Le siman 168 est un siman de qualification : il ne pose presque aucun interdit nouveau, il demande à chaque fois de qui est le prêt. Or les trois instruments dont il se sert pour répondre — le mandat, la charge du risque et la vente — sont chacun l’objet d’une dispute de Richonim que les A’haronim n’ont pas close. On en prend ici neuf, et l’on va jusqu’au bout de chacune.
Sujet : pilpoul sur les neuf ma’hlokot du siman — שליחות, אחריות, מכר, אגר נטר, זכיה, חזקה
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ח, ובבא מציעא פרק איזהו נשך
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Les vingt-sept seifim, clause par clause, dans l’ordre. L’appareil hébreu de cette page est rigoureusement le même dans les trois langues : le texte source ne se traduit pas, il s’accompagne. Seules les gloses, les kouchiot et les terouzim changent de langue.
« ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)
« ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)
« וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון דהוי רבית קצוצה » (רמ״א יו״ד קס״ח:א)
« והוא הדין אם הישראל היה חייב מעות בלא רבית יש לו דין זה » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)
« ואפילו העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו העובד כוכבים תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:א)
« אבל אם קבל העובד כוכבים המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני מותר אפילו אם נותן הרבית ליד הישראל הראשון » (שו״ע יו״ד קס״ח:ב)
« וכן אם העמידו אצל העובד כוכבים ואמר הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:ג)
« וי״א אם אמר העובד כוכבים ליתנם לישראל השני דרך פקדון ואחר כך יהא בידו הלואה דשרי הואיל ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלואה » (רמ״א יו״ד קס״ח:ג)
« ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון רק עם העובד כוכבים והעובד כוכבים א״ל לקבלם מישראל ראשון והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים מותר אפילו נותן הרבית לישראל » (רמ״א יו״ד קס״ח:ג)
« עובד כוכבים שמלוה לישראל ברבית על מנת שיתן הרבית לישראל מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:ד)
« אם ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית והעובד כוכבים מלוה אותם לישראל ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מהעובד כוכבים אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:ה)
« ודוקא אם העובד כוכבים הלוה לישראל השני בשליחות ישראל הראשון וכמאן דאמר יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא » (רמ״א יו״ד קס״ח:ה)
« אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות של ישראל ראשון לכולי עלמא שרי » (רמ״א יו״ד קס״ח:ה)
« עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:ו)
« ואם העמידו אצל ישראל אע״פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:ו)
« ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו » (רמ״א יו״ד קס״ח:ו)
« אבל העיקר כסברא הראשונה » (רמ״א יו״ד קס״ח:ו)
« אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם » (רמ״א יו״ד קס״ח:ו)
« ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:ז)
« ויש מקילין משום דאין שליחות לעובד כוכבים וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל » (רמ״א יו״ד קס״ח:ז)
« ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העובד כוכבים ולוה מישראל ברבית מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:ח)
« ואם הוא יודע שהמשכון של ישראל אסור להלות עליו » (שו״ע יו״ד קס״ח:ט)
« ואף אם אינו יודע בודאי אם ידוע שהוא של ישראל כגון שהוא מלבוש שאין העובדי כוכבים רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית » (שו״ע יו״ד קס״ח:ט)
« וכל זה אינו אלא למאן דאית ליה שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל למאן דלית ליה מותר בכל ענין » (רמ״א יו״ד קס״ח:ט)
« ולכן צריך גם כן בתחילה שיהא המשכון שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל אם ירצה » (רמ״א יו״ד קס״ח:ט)
« אם הישראל פודהו אסור ליקח ממנו רבית ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד אלא גם על העובד כוכבים מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:י)
« אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית » (רמ״א יו״ד קס״ח:י)
« אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון ע״י אחר למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״א)
« ואם העובד כוכבים אנס ואינו רוצה לפדות המשכון ולהחזירו לבעליו צריך ישראל המלוה ליתן לפדות המשכון לבעליו דהוי העובד כוכבים כגזלן שהשכין לו » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״א)
« יכול המלוה ליטול כל הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל שעכב מה נפקא ליה מינה » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ב)
« והוא שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העובד כוכבים באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ג)
« ואם נתן העובד כוכבים המשכון לישראל קודם שהלוה הישראל השני אפילו היה אחריות המשכון על השליח מותר » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ג)
« ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ג)
« אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת אסור ליקח ממנו הרבית והמערים לעשות כן נקרא רשע » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ג)
« ויש אומרים דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו אלא אם הזכיר לו שם העובד כוכבים תחילה אז פטור מלשלם לו מכיסו » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ד)
« אלא תחלת הלואה צריכה להיות לצורך עובד כוכבים » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ד)
« אין המלוה צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום » (שו״ע יו״ד קס״ח:ט״ו)
« אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי׳ עד מאה » (שו״ע יו״ד קס״ח:ט״ז)
« ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים אם שומר חנם שומר חנם אם שומר שכר שומר שכר מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:ט״ז)
« אם אחריות העובד כוכבים על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעובד כוכבים » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ז)
« ועיין לקמן סי׳ ק״ע אם מותר לשליח להיות ערב » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ז)
« יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העובד כוכבים ברבית לצורך הקהל » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ז)
« ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ח)
« וי״א דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו אני מסולק ממך אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא שרי דוודאי מכוין להיתרא וכמאן דא״ל דמי » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ח)
« ואם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו הכל כפי תנאם ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך הואיל והמנהג כך » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ח)
« אבל אם כבר זקף הישראל על העובד כוכבים קרן ורבית ביחד » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ח)
« ובחובות של אשראי צריך שיאמר לו אתה תפטור העובד כוכבים בכך וכך מכל וכל » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ח)
« תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ט)
« משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים מותר להלוות עליו ישראל ברבית ויש אוסרין אלא אם כן אמר ישראל בעל המשכון קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ)
« מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״א)
« ואם הם באחריות העובד כוכבים מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ב)
« ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ג)
« עובד כוכבים שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו מותר ללוות ממנו ברבית וישראל שעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו ברבית וגם זה תלוי במי שאחריות עליו » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ד)
« ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ה)
« משכון שביד ישראל מישראל חבירו וא״ל הלוה לך ומשכנו לעובד כוכבים ברבית ועלי לפרוע קרן ורבית מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ו)
« אין ראובן חייב לפדות המשכונות אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ז)
« בִּשְׁלָמָא סֵיפָא, לְחוּמְרָא. אֶלָּא רֵישָׁא: כֵּיוָן דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
Le Chakh donne à la seconde lecture sa formulation la plus explicite, et il en dit le mécanisme : ce n’est pas la Torah qui institue ce mandat, ce sont les Sages, et pour aggraver seulement.
« כלומר דשלוחו של אדם כמותו ואע״ג דקי״ל דהיינו דוקא בישראל אבל לא בעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״א)
« היינו מדאורייתא אבל חכמים החמירו דהשליח עובד כוכבים הוא כישראל עצמו המשלחו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״א)
« ולמאן דאמר אין שליחות לעובד כוכבים אפילו מדרבנן א״כ העובד כוכבים עצמו אינו כמו הישראל עצמו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״א)
« פירש רש״י שהעובד כוכבים נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור » (טור יו״ד קס״ח)
« ור״ת פי׳ כיון שאין שליחות לעובד כוככים לא נעשה שליח הישראל ושרי » (טור יו״ד קס״ח)
« וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ח)
« לא ידעתי מנ״ל לרבינו דסבר הרא״ש הכי שהרי בפסקים כתב ב׳ הסברות ולא הכריע » (בית יוסף יו״ד קס״ח)
« ובתשובה כלל ק״ח סי׳ י״א כתב דמי יעלה להכריע לקולא כר״ת » (בית יוסף יו״ד קס״ח)
« ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו » (רמ״א יו״ד קס״ח:ו)
« אבל העיקר כסברא הראשונה » (רמ״א יו״ד קס״ח:ו)
« אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם » (רמ״א יו״ד קס״ח:ו)
« ויש מקילין משום דאין שליחות לעובד כוכבים וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל » (רמ״א יו״ד קס״ח:ז)
« כלומר לרש״י אבל לר״ת אפילו עשה בשליחות הישראל שרי כדלקמן סעיף ט׳ בהג״ה דאין שליחות לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« ולכן כתבו בשם ר״ת דמותר ליתן לכתחלה משכנות לעובד כוכבים אפילו לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אחר אפילו הם ספריו והמלוה מכירן » (רמ״א יו״ד קס״ח:ט)
« הואיל ויד עובד כוכבים באמצע אין שליחות לעובד כוכבים » (רמ״א יו״ד קס״ח:ט)
Le seif 3 recopie l’ukimta de Rav Houna bar Manoah, mais il en retranche un mot et il en ajoute un autre. Voici les deux textes côte à côte.
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִיפָּטֵר » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« וכן אם העמידו אצל העובד כוכבים ואמר הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר » (שו״ע יו״ד קס״ח:ג)
Le Beit Yossef tient la troisième lecture, et il en donne la preuve par le silence : ni le Tour ni le Rambam ne reprennent le mot.
« ורבינו לא הזכיר והפטר וגם הרמב״ם לא הזכירו בפ״ה מה״מ משמע דס״ל דוהפטר דקאמר תלמודא לאו דוקא » (בית יוסף יו״ד קס״ח)
« ולי נראה דוהפטר דוקא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)
« ועוד דהא אפי׳ א״ל זרוק לי חובי הרי הוא באחריות הלוה עד שיאמר והפטר » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)
Et il écarte l’argument du silence du Rambam par un raisonnement qui mérite d’être suivi : le Rambam n’a pas omis le mot, il a omis tout le cas — parce que la guemara elle-même l’avait écarté comme évident et lui avait substitué l’ukimta de Rav Papa.
« שהרי לא הזכיר כלל דין זה דהניחם ע״ג קרקע שיוקשה עליו למה לא הזכיר והפטר » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)
« ועוד שמצאתי בטור ישן היה כתוב והפטר ופשוט הוא לדעתי שחסרון הוא בשאר ספרים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ז)
« לא נתכוונו להפטר מן האחריות דלא אכפת לן בזה אלא לאפוקי שלא יניחנו על מנת שיחזור ויקחם » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)
« פירוש תפטור עצמך מכאן ואילך והמעות יהיה מונח » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)
« וזהו שכתב הטור והש״ע וכן עשה ונסתלק דלכאורה האי ונסתלק מיותר הוא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)
« דדוקא בעינן שילך משם אבל כל זמן שעומד שם הוה כאלו עדיין בידו דאפשר שיחזור ויקח » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ד)
« כתב הש״ך דצ״ל ג״כ והפטר » (באר היטב יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« אבל אם הלך משם ונסתלק אז אפילו לא אמר העובד כוכבים והפטר שרי » (באר היטב יו״ד קס״ח ס״ק ה)
Le seif 6 et le seif 1 se ressemblent trait pour trait ; le seif 6 interdit lui aussi sa dernière branche. Mais la gravité de l’interdit n’y est pas la même, et c’est là que le Rambam se sépare de tous.
« ואם העמידו אצל ישראל אע״פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור » (שו״ע יו״ד קס״ח:ו)
« וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעַכּוּ״ם הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ד׳)
« הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב״ם שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט״ו)
« ומשמע דבכה״ג לא הוי ר״ק וכ״כ הדרישה וב״ח ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ד)
« וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון דהוי רבית קצוצה » (רמ״א יו״ד קס״ח:א)
« כיון דבשכר ההלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ח)
« כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ב)
Le Rama ajoute au seif 3 une seconde glose, au nom des Hagahot Mordekhaï. Elle est brève, elle est large, et l’appareil entier la refuse.
« ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון רק עם העובד כוכבים והעובד כוכבים א״ל לקבלם מישראל ראשון והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים מותר אפילו נותן הרבית לישראל » (רמ״א יו״ד קס״ח:ג)
« והב״ח השיג על הרב בזה וכתב דט״ס הוא בהגהת מרדכי » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)
« ואינו מתיר אלא כשנסתלק הישראל הראשון מן העובד כוכבים ולקח הישראל השני שרי אפילו נותן הרבית לישראל » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)
Le Chakh non seulement approuve, mais apporte deux preuves supplémentaires : un exemplaire corrigé du Mordekhaï, et une lecture de la guemara.
« וכן מצאתי בספר גדולת מרדכי הוגה כמו שכתב הב״ח » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)
« וגם צ״ע בהגמ״ר דלא כ״כ אלא לס״ד דש״ס ולא למסקנא » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ט)
« משא״כ הכא דהעובד כוכבים אומר בפירוש לישראל הראשון הנה אחריות המעות מהיום יהיה עלי ואתה תהיה אפטרופוס שלי » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« ואפ״ה לא אשכחן היתרא בגמרא בפי׳ הברייתא אלא בהניחם ע״ג קרקע או שנשא ונתן ביד » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« ולית נגר דליפרקיני׳ להא מילתא והך הג״ה לאו הילכתא היא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« ואף שבלבוש נגרר אחריו אין מזה ראיה דלא ירד לעומקו של דבר בזה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ה)
« אבל בכה״ג שכתב רמ״א איסור גמור הוא והסכים עמו הש״ך גם הט״ז כתב דהך הג״ה לאו הלכתא היא » (באר היטב יו״ד קס״ח ס״ק ו)
À partir du seif 10, le siman ne demande plus qu’une chose. Le seif 16 en donne la forme la plus pure, et le seif 24 la formule en une ligne.
« אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי׳ עד מאה » (שו״ע יו״ד קס״ח:ט״ז)
« וגם זה תלוי במי שאחריות עליו » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ד)
Le Chakh tranche par le Sefer HaTeroumot, et sa formulation est d’une précision juridique remarquable.
« דוקא בעינן שילוה אותם העובד כוכבים מיד הישראל ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יכרע׳ הוא לישראל כדין כל לוה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)
« אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרי׳ ואפי׳ חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ח)
« אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפי׳ כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״א)
Le Chakh applique aussitôt la même règle au seif 22, et il en tire la ligne de la caution — celle qui explique le renvoi du Rama au siman 170.
« היינו דוקא באומר לעובד כוכבים אני אלוה אותם לישראל ברבית באחריותי שאם יאבדו החובות אני אפרעם לך » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ט)
« אבל אם א״ל לישראל פלוני אלוה אותם ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת פרעון אני אפרע לך קרן ורבית מותר כדין ערב » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ס״ט)
« ועיין לקמן סי׳ ק״ע אם מותר לשליח להיות ערב » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ז)
« מבואר בב״י בשם בעה״ת דגם בעד הרבית לחוד » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)
« דכיון שכל זמן שלא יתן לו העובד כוכבים קרן חייב לפרוע זה הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״א)
Le seif 18 est le cœur économique du siman, et sa permission repose sur un seul mot : vente.
« ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ח)
Le Rama allège d’un cran : la vente n’a pas besoin d’être dite, elle est présumée. Puis d’un second cran, et c’est là que tout se joue.
« וי״א דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו אני מסולק ממך אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא שרי דוודאי מכוין להיתרא וכמאן דא״ל דמי » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ח)
« ואם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו הכל כפי תנאם ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך הואיל והמנהג כך » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ח)
« תורה היא וללמוד אני צריך כי פסק זה נ״ל תמוה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא שאנו תופסין אותו למכירה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« וכל מכירה שהיא בתנאי שהוא מחוייב להחזיר לו כשיחזיר לו הדמים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« אני מוכר לך כל המשכון ולא תענני עוד ממנו אם אתה רוצה ואני פוטרך » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« ואם יש היתר בדבר אם התנו היה לו ג״כ להתנות ולמה גרע זכותו בחנם » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ו)
« ותמיה לי כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כדכתב הרשב״א בתשוב » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע״פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« ולא אמרינן אשתכח דישראל הוא דקשקיל רבית דהא לא קנייה ליה אלא היכא דא״ל מעכשיו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« ומעתה נקטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגנו הוא על פי דברי העיטור והרא״ש פרק כל שעה שאין חולק עליו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« האריך וסיום דבריו להחמיר וכבר כתבתי בש״ך טעם נכון למנהגנו שהוא ע״פ דברי הרא״ש ובעל העיטור שאין חולק עליהם » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
« מיהו כל זה כשהמשכון הוא ברשות ישראל דהיינו שא״ל קני מעכשיו » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
« וכן מה שכתבו רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפירוש אני מוכרו לך » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק נ״ז)
Le Levouch, s’appuyant sur la vente du seif 18, a permis un montage de plus. Le Taz le rapporte, puis le démolit — et c’est la page la plus argumentée du siman.
« כתב בלבוש מטעם זה דהוה כמכר נ״ל שמותר לישראל להשכין משכון של עובד כוכבים אצל ישראל אחר » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« דאמרינן מכר כל המשכון להשני ומה שהלוה לזה יותר הלוה לו בחנם בלא רבית » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« ותמהתי מאד על דברים אלו דהיאך תאמר שהמותר הוא הלואה בחנם » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« אלא ע״כ בשביל מה שהלוה לו יותר ממה שהלוה הוא לעובד כוכבים ויש כאן רבית גמור » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« אמר רב פפא טרשא דידי שרי » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך זיל בתר דידהו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« כיון שיש צד אחד שהיה יכול להרויח והוא לא עשה לאותו צד חשבינן ליה לאגר נטר » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« ק״ו כאן שהוא בהלואה שאיסורו מן התורה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« ע״כ נראה לענ״ד דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים ואין חולקין כבוד לרב וישתקע היתר זה ולא יעשה כן בישראל » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק כ״ד)
« דבריו תמוהים ודברי העט״ז ברורים דכיון דהוי כמוכר לו משכון » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
« והראיה שהביא מטרשא דרב פפא אינה ענין לכאן כלל דהתם מוכר להן השכר ביותר ממה שהוא שוה עכשיו והוי רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
« אבל הכא כיון שמכר לו המשכון נמצא עכשיו דמי משכונו הוא נוטל דהוי כחוזר ולוקחו ממנו וזה ברור וכן המנהג פשוט » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
La guemara, ayant écarté le mandat, tente une dernière voie : à défaut de mandat, il y a peut-être acquisition pour autrui, comme pour un mineur.
« רָבִינָא אָמַר: נְהִי דִּשְׁלִיחוּת לְגוֹי לֵית לֵיהּ, זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן אִית לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵי אַקָּטָן » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון ע״י אחר למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״א)
Le Chakh en marque la limite pratique : ce qui est interdit, c’est de faire acquérir à un non-Juif par un tiers ; il reste une voie ouverte, et elle est simple.
« אבל אם העובד כוכבים השואל אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עובד כוכבים שילוה לי עליו מישראל ברבית וכשתמסרנו בידו מיד אני חייב לך להחזיר המשכון מותר » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק כ״ט)
« ועל מ״ש המרדכי שמזכה לו בשביל העובד כוכבים תמה ב״י דהא קיי״ל אין זכייה לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« תמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי עיקר סמיכות המלוה הוא על המשכון של ישראל » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« אבל זהו ודאי אינו שיועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« אם יעלה על הדעת שעל ידי זה יהיה מותר למלוה ליקח הרבית » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« אלא דכאן מיירי שהממשכן נותן דרך מכירה להמלוה את המשכון הזה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« ואין כאן שום הלואה על הממשכן ועל כן קרי ליה מזכה המשכון דמורה שהקנה אותו לו באופן זה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק י״ד)
« דכיון שהודה הודאתו כק׳ עדים וזכי ליה העובד כוכבים בהודאתו » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)
« ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו » (שו״ע יו״ד קס״ח:י״ג)
« אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת אסור ליקח ממנו הרבית והמערים לעשות כן נקרא רשע » (רמ״א יו״ד קס״ח:י״ג)
Le siman s’achève sur une question de preuve, et la règle qui la gouverne n’est pas une règle de droit mais une présomption sur les hommes.
« ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה » (שו״ע יו״ד קס״ח:כ״ה)
« דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ה)
« דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ה)
Le Taz choisit la seconde, et il le prouve par un précédent que la guemara des lois du prozboul lui fournit : le Roch, dit-il, a refusé à ses contemporains la présomption “j’avais un prozboul et je l’ai perdu”, parce qu’ils ne savaient plus ce qu’était un prozboul.
« שכ׳ בשם הרא״ש שמעולם לא זכה אדם לפניו בטענה זו פרוזבול היה לי ואבד לפי שלא היו יודעים ענין פרוזבול כלל » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
« דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
« עד שכמעט לא שייך לומר לא שביק היתירא כו׳ דאינו חושש לעשות בהיתר כלל » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
« שצריך לכל הפחות לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה הדיין שאינו ברור ישביענו » (ט״ז יו״ד קס״ח ס״ק ל״ו)
« אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ז)
Sur la dernière branche — le prêteur qui détient un acte — le Chakh laisse la question ouverte, et il le dit. Il oppose au Beit Yossef le principe אין אדם משים עצמו רשע, qui empêcherait l’emprunteur d’être cru, et il termine par un צ״ע. Les Nekoudot HaKessef, elles, renvoient le Taz au Beit Yossef.
« דהא י״ל מטעמא דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ח ס״ק ע״ט)
« זה אינו דרמ״א כתב כן בד״מ בשם הב״י » (נקודות הכסף יו״ד קס״ח)