אין סימן קע״ג פותח מחלוקת בעיקר : אין אדם חולק שיש רבית במכר, ולא שהמבחן הוא אגר נטר. ושמונה המחלוקות שלפנינו כולן בשיעורו של מבחן מוסכם — כמה צריך שיהא לו, עד היכן צריך השער להיות קבוע, איזו אחריות נחשבת אחריות, כמה שווה טרחתו של אדם. וזה העושה אותן קשות למעשה.
DAAT · daattorah.com — הרב יוסף חיים סממה
האפרכסת העברית כאן זהה לגמרי בשלוש הלשונות — אין הטקסט המקורי מיתרגם אלא מתלווה. הגהות, קושיות, תירוצים וכותרות הם המשתנים בלשון.
כותרת הסימן מזהירה את הקורא : פרטים הם. אלא שתשעה עשר סעיפי פרטים אינם תשעה עשר דינים. והטור, שהוא כאן מקורו של השולחן ערוך כמעט משפט אחר משפט, פותח בהצעה המחזיקה את כולם, ומקדימה לכל מקרה פרטי.
« כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר » (טור יו״ד קע״ג)
וכופל, באמצע הסימן, במשפט הסימטרי — ואין זה דין שני אלא הוא עצמו, מהופך :
« וכשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות כך אסור ליקח בזול בשביל המתנת המעות » (טור יו״ד קע״ג)
המחבר, אחר הרא״ש כמו שמביאו הטור, מצריך שיהיו למקבל הדינר כל דמי המעות שיפרע בבית. והרמ״א דוחה את התנאי וסומכו על סאה בסאה שבסימן קס״ב · 162.
« וכתב א״א הרא״ש ז״ל שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר » (טור יו״ד קע״ג)
« ובעיני יפלא מאד מה שכ׳ רמ״א ז״ל ול״נ מדברי התוספות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« ומהרש״ל והלבוש והב״ח והט״ז חולקים על הרב בזה דלא דמי זה להלואת סאה בסאה דהא נותן לו יותר משוי » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« תמהני מאד על תמיהתו שהרי הרב כ׳ שבקצת ספרי הטור הגירסא להיפך ושהוא הנכון » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
נקודות הכסף מוסיפות תיקון של מציאות, ואינו טפל כלל : הט״ז העמיד את התוספות כנגד הרמ״א, ואילו התוספות עמו הם.
« ולא כמ״ש התוספות כו׳. זה אינו דאף דעת התוס׳ כן וכמ״ש בש״ך ס״ק י״ד » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« ובעיני יפלא כו׳. כבר קדמוהו האחרונים בזה » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע כמבואר בט״ז לעיל סי׳ קס״ב סק״ג » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ז)
זהו הדיון הארוך שבסימן, והוא נולד מקריאה. הבית יוסף, בקראו את התוספות והרא״ש בסוגיית מוכר השעוה, מוציא מהם שדבר שאין שומתו ידועה יוצא מכלל תנאי הרשות ; והרמ״א קובעו בסוף סעיף ז.
« משמע מדבריהם שאם הוא דבר שאין שומתו ידועה אע״פ שאין לו מותר להקדים לו מעות כדי לקנות ממנו בזול » (בית יוסף יו״ד קע״ג)
« והקשו בתוס׳ והרא״ש ממאי דאמר רב נחמן גופיה טרשא שרי » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« וי״ל כיון דאזלי הכא ארבע בזוזי הוה כמפרש אם מעכשיו בפחות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« ולפ״ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי׳ באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
« האריך להקשות על הב״י והרמ״א ולפמ״ש בש״ך ס״ק י״ז לק״מ ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« הנה בט״ז האריך בראיות לחלוק על הרמ״א ומסקנתו דבכ״מ שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו וכן הוא דעת הש״ך » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ג)
הסעיף מחלק את האחריות : החימוץ למוכר, השער ללוקח. והש״ך נותן את הטעם — אין החימוץ מקרה של שוק אלא פגם שהיין נשאו בתוכו — ומוציא מיד את הגבול.
« ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« דלא שרי לקמן סי׳ קע״ה אלא לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריו׳ דיוקרא וזולא ודאי אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« אפי׳ (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ״ד » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ט)
« וכ׳ הש״ך בשם הטור ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו ג״כ אחריות דיוקרא וזולא אסור ודלא כהדרישה וכ״כ הט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
בגמרא כתוב טבת. ובטור, שהמחבר מעתיקו, ניסן. הט״ז מעיר על ההפרש ומציע שני יישובים, שהשני שבהם עולה לכך שאין החודש מכריע.
« חֲזִי מָר רַבָּנַן דְּקָא אָכְלִי רִבִּיתָא, דְּיָהֲבִי זוּזֵי אַחַמְרָא בְּתִשְׁרִי וּמְבַחֲרִי לֵהּ בְּטֵבֵת » (בבא מציעא ע״ג ע״ב)
« וכתב ב״י שבגמרא של הטור היתה הגירסא בניסן או שסובר הטור דלאו דוקא עד טבת אלא אפי׳ עד ניסן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ח)
« שבירור היין הוא עד ניסן ומעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר אבל בתר הכי אפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא ואסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« והתוס׳ כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה״ה כל ימות השנה וכב״י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד״מ ומ״מ יש להחמיר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
סעיף י״ד לשון הרמב״ם הוא, מילה במילה. הוא אומר שני היתרים זה אחר זה, והקושי שהמשפט ואם לא מצא למכרה … הוה ליה להחזירה לבעלים עומד אחר הראשון — במקום שאין בו צורך, שהרי האבדה שם על המוכר.
« כל הסעיף הוא ל׳ הרמב״ם והב״י והאחרונים נדחקו בישוב דבריו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« הפרישה כתב דבדין הא׳ מיירי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עליו לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« והב״ח כתב דברישא אינו מקבל אחריות אלא עד הזמן אבל אחר שהגיע הזמן הרי היא ברשות הלוקח לכל דבר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« ובלבוש נתן טעם להיתר זה דלאו משום המתנת המעות אוקיר גביה אלא משום שאם אבדה או נשברה לא ישלם לו כלום » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ)
« וכל זה איננו שוה לי ולבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« והאי שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה כו׳ צריך להיות אחר סוף דין השני » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« דבריו דחוקים בישוב דברי הרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
פעמיים בסימן זה מוסיף הרמ״א הגהה הפותחת ב« ויש מתירין ». הלשון מורה על דעה החולקת על המחבר. והש״ך טוען שאין הדבר כן — וזו טענה כללית בקריאת ההגהות, והוא אומרה ככזו.
« אין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם והמחבר מודים לזה כדמשמע בהרב המגיד וב״י אלא דמיירי באינו נותן לו שכר טרחו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ג)
« וכן לקמן סעיף י״ח שכ׳ הרב ויש מתירין אינם חולקי׳ אסברא ראשונה וכה״ג בדוכתא טובי » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ג)
« גמגום חזינא כאן דמשמע מלשון זה שיש מתירין אלו חולקין עם הריב״ש דלעיל ולא נראה כן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
« ונ״ל פשוט שגם הריב״ש מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
« גמגום חזינא כו׳. לק״מ כמ״ש בש״ך ס״ק ל״ג » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« והש״ך כ׳ דאין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם והמחבר מודים בזה אלא דהם אמרו באינו נותן לו שכר טרחו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
המחבר מצריך שיינתן שכר הטרחה. ומיד עולות שתי שאלות : כמה, ולמה. וקשורות הן זו בזו, שהשיעור תלוי בתפקיד שאנו מייחסים לתשלום.
« בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע״ל סימן קע״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« כ״כ התוס׳ והרא״ש מטעם דאל״כ הרי הוא טורח לו בהליכה בשביל הלואה שאח״כ » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« ולע״ד נראה דבזה לא יצאנו עדיין מאיסור רבית אלא טעמא דהלוקח טרח בשביל עצמו כדי שיגיע מעות לידו ואין זה שכר הלואה » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« בב״י משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם ולא די בדבר מועט אבל הט״ז כתב דאפילו בדבר מועט סגי » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ב)
« כ׳ הט״ז נראה דאם נותן לו שכר טרחא על ההבאה שרי אפילו בלא אחריות » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
אין איסור הסעיף מוקשה ; אלא חומרתו. הט״ז מביא מן הריב״ש חילוק : קבלת האחריות משנה את ההגדרה.
« ואם לא קיבל עליו האחריות הוי רבית קצוצה כן כתב ריב״ש סימן ש״ח » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« ובלבוש כתב כאן דאפילו אם קבל עליו אחריות הוה רבית קצוצה ושגגה היא דלא עיין בגוף הדין » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« היינו לפי שהוא סובר דאסמכתא קניא ואם לא תגיע הספינה היה מפסיד מעותיו » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר״ק ויוצא בדיינים » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« אבל היכא דאסמכתא קניא כגון דכתב ליה מעכשיו מודה אני שאין בו אלא א״ר » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« ומ״ה מודה אני דאם לא נתן לו מעות אלא סחורה והתנה עמו שאם תבא הספינה בשלום יתן לו יותר משויים ואם לא יפסיד לגמרי וקנוים לו מעכשיו מותר » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« שידוע שאין נותן לו מאה ליטרין בשביל הקדמת ך׳ ליטרין אלא מפני ההפסד שקבל עליו » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
« לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ד)
« הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית שֶׁזֶּה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁנּוֹטֵל עֶשְׂרִים בִּשְׁבִיל שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַד זְמַן פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה א׳)
« וכן נ״ל שהוא דעת התוס׳ והרא״ש וכ״מ בב״ח ס״ה דלא כהפרישה ס״ו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ד)
« כמ״ש ב״י בשם הרמב״ן דהיינו מעות שאין עליהם צורה וה״ל כפירות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« וכשמקבל עליו אחריות ונותן לו ג״כ שכר טרחו אפי׳ אדם חשוב שרי. ריב״ש מביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
« וכתב בה״ת בשם ר״ת דכל שלא אמר ליה אם תתן מעכשיו כו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ג)
« כתב ב״י בשם תשובת הרשב״א דה״ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י)
« כתב הטור בשם הרמ״ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחרינא אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
שמונה נקודות מחלוקת, וסדירות שראוי לאמרה : בחמשת המקומות שהט״ז והש״ך נחלקים בהם, נקודות הכסף — שהן תשובת הש״ך לט״ז — מתערבות ארבע פעמים, ותמיד כנגד הט״ז. והבאר היטב, הכותב למעשה, הולך אחר הש״ך בכל מקום, חוץ מסעיף ו, שהוא מעמיד בו כנגד הרמ״א את מהרש״ל והלבוש והב״ח והט״ז.
| הנקודה | דעת הרמ״א או המחבר | הש״ך | הט״ז | מה שעושות נקודות הכסף או הבאר היטב |
|---|---|---|---|---|
| סעיף ו — צריך כל דמי הדינר ? | רמ״א : די במקצת | מגן על הרמ״א מצד גירסת הטור | תמה עליו באריכות | נה״כ א-ב מתקנות את הט״ז ; באה״ט ט מעמיד ארבעה אחרונים כנגד הרמ״א |
| סעיף ז — אין שומתו ידוע באין לו | רמ״א : מותר | מותר, ובלבד שיצא השער | דוחה : כל מקום שיש חשש יוקר — לאסור | נה״כ ג : צמצום הש״ך ממיס את הקושיה ; באה״ט י״ג מסיק כט״ז וכש״ך |
| סעיף י״ג — איזו אחריות רשאי המוכר לקבל ? | מחבר : חימוץ הן, זול לאו | מקיים, ודוחה את הדרישה | מסכים לש״ך | באה״ט י״ז מביא את הש״ך ומעיר שכן כתב הט״ז |
| סעיף י״ג — בניסן או בטבת ? | מחבר : ניסן, כטור | הכל לפי המקום והזמן ; יש להחמיר | בגמרא טבת ; שני יישובים | שניהם מודים שאין החודש הדין ; והש״ך מצמצם |
| סעיף י״ד — לשון הרמב״ם | מחבר : לשון הרמב״ם כמות שהיא | מגיה : המשפט שייך לדין השני | מבאר מן הלבוש ומקשה | נה״כ ד : תירוץ הט״ז דחוק, והנכון כש״ך |
| סעיף ט״ו — כמה שכר הטרחה ? | מחבר : צריך ליתנו | עמלו ומזונו משלם | די בדבר מועט | באה״ט כ״ב מעמיד את שתי הדעות ואינו מכריע |
| סעיפים ט״ז וי״ח — « ויש מתירין » מחלוקת היא ? | רמ״א : ויש מתירין | לא : מקרה אחר הוא, שנותן בו שכר טרחו | בסעיף י״ח מגמגם, ואחר כך מסיק כש״ך | נה״כ ה : לק״מ, עיין ש״ך ס״ק ל״ג ; באה״ט כ״ה וכ״ז הולכים אחריו |
| סעיף י״ח — אבק רבית או רבית קצוצה ? | מחבר : אסור, בלא הגדרה | מפנה לריב״ש דרך הט״ז | ריב״ש : בקיבל אחריות אבק ; והלבוש שגה | פת״ש י : הרדב״ז סובר רבית קצוצה מחמת אסמכתא — ומורה את המוצא |