצורך עצמו לקחם ואם חשדו שהוא משקר יחרים עליו שכדבריו כן הוא והעושה כן נקרא רשע (תשובת רשב״א סימן תרנ״ג):

Seif 14 — the gap between the two rates, and the non-Jew who does not pay 📋 Copy

ישראל שלוה מחבירו לצורך העובד כוכבים וקצב עם העובד כוכבים על הרבית ביוקר ועם הישראל המלוה קצב בפחות זכה הלוה במה שקצב עם העובד כוכבים יותר ממה שקצב עם הישראל המלוה אבל אם קצב עם המלוה ביוקר והעובד כוכבים אלם ואינו רוצה לפרעם לא יפרע הלוה מכיסו (מרדכי והג״א): הגה ויש אומרים דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו אלא אם הזכיר לו שם העובד כוכבים תחילה אז פטור מלשלם לו מכיסו (טור ומרדכי והג״א בשם אבי העזרי) ומכל מקום לכתחלה אסור ללוות על משכון עובד כוכבים ולומר שהוא יפרע קרן ורבית דהוי כלוה מישראל וחוזר ומלוה לעובד כוכבים אלא תחלת הלואה צריכה להיות לצורך עובד כוכבים אם השליח בא לפדות המשכון ממעותיו מותר לקבל ממנו קרן ורבית (בית יוסף בשם תשובת רשב״א) מיהו דוקא שהמלוה נותן לו לפדותו מרצונו אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שמתחלה על מנת כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו העובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י וב״י בשם תשובת הרא״ש) ואם אין השליח רוצה לפדותו והמלוה רוצה שיפדוהו לא יוכל לכופו כמו שיתבאר סוף סימן זה (ב״י):

Seif 15 — the agent who fears the non-Jew: let him save himself 📋 Copy

ישראל שלוה מישראל ברבית לצורך עובד כוכבים על משכונו של עובד כוכבים ואחר זמן רוצה המלוה למכרו והשליח אומר אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם אין המלוה צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה:

Seif 16 — the money-carrier: bailee, or borrower? 📋 Copy

ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותם לעובד כוכבים ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי׳ עד מאה ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים אם שומר חנם שומר חנם אם שומר שכר שומר שכר מותר:

Seif 17 — the agent who borrows from the non-Jew, and the community leaders 📋 Copy

ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מהעובד כוכבים ברבית אם נתן לו משכון ללות עליו אם אחריות העובד כוכבים על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעובד כוכבים ואם לא נתן לו משכון אסור אלא אם כן אמר לו לוה לי מעות ברבית מהעובד כוכבים על שמי והאמינו העובד כוכבים והוא סומך על הלוה ולא על השליח: הגה ועיין לקמן סי׳ ק״ע אם מותר לשליח להיות ערב יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העובד כוכבים ברבית לצורך הקהל אע״ג דהוו כשלוחי הקהל ואע״ג דאחריות עליהם וחוזרין ולוקחין מן הקהל שרי דהוי כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכה״ג וכן נהגו להקל אע״ג דאין כאן היתר ברור (ב״י בשם תשובת הרשב״א) ומ״מ אסור אח״כ ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל שילוו לצורך הקהל ולנכות להם אח״כ יותר ממה שהלוו כי הרבית עולה על האחרים והוי כאילו לוו זה מזה ברבית (גם זה שם):

Seif 18 — the sale of the pledge: the great היתר of pawnbroking 📋 Copy

משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל והביאו לישראל חבירו שילוה עליו וכשיבא העובד כוכבים לפדותו שיקח הוא הרבית שעלה עליו עד אותו היום והשני יקח הרבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה מותר ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית להחזיר לו משכונו מותר: הגה וי״א דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו אני מסולק ממך אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא שרי דוודאי מכוין להיתרא וכמאן דא״ל דמי (ב״י בשם מרדכי ותשובת הרא״ש) ואם בא הראשון לפדות המשכון ואין השני רוצה להחזיר לו המשכון הרשות בידו (מרדכי פא״נ) דהוי לגמרי כשלו דהוו כאלו מכרו לו בהדיא עד שיבא העובד כוכבים לפדותו (שם ובתשובת הרא״ש) וכן המנהג פשוט ואם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו הכל כפי תנאם ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך הואיל והמנהג כך (סברת הרב) ומותר ללוה לקצוב עם ישראל השני בפחות אע״פ שהעובד כוכבים נותן לו יותר או שיוכל לומר אני אקח חלק ברבית הבא מן העובד כוכבים כל שבוע (ב״י וכן משמע בת״ה סי׳ ש״ג) גם אם ירצו הלוה והמלוה שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו רק יניחנו ביד הלוה הזה שהלוה עליו לעובד כוכבים שרי (בית יוסף וסברת הרב) ובלבד שיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני (ד״ע) ואם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון לעובד כוכבים שהוא הלוה עכשיו מישראל השני יתחייב באחריותו הרשות בידם דהא מתנה שומר חנם להיות כשואל (גם זה ד״ע ורש״ל תשובה נ״ב) וי״א דאפילו להקנות הלוה אלו המשכונות למלוה השני אינו צריך אלא מיד שהמלוה השני נותן לו מעות ההלואה קנוי לו המשכון בכ״מ שהוא דדבר תורה מעות קונות ואע״ג דמדרבנן בעי משיכה מ״מ כהאי גוונא יש לסמוך על דבר תורה מיהו טוב שיקנה לו על ידי אחר (בית יוסף) ונאמן הלוה לומר שיש לו משכון מעובד כוכבים ואין צריך להביא ראיה לדבריו ויוכל המלוה להלוות לו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר כך הם עיקר הדברים בדינים אלו (ד״ע מלעיל סי׳ קס״ב ס״ב בהג״ה) אע״פ שיש קצת מפקפקים בהיתירות אלו (מהרי״ק שורש קי״ט) כבר פשט המנהג להקל ואין למחות ביד העושים כנזכר כי דינא הוא וכל זה לא מיירי אלא כשלא זקף הישראל שלוה לעובד כוכבים קרן עם רבית אבל אם כבר זקף הישראל על העובד כוכבים קרן ורבית ביחד כגון שחשב עמו רבית שיעלה עליו עד שנה וחשבו הכל ביחד מעתה הרי הכל כאילו הוי קרן של ישראל (תה״ד סי׳ ש״ג) בין שהלוה על המשכון או בלא משכון אסור ללוות על זה מישראל חבירו ושיעלה לו רבית מן החוב כל זמן שהלואה גביה דהוו כאילו נותן לו הרבית מכיסו (סברת הרב) אך ימכרנו לו סתם וכשרוצה לחזור ליקח חובו יחזור ויקנהו ממנו מעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הרבית שהיה ראוי לעלות עליו ואסור להתנות מתחלה בכך אלא יקנה לו החוב בקנין גמור ואח״כ יחזור הקונה ויבטיחנו בדברים אמתיים שכשיהיו לו מעות יחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר (ת״ה סימן ש״ג) ובחובות של אשראי צריך שיאמר לו אתה תפטור העובד כוכבים בכך וכך מכל וכל ובכך וכך אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מיד העובד כוכבים. (וע״ל סימן קע״ג בדין מכירת חובות):

Seif 19 — “these are the devices of the wicked” 📋 Copy

ישראל הבא לחבירו וא״ל הלויני מעות על משכונות אלו שהם של עובד כוכבים והלוה לו והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו או שאומר לחבירו הלויני מעות ברבית ואני אשלח לך משכון על ידי עובד כוכבים והעובד כוכבים הביא המשכון למלוה והוליך המעות ללוה תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל:

Seif 20 — a Jew’s pledge in a non-Jew’s hand 📋 Copy

משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים מותר להלוות עליו ישראל ברבית ויש אוסרין אלא אם כן אמר ישראל בעל המשכון קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני: הגה ולסברא הראשונה אפילו מישראל הראשון מותר לקבל הרבית (טור בשם הרא״ש) ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית או שיאכל פירות שדה שלו אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו מותר לישראל אחר לקנותו ממנו ואם יוכל לסלקו אסור לקנותו מן העובד כוכבים (כך משמע מתשובת ריב״ש שהביא הב״י):

Seif 21 — a Jew’s money deposited with a non-Jew 📋 Copy

מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור (ואם הלוה אותן שלא מדעת ישראל מסתמא הם באחריות עובד כוכבים ושרי) (מרדכי וב״י בשם הרשב״א וב״י בשם תלמידי רשב״א):

Seif 22 — a non-Jew’s money deposited with a Jew, and מראית העין 📋 Copy

מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות הישראל אסור לו להלוותם ברבית ואם הם באחריות העובד כוכבים מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין:

Seif 23 — “here is your wage, and lend out my money at interest” 📋 Copy

ישראל שאמר לעובד כוכבים הילך שכרך (או פליגנא לך בריוח) (כ״מ בטור) והלוה מעותי ברבית אסור שהם באחריות הישראל ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין. (מיהו אם הדבר מפורסם לרבים מותר):

Seif 24 — the guardian, and the reminder that all depends on where the risk lies 📋 Copy

עובד כוכבים שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו מותר ללוות ממנו ברבית וישראל שעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו ברבית וגם זה תלוי במי שאחריות עליו:

Seif 25 — claims between borrower and lender, and the oath 📋 Copy

ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה ואם משיב איני יודע אם נתת לי מעולם רבית ישבע שאינו יודע: הגה וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור אפי׳ בלא שבועה (כ״מ בפוסקים ועי׳ ב״י) ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו (ב״י) אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע ופטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל (סברת בית יוסף ממשמעות המרדכי) ועיין לעיל סימן ק״ס ולקמן סימן קע״ז:

Seif 26 — “and it is upon me to pay principal and interest” 📋 Copy

משכון שביד ישראל מישראל חבירו וא״ל הלוה לך ומשכנו לעובד כוכבים ברבית ועלי לפרוע קרן ורבית מותר:

Seif 27 — Reuven need not redeem, but he must produce the non-Jew 📋 Copy

ראובן הרהין (פירוש משכן) משכונות של עובד כוכבים אצל שמעון ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם משכונות אין ראובן חייב לפדות המשכונות אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים:

2. Context — the sugya, the Tur, the Beit Yosef, and the heading « קסח-קסט »

The entire matter of the siman comes from a single page: the fifth chapter of Bava Metzia, איזהו נשך, folio seventy-one verso. The Beit Yosef notes it in his very first line on this siman.

« ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים וכו׳ פרק איזהו נשך » (בית יוסף יו״ד קס״ח)

The baraita there sets out the two symmetrical cases, which will become seifim 1 and 6:

« יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לָךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – אָסוּר. וְאִם הֶעֱמִידוּ אֵצֶל גּוֹי – מוּתָּר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« וְכֵן גּוֹי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – מוּתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

The gemara then objects to the first half: since there is no agency for a non-Jew, who is taking interest from whom? And it answers with two successive ukimtot — the very ones the Mehaber transcribes in seifim 2 and 3.

« בִּשְׁלָמָא סֵיפָא, לְחוּמְרָא. אֶלָּא רֵישָׁא: כֵּיוָן דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִיפָּטֵר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

Then comes Rav Ashi’s attempt, twice stated and twice rejected by the gemara itself as an error — ברותא — and finally Ravina’s, which speaks no longer of agency but of acquisition. It is the one the Rama invokes in seif 11 under the name זכיה.

« רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה, אֲבָל בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְגוֹי » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

« רָבִינָא אָמַר: נְהִי דִּשְׁלִיחוּת לְגוֹי לֵית לֵיהּ, זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן אִית לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵי אַקָּטָן » (בבא מציעא ע״א ע״ב)

The Tur

The Tur opens with the same case as the Mehaber, and immediately gives the underlying reason — which the Shach and the Taz each repeat in their first ס״ק.

« שאין לישראל הלוה שום עסק עם העובד כוכבים » (טור יו״ד קס״ח)

« כיון דבשכר ההלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ח)

He then sets out the dispute between Rashi and Rabbeinu Tam explicitly, and concludes:

« פירש רש״י שהעובד כוכבים נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור » (טור יו״ד קס״ח)

« ור״ת פי׳ כיון שאין שליחות לעובד כוככים לא נעשה שליח הישראל ושרי » (טור יו״ד קס״ח)

« וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ח)

The Beit Yosef

The Beit Yosef notes that the Mehaber, like the Rambam, omits the word והפטר from the ukimta — and infers that the word is not restrictive. The Shach will contest that inference, and the Taz will offer a third reading.

« ורבינו לא הזכיר והפטר וגם הרמב״ם לא הזכירו בפ״ה מה״מ משמע דס״ל דוהפטר דקאמר תלמודא לאו דוקא » (בית יוסף יו״ד קס״ח)

And on the Rosh’s conclusion he writes what is perhaps the most candid sentence of the Beit Yosef on this siman:

« לא ידעתי מנ״ל לרבינו דסבר הרא״ש הכי שהרי בפסקים כתב ב׳ הסברות ולא הכריע » (בית יוסף יו״ד קס״ח)

Why this siman is headed « קסח-קסט »

A reader who opens the Shulchan Arukh at siman 169 finds nothing there. This is neither an oversight nor a lacuna: this edition treats simanim 168 and 169 together, and says so itself. The heading of seif 1 bears not one number but two, and the Tur at siman 169 bears only a cross-reference.

« קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ״ז סעיפים » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)

« ראו סימן » (טור יו״ד קס״ט)

3. The vocabulary of the siman — to be settled once for all

Eight words suffice to read the twenty-seven seifim. Five come from the block on interest and were laid down in siman 161; three belong to this one alone.

4. The map of the siman — the three hinges

Here, in a single table, what each of the twenty-seven seifim decides, and by which of the three criteria it decides. The last column is not ornament: it is what lets you find a case you have not read.

5. The apparatus — Shach, Taz, Baer Hetev, Nekudot HaKesef, Pitchei Teshuva

The siman carries 197 apparatus entries: 83 ס״ק of the Shach, 37 of the Taz, 60 of the Baer Hetev, 10 Nekudot HaKesef and 7 of the Pitchei Teshuva. It is the second heaviest apparatus in all of Yoreh De’ah. The essentials are taken here, seif by seif, in the order of the text; the great disputes are taken up at the Lamdan level.

Seif 1

The Shach opens with the underlying reason, drawn from the Tur: it is the lender who directs the payment, and the payment pays for the waiting on his own money. Hence the conclusion — stipulated interest.

« ודומה למי שאומר לחבירו אני אלוה לך ע״מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)

« כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)

« דבשליחותו הוא נותן לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק א)

On the clause “even without interest,” the Shach gives the motive: from the moment he handed the money to his fellow he bore its whole risk — so it is his own money he lent.

« כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו לגמרי הוי כאלו הלוה לו מעותיו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ג)

And on the last clause, the passage before the non-Jew: the Shach denies that this is stipulated interest, and opens the door the Rama will use in seif 3 — the deposit.

« ומשמע דבכה״ג לא הוי ר״ק וכ״כ הדרישה וב״ח ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ד)

Seifim 2 and 3

The Shach notes that the first party’s release need not be stated: it is presumed. And the Taz shows, reading the Hagahot Mordechai, that the first Jew may even receive the principal.

« אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ה)

« לאו דוקא רבית אלא אפי׳ הקרן » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ג)

On the missing word — והפטר — the Shach is categorical against the Beit Yosef, and even brings proof from an old copy of the Tur.

« ולי נראה דוהפטר דוקא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)

« ועוד שמצאתי בטור ישן היה כתוב והפטר ופשוט הוא לדעתי שחסרון הוא בשאר ספרים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)

The Taz gives that same word an entirely different reading, and through it explains the word the Mehaber added: ונסתלק.

« לא נתכוונו להפטר מן האחריות דלא אכפת לן בזה אלא לאפוקי שלא יניחנו על מנת שיחזור ויקחם » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)

On the Rama’s second gloss, that of the Hagahot Mordechai, the apparatus is unanimous against it. The Bach attacked it, the Shach approves, and the Taz refuses to treat it as the halakha.

« והב״ח השיג על הרב בזה וכתב דט״ס הוא בהגהת מרדכי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)

« והך הג״ה לאו הילכתא היא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)

« גם הט״ז כתב דהך הג״ה לאו הלכתא היא » (באר היטב יו״ד קס״ח ס״ק ו)

Seifim 5 to 8

Here the Shach gives the sharpest definition of the siman’s hinge: it is not the Torah that makes the non-Jew an agent but the Sages, and only for stringency.

« היינו מדאורייתא אבל חכמים החמירו דהשליח עובד כוכבים הוא כישראל עצמו המשלחו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״א)

On the Rama’s second reason — appearance — the Shach limits it, and thereby indicates the role of the pledge: a sufficient pledge removes the compulsion, and with it the appearance.

« ואפ״ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הראשון דאל״כ לא מחזי כרבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ב)

« שהמשכון טוב ושוה הקרן והריוח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ג)

On seif 6 the Shach lays down the conclusion that governs the whole gravity of the siman — and notes the Rambam’s divergence.

« הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)

« היינו לקולא אבל כאן דלחומרא הוא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ז)

On seif 8 the Taz reduces everything to a single word, and the Shach draws the full consequence against the Beit Yosef.

« דכיון ששינה אין כאן שליחות והוה כלוה מהעובד כוכבים עצמו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ט)

« אפילו למלוה אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא דכיון דשני שליחותיה תו לא הוי שלוחיה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ט)

Seifim 9 to 12

The Shach explains the presumption that protects the lender, and its exact limit.

« דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקנייה ניהליה משכון לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ)

« דיש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)

« הואיל ובשעת ההלואה ידוע שהוא של ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ב)

On seif 10 the Taz explains why this case is stricter than seif 9’s: the pledge was taken by force, so it cannot be presumed to have been conveyed.

« אבל כאן ודאי לא הקנהו לו דהא בעל כרחו לקחו ממנו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״א)

« שזה ודאי לא הקנהו לו שהרי משכנו בע״כ מיהו לר״ת וסייעתו שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)

On the Rama’s gloss to seif 10 — a non-Jew’s assignment of a debt — the Taz and the Nekudot HaKesef read the Rashba’s responsum in two opposite ways.

« אלא מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון וכשרוצה העובד כוכבים יכול לסלק הישראל בזוזי » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ב)

« ולפי עניות דעתי נראה דאין לחלק בזה אלא בכל ענין אסור לקבל הרבית מיד הישראל » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)

On seif 12 the Taz notes what looks like a wage of waiting and is nonetheless permitted — and draws from it a difficulty against the Rama’s ruling in seif 5.

« וכל שנותן בשביל זה העיכוב הוה אגר נטר ובזה הוה בישראל רבית קצוצה אפ״ה שרי כיון שמתחלה היתה בהיתר » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ז)

« לק״מ דבסעיף ד׳ מיירי שהלוה העובד כוכבים לישראל הב׳ בשליחותו של הישראל הראשון » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)

Seifim 13 to 15

The Shach broadens the permission beyond the letter of the seif, citing the Nimukei Yosef and the Ran: the pledge is not the only route.

« דה״ה בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על זה השליח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ד)

« שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)

The Bach, as reported by the Shach, limits the requirement of the formula to lekhatchila alone.

« אבל הב״ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)

On the agent’s admission the Shach names the principle, and the Maharshal disputes it.

« דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ)

« ומהרש״ל בתשובה סימן צ״ט חלק ע״ז וכתב דהיכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ)

« שכתב דאפילו היה המשכון ספרים וכיוצא בהם שהדבר ברור שהם של ישראל הודאת פיו מחייבתו » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ג)

And on the most practical line of seif 14 the Shach quotes the Rashba’s responsum in its own words.

« נמצא ששמעון לוה וראובן מלוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)

« וקרוב בעיני שהאומר כלשון זה שהוא ר״ק אפי׳ היה המשכון של עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)

« מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק מ״ט)

Seifim 16 and 17

The Shach gives, in the Sefer HaTerumot’s name, the exact definition of the אחריות that forbids — and, no less important, of the liability that does not.

« ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יכרע׳ הוא לישראל כדין כל לוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)

« אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרי׳ ואפי׳ חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)

« אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפי׳ כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״א)

And here is the line on the guarantor, which explains the Rama’s reference to siman 170.

« אבל אם א״ל לישראל פלוני אלוה אותם ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת פרעון אני אפרע לך קרן ורבית מותר כדין ערב » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ט)

The Taz extends the requirement: liability for the interest alone entails liability for the principal.

« דכיון שכל זמן שלא יתן לו העובד כוכבים קרן חייב לפרוע זה הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)

On the community leaders the Taz explains why the Rama was lenient where the Rashba saw stipulated interest — and the Pitchei Teshuva cites the Chatam Sofer.

« וטעם רמ״א להתיר כאן דלא חשיב ליה כרבית קצוצה וכיון דהוא לצורך מצוה הוי ליה כאפוטרופוס של יתום » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ב)

« ותו דהכא עדיף טפי כיון דהבנין הוא בית הלנת העניים » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ד)

Seif 18

The Shach first says exactly what the settled custom means — and what it does not.

« כלומר כן הוא המנהג פשוט כהי״א דאפילו משכונו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכנו ולוקח הרבית מזה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ו)

Then he states his own difficulty with the Rama’s gloss, in so many words.

« ותמיה לי כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

« אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

And yet he saves the custom, resting it on the Rosh and the Baal HaIttur — because the pledge remains in the non-Jew’s power.

« משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע״פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

« ומעתה נקטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגנו הוא על פי דברי העיטור והרא״ש פרק כל שעה שאין חולק עליו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)

The Taz, for his part, will not yield, and his objection is the sharpest in the siman.

« תורה היא וללמוד אני צריך כי פסק זה נ״ל תמוה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)

« דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא שאנו תופסין אותו למכירה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)

« האריך וסיום דבריו להחמיר וכבר כתבתי בש״ך טעם נכון למנהגנו » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)

On credit debts the Shach explains why the formula of release is the only possible route.

« אבל אין שום תקנה אחרת להקנות חוב העובד כוכבים באשראי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ב)

« דלעולם צריך ישראל שני ליתן לפדות לישראל ראשון משום דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית » (פתחי תשובה יו״ד קס״ח ס״ק ה)

Seif 19

The Shach carefully distinguishes the permitted case of seif 18 from the forbidden case here, and the difference turns on a single formula spoken.

« בלשון זה הלויני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר״ק היא שהרי קצץ עמו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ד)

« כלומר דתחבולה זו של רשעים היא לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו רבית » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ה)

« ובטור מסיים שהוא רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ט)

Seifim 20 to 24

The Shach gives, in the name of the Tur and the Rosh, the reason a Jew’s pledge is no obstacle here.

« שהרי הישראל הב׳ לא הלוה לראשון כלום אלא לעובד כוכבי׳ ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ו)

« דהתם מיד שנותן לו הישראל המשכון ולוה עליו מחזי דלוה לצורך ישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ז)

On seif 22 the Shach extends the prohibition of appearance even to a plain deposit, and reports the Tur’s discussion of fixed wage and profit-sharing.

« ויראה שגם בפקדון אסור אע״פ שאינו באחריותו משום מראית עין » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע)

« אבל אם א״ל פליגנא לך בריוח אסור אע״פ שאין לו בהפסד כלום ויש מתירים הואיל ולא משום כספו בא לו וכ״כ הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע)

And on the notoriety that lifts the appearance, the Shach is brief and demanding.

« דהיינו שאומנתו בכך » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״א)

« הא לאו הכי אפילו מודיעו ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״א)

« פירוש על כל נכסיו אמרינן מסתמא שגם המעות שמלוה הוא של עובד כוכבים ואין כאן משום מראית עין » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ד)

On a Jew’s non-Jewish guardian the Shach cites the Rivash’s conclusion: the prohibition there is stipulated interest.

« ורבית קצוצה הוא כן הוכיח הריב״ש » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ג)

« וכתב ריב״ש סי׳ ש״ה דהוי רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ב)

Seifim 25 to 27

The presumption that governs the whole end of the siman, named by the Shach and by the Taz.

« דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ה)

« דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)

The Shach at once marks its limit: the presumption holds only where nothing has been established.

« אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ז)

And the Taz adds, about his own generation, a reservation of rare candour — one that changes the procedure of the beit din.

« דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)

« שצריך לכל הפחות לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה הדיין שאינו ברור ישביענו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)

On the last seif the Shach says in one line why Reuven need redeem nothing.

« דכל כה״ג ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך המעות לעובד כוכבים ולהלוותם לו ברבית ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק פ״ג)

6. The Rambam — הלכות מלווה ולווה

This matter lies neither in the laws of forbidden foods nor in those of idolatry: it is in the laws of lender and borrower, הלכות מלווה ולווה, chapter five. The Rambam first lays down the rule of the verse there, and the rabbinic prohibition of lending to a non-Jew beyond bare subsistence.

« הָעַכּוּ״ם וְגֵר תּוֹשָׁב לוִֹין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה א׳)

« אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

« וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ״ם מֻתֶּרֶת לַכּל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)

Then come, word for word, seifim 1 and 6 of our siman:

« יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לָעַכּוּ״ם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ג׳)

« עַכּוּ״ם שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)

« וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעַכּוּ״ם הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)

« ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)

The Rambam gives two further rules our siman presupposes: the prohibition of “suspending” one’s money in a non-Jew’s hand, and the question of the guarantor — which the Rama refers to siman 170.

« אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד עַכּוּ״ם כְּדֵי לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)

« וְעַכּוּ״ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)

« לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)

And finally the formula that explains seif 4, and is the key to the whole siman:

« שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)

7. Modern practical cases

The siman speaks of neither banks nor companies, but its categories decide very ordinary situations. Each of these lines is a direction for study, not a ruling: for application to your situation, consult your Rav.

8. Synthesis of Siman 168

Comprehension questions