Le siman 173 n’ouvre aucune controverse de principe : personne ne discute qu’il y a de l’intérêt dans la vente, ni que le critère est אגר נטר. Les huit ma’hlokot que voici portent toutes sur la mesure d’un critère déjà admis — combien faut-il posséder, jusqu’où le cours doit-il être établi, quelle garantie compte pour une garantie, combien vaut la peine d’un homme. C’est ce qui les rend redoutables en pratique.
DAAT · daattorah.com — הרב יוסף חיים סממה
L’appareil hébreu est ici rigoureusement identique dans les trois langues — le texte source ne se traduit pas, il s’accompagne. Ce sont les gloses, les kouchiot, les terouzim et les titres qui changent de langue.
Le titre du siman avertit le lecteur : ce sont des détails. Mais dix-neuf seifim de détails ne font pas dix-neuf lois. Le Tour, qui est ici la source du Choulhan Aroukh presque phrase à phrase, ouvre par la proposition qui les tient tous ensemble, et il la place avant tout cas particulier.
« כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר » (טור יו״ד קע״ג)
Et il redouble, au milieu du siman, par la phrase symétrique — laquelle n’est pas une seconde règle mais la même, retournée :
« וכשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות כך אסור ליקח בזול בשביל המתנת המעות » (טור יו״ד קע״ג)
Le Mehaber, suivant le Roch tel que le Tour le rapporte, exige que celui qui reçoit le denier ait chez lui toute la valeur des pièces qu’il rendra. Le Rama refuse la condition et l’adosse à la mesure contre la mesure du siman 162.
« וכתב א״א הרא״ש ז״ל שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר » (טור יו״ד קע״ג)
« ובעיני יפלא מאד מה שכ׳ רמ״א ז״ל ול״נ מדברי התוספות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« ומהרש״ל והלבוש והב״ח והט״ז חולקים על הרב בזה דלא דמי זה להלואת סאה בסאה דהא נותן לו יותר משוי » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« תמהני מאד על תמיהתו שהרי הרב כ׳ שבקצת ספרי הטור הגירסא להיפך ושהוא הנכון » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
Les Nekoudot HaKessef ajoutent une correction de fait, et elle est loin d’être secondaire : le Taz avait opposé les Tossefot au Rama, alors que les Tossefot sont précisément de son avis.
« ולא כמ״ש התוספות כו׳. זה אינו דאף דעת התוס׳ כן וכמ״ש בש״ך ס״ק י״ד » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« ובעיני יפלא כו׳. כבר קדמוהו האחרונים בזה » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע כמבואר בט״ז לעיל סי׳ קס״ב סק״ג » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ז)
C’est la plus longue discussion du siman, et elle naît d’une lecture. Le Beit Yossef, lisant les Tossefot et le Roch sur la sougya du marchand de cire, en tire que l’objet sans estimation connue échappe à la condition de possession ; le Rama l’inscrit à la fin du seif 7.
« משמע מדבריהם שאם הוא דבר שאין שומתו ידועה אע״פ שאין לו מותר להקדים לו מעות כדי לקנות ממנו בזול » (בית יוסף יו״ד קע״ג)
« והקשו בתוס׳ והרא״ש ממאי דאמר רב נחמן גופיה טרשא שרי » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« וי״ל כיון דאזלי הכא ארבע בזוזי הוה כמפרש אם מעכשיו בפחות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« ולפ״ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי׳ באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
« האריך להקשות על הב״י והרמ״א ולפמ״ש בש״ך ס״ק י״ז לק״מ ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« הנה בט״ז האריך בראיות לחלוק על הרמ״א ומסקנתו דבכ״מ שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו וכן הוא דעת הש״ך » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ג)
Le seif partage les risques : l’aigreur au vendeur, le cours à l’acheteur. Le Chakh en donne la raison — l’aigreur n’est pas un aléa de marché, elle est un défaut que le vin portait déjà — et il en tire aussitôt la limite.
« ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« דלא שרי לקמן סי׳ קע״ה אלא לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריו׳ דיוקרא וזולא ודאי אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« אפי׳ (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ״ד » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ט)
« וכ׳ הש״ך בשם הטור ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו ג״כ אחריות דיוקרא וזולא אסור ודלא כהדרישה וכ״כ הט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
La guemara porte Tevet. Le Tour, que le Mehaber recopie, porte Nissan. Le Taz relève l’écart et propose deux explications, dont la seconde revient à dire que le mois n’est pas déterminant.
« חֲזִי מָר רַבָּנַן דְּקָא אָכְלִי רִבִּיתָא, דְּיָהֲבִי זוּזֵי אַחַמְרָא בְּתִשְׁרִי וּמְבַחֲרִי לֵהּ בְּטֵבֵת » (בבא מציעא ע״ג ע״ב)
« וכתב ב״י שבגמרא של הטור היתה הגירסא בניסן או שסובר הטור דלאו דוקא עד טבת אלא אפי׳ עד ניסן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ח)
« שבירור היין הוא עד ניסן ומעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר אבל בתר הכי אפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא ואסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« והתוס׳ כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה״ה כל ימות השנה וכב״י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד״מ ומ״מ יש להחמיר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
Le seif 14 est, mot pour mot, la langue du Rambam. Il énonce deux permissions successives, et la difficulté est que la clause « et s’il n’a pas trouvé à le vendre, il aurait dû le rendre » figure après la première — là où elle ne sert à rien, puisque la perte y est déjà au vendeur.
« כל הסעיף הוא ל׳ הרמב״ם והב״י והאחרונים נדחקו בישוב דבריו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« הפרישה כתב דבדין הא׳ מיירי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עליו לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« והב״ח כתב דברישא אינו מקבל אחריות אלא עד הזמן אבל אחר שהגיע הזמן הרי היא ברשות הלוקח לכל דבר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« ובלבוש נתן טעם להיתר זה דלאו משום המתנת המעות אוקיר גביה אלא משום שאם אבדה או נשברה לא ישלם לו כלום » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ)
« וכל זה איננו שוה לי ולבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« והאי שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה כו׳ צריך להיות אחר סוף דין השני » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« דבריו דחוקים בישוב דברי הרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
Deux fois dans ce siman, le Rama ajoute une glose commençant par « il en est qui permettent ». La formule suggère un avis opposé à celui du Mehaber. Le Chakh soutient qu’il n’en est rien — et c’est là une thèse générale sur la lecture des gloses, qu’il énonce comme telle.
« אין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם והמחבר מודים לזה כדמשמע בהרב המגיד וב״י אלא דמיירי באינו נותן לו שכר טרחו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ג)
« וכן לקמן סעיף י״ח שכ׳ הרב ויש מתירין אינם חולקי׳ אסברא ראשונה וכה״ג בדוכתא טובי » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ג)
« גמגום חזינא כאן דמשמע מלשון זה שיש מתירין אלו חולקין עם הריב״ש דלעיל ולא נראה כן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
« ונ״ל פשוט שגם הריב״ש מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
« גמגום חזינא כו׳. לק״מ כמ״ש בש״ך ס״ק ל״ג » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« והש״ך כ׳ דאין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם והמחבר מודים בזה אלא דהם אמרו באינו נותן לו שכר טרחו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
Le Mehaber exige que le salaire de la peine soit versé. Deux questions se posent aussitôt : combien, et pourquoi. Elles sont liées, car le montant dépend de la fonction qu’on assigne au versement.
« בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע״ל סימן קע״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« כ״כ התוס׳ והרא״ש מטעם דאל״כ הרי הוא טורח לו בהליכה בשביל הלואה שאח״כ » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« ולע״ד נראה דבזה לא יצאנו עדיין מאיסור רבית אלא טעמא דהלוקח טרח בשביל עצמו כדי שיגיע מעות לידו ואין זה שכר הלואה » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« בב״י משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם ולא די בדבר מועט אבל הט״ז כתב דאפילו בדבר מועט סגי » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ב)
« כ׳ הט״ז נראה דאם נותן לו שכר טרחא על ההבאה שרי אפילו בלא אחריות » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
L’interdit du seif ne fait pas difficulté ; sa gravité, si. Le Taz rapporte du Rivach une distinction : la garantie prise change la qualification.
« ואם לא קיבל עליו האחריות הוי רבית קצוצה כן כתב ריב״ש סימן ש״ח » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« ובלבוש כתב כאן דאפילו אם קבל עליו אחריות הוה רבית קצוצה ושגגה היא דלא עיין בגוף הדין » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« היינו לפי שהוא סובר דאסמכתא קניא ואם לא תגיע הספינה היה מפסיד מעותיו » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר״ק ויוצא בדיינים » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« אבל היכא דאסמכתא קניא כגון דכתב ליה מעכשיו מודה אני שאין בו אלא א״ר » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« ומ״ה מודה אני דאם לא נתן לו מעות אלא סחורה והתנה עמו שאם תבא הספינה בשלום יתן לו יותר משויים ואם לא יפסיד לגמרי וקנוים לו מעכשיו מותר » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« שידוע שאין נותן לו מאה ליטרין בשביל הקדמת ך׳ ליטרין אלא מפני ההפסד שקבל עליו » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
« לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ד)
« הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית שֶׁזֶּה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁנּוֹטֵל עֶשְׂרִים בִּשְׁבִיל שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַד זְמַן פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה א׳)
« וכן נ״ל שהוא דעת התוס׳ והרא״ש וכ״מ בב״ח ס״ה דלא כהפרישה ס״ו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ד)
« כמ״ש ב״י בשם הרמב״ן דהיינו מעות שאין עליהם צורה וה״ל כפירות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« וכשמקבל עליו אחריות ונותן לו ג״כ שכר טרחו אפי׳ אדם חשוב שרי. ריב״ש מביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
« וכתב בה״ת בשם ר״ת דכל שלא אמר ליה אם תתן מעכשיו כו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ג)
« כתב ב״י בשם תשובת הרשב״א דה״ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י)
« כתב הטור בשם הרמ״ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחרינא אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
Huit points de partage, et une régularité qu’il vaut la peine d’énoncer : sur les cinq endroits où le Taz et le Chakh divergent, les Nekoudot HaKessef — qui sont la réplique du Chakh au Taz — interviennent quatre fois, et toujours contre le Taz. Le Baer Hetev, qui écrit pour la pratique, suit le Chakh partout, sauf au seif 6, où il range contre le Rama le Maharchal, le Levouch, le Bakh et le Taz.
| Le point | L’avis du Rama ou du Mehaber | Le Chakh | Le Taz | Ce que les Nekoudot HaKessef ou le Baer Hetev en font |
|---|---|---|---|---|
| Seif 6 — faut-il toute la valeur du denier ? | Rama : une part suffit | défend le Rama sur la lecture du Tour | s’en étonne longuement | NK 1-2 corrigent le Taz ; באה״ט 9 range quatre A’haronim contre le Rama |
| Seif 7 — אין שומתו ידוע quand il n’a rien | Rama : permis | permis, mais seulement une fois le cours établi | refuse : partout où il y a crainte de hausse, interdire | NK 3 : la restriction du Chakh dissout la kouchia ; באה״ט 13 conclut avec le Taz et le Chakh |
| Seif 13 — quelle garantie le vendeur peut-il prendre ? | Mehaber : l’aigreur oui, la baisse non | confirme, et refuse la Derisha | d’accord avec le Chakh | באה״ט 17 rapporte le Chakh et note que le Taz écrit de même |
| Seif 13 — בניסן ou בטבת ? | Mehaber : Nissan, avec le Tour | tout dépend du lieu et de la saison ; יש להחמיר | la guemara porte Tevet ; deux explications | les deux s’accordent que le mois n’est pas la loi ; le Chakh referme |
| Seif 14 — le texte du Rambam | Mehaber : la langue du Rambam telle quelle | corrige : la clause appartient au second cas | explique par le Levouch, et objecte | NK 4 : la réponse du Taz est forcée, celle du Chakh est la bonne |
| Seif 15 — combien vaut le salaire de la peine ? | Mehaber : il faut le donner | peine et nourriture, entièrement | une somme modique suffit | באה״ט 22 met les deux avis face à face sans trancher |
| Seifim 16 et 18 — « ויש מתירין » est-il une ma’hloket ? | Rama : il en est qui permettent | non : c’est un autre cas, celui où le salaire est versé | au seif 18, il bredouille, puis conclut comme le Chakh | NK 5 : aucune difficulté, voir Chakh ס״ק 33 ; באה״ט 25 et 27 suivent |
| Seif 18 — poussière d’intérêt ou intérêt stipulé ? | Mehaber : interdit, sans qualifier | renvoie au Rivach par le Taz | Rivach : avec garantie, poussière ; le Levouch se trompe | פת״ש 10 : le Radbaz tient l’intérêt stipulé, faute d’asmakhta — et indique la sortie |