סוגיה, מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ב (ו׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ל״ג ס״ק), ט״ז (י״ד ס״ק), באר היטב (י״ט ס״ק), פתחי תשובה (ג׳ ס״ק), נקודות הכסף (ב׳), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד:
בבא מציעא ס״ז ע״א–ע״ב (משכנתא באתרא דמסלקי, נכייתא, קיצותא ומשכנתא דסורא)
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
המלווה אוכל את הפירות וחוזר ונוטל את קרנו שלמה. לא נוסף דבר, ואף על פי כן הרוויח עשר תבואות. כל הסימן אינו אלא בירור באיזה מחיר אפשר להוציא את הדבר מכלל הלוואה.
« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
« שְׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְסוּרָא, דְּכָתְבִי בַּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תִּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
« רַב כָּהֲנָא וְרַב פָּפָּא וְרַב אָשֵׁי לָא אָכְלִי בְּנַכְיְיתָא. רָבִינָא אָכֵיל בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו׳ סעיפים:
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש״י ורא״ש) וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב״י בשם רשב״א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב״א ובה״ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק (רשב״א ונ״י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר״י ור״ת ורבינו ירוחם ועב״ח שגם רא״ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס״ס זה בשם תשובת רשב״א ועיין בח״מ ר״ס ע״ג בהג״ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב״ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ (ב״י בשם הראב״ד ובתה״ד סי׳ ש״ה בשם הרמב״ן):
משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה״ת וריב״ש סי׳ ש״ה בשם רמב״ן) ויש מתירין (ריב״ש בשם י״א מביאו ב״י בסי׳ קס״ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס״ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:
במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב״י בשם הרשב״א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב״י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג (ב״י בשם בעל התרומות) ועיין ס״ק כ״ד ועי׳ בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :
הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:
עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:
הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג׳ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב״י בשם בעל התרומות ורמב״ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב״י בשם הרשב״א):
המחבר נותן את טעם ההיתר בשורה אחת, ושורה זו עצמה הכרעה היא במחלוקת ראשונים.
« שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהוא עושה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)
« משמע דטעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר וכן משמע בטור וכ״כ התוס׳ דף ס״ז ריש ע״ב » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)
« ומיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן שלא יהא כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וכן נראה דעת המחבר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)
« הוא הרמב״ן שהביא הרב המגיד שכתב הטעם דמשכנתא דסורא הוא מפני שאם שטפה נהר וכה״ג אינו נוטל כלום ואינו יכול לפרוע משאר נכסים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״א)
הרמ״א פותח דרך שנייה, שאינה תלויה במשכנתא דסורא, ומביאה בשני ״יש אומרים״ שאינם אומרים דבר אחד. והש״ך מראה שלשון השני אינה מדוקדקת.
« וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« אינו מדוקדק דודאי יש חילוק לי״א אלו שהם הרשב״א וסייעתו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא דבמסלקי הוי ר״ק ובלא מסלקי הוי א״ר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« כ׳ הש״ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע״פ זה הוא המנהג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
השדה עשוי שלא ליתן דבר ; הבית נותן קורת גג לעולם. הנלמד מכאן שהניכוי מציל את השדה ולא את הבית? שלוש שיטות, ולרמב״ם רביעית.
« זהו דעת ר״ת לאפוקי מדעת רש״י בטור שמחלק בין בית לשדה דבשדה מותר בנכייתא לפי שיש לפעמים הפסד אבל בבית הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« ואין חילוק בזה בין שדה לבית » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« כלומר ל״מ שדה שפעמים אינו עושה פירות ונכנס בספק שמא לא יעשה פירות אלא אפילו בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצויה תדיר מותר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
סעיף אחד די בו לבטל את שלוש הדרכים: שישעבד הלווה למלווה את שאר נכסיו. ועדיין צריך לדעת מה צריכה אותה אחריות להכיל כדי לאסור.
« וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
« כן נראה לי נכון להלכה דלא הוה רבית קצוצה כדעת הרא״ש » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כבר כתבתי הנראה לע״ד שלענין הלכה אבק רבית הוא ואפילו יהיה הדבר ספק מכל מקום אין כח לומר רבית קצוצה היא ולהוציא ממון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« וכ׳ הט״ז ומ״מ לא הוי אלא אבק רבית » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ו)
בסימן קס״ו · 166 פוסק הרמ״א שהלווה מנכה מחובו את השכר שנאכל. וכאן הוא פוסק בדיוק להיפך. ואין זו סתירה, והש״ך אומר היכן עובר הקו.
« ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« כלומר דל״ד לדלעיל סי׳ קס״ז ס״ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
« עי׳ סי׳ קס״ו סעיף ג » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ה)
« מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)
« משמע דוקא היכא דהוי א״ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
« ונ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)
שני פתחים מזדמנים מאליהם: להשכיר את הנכס למי שמישכנו, ולמשכן נכס על חוב שכבר נולד. הסימן סוגר את שניהם, והט״ז סוגר יותר מן הרמ״א.
« משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין » (שו״ע יו״ד קע״ב:ב)
« ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו » (שו״ע יו״ד קע״ב:ב)
« דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי׳ אדם אחר שכרה כדלעיל סי׳ קס״ד » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« מיהו נ״ל שצריך שלא יתנו בכך מתחלה בשעת הלואה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ)
« פי׳ משכנתא דסורא שנזכר בש״ע סעיף א׳ וההיתר בזה אם כבר החזיק המלוה בשדה כמ״ש סי׳ קס״ד אבל שאר משכנתא אסור אליבא דכ״ע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« אפי׳ בנכייתא אסור דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ג)
« ונראה לי דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דאז אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ט)
« שתמה על הרמ״א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע״י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ״ע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
הסימן נחתם במקרה של אחריות, ובמחלוקת האחרונה שבין הט״ז לש״ך: במה חייב הלווה כשהנכס הממושכן לא היה שלו?
« מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן » (שו״ע יו״ד קע״ב:ו)
« היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ג)
« וצ״ע על רמ״א בהעתקה זו דבתשובת הרשב״א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ומכח זה פסק הרשב״א שחייב לוה לשלם מה שהתנה בדין האחריות » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« אבל אם לא קיבל עליו בפירוש אחריות לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא ניכוי אע״פ שהוכרח לשלם שכר דירה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« ואין דבריו מוכרחים די״ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט״ס הוא » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)
« היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה״ג דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קע״ב · 172 · ♥ תמיכה