✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 4 — HALAKHA LEMA’ASSE

Siman 174 — The sale on condition of return

יורה דעה · סימן קע״ד

דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

הלכה למעשה · ש״ך · ט״ז · באר היטב · פתחי תשובה · נקודות הכסף

⚖️ הלכה למעשה · Psak

✦ ❖ ✦

What is done, what is not, and what is settled case by case

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ד (ח׳ סעיפים)
ש״ך (11 ס״ק) · ט״ז (5) · באר היטב (8) · פתחי תשובה (3) · נקודות הכסף (1) · טור · בית יוסף · רמב״ם הלכות מלווה ולווה

Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table of contents

הדין העולה — the rule that emerges from the siman
מה יוצא בדיינים — what the court recovers, and on what ground
פי הלוקח — what the buyer may promise
לאחר המקח — the repurchase promised afterwards
מקצת דמים — the three formulas in practice
תנאי דאנכה — the deduction clause and its scope
ספק זביני — from when one stops collecting
שכירות שהוקדמה — the plainly permitted form
מקרים בני זמננו — contemporary cases

1. הדין העולה — the rule that emerges from the siman

The Shulhan Arukh leaves no play in the first seif: the sale does not acquire, and the produce is fixed interest which the court recovers.

The line of psak of the siman. A sale in which the seller reserved the power to undo is treated as a secured loan: the price is the principal, the property the pledge, and the income the acquirer collects is the interest. Neither the parties’ intention, nor the solemnity of the deed, nor the name of the contract changes anything. Only three doors remain open, and all are in the siman: that the promise come from the buyer alone, that it be born after the sale, or that the income be deducted rather than collected. And one whole form escapes: a real lease, prepaid, with pro-rata rent and risk left with the owner.

The siman touches transactions whose outward form is ordinary — a sale with a right of repurchase, a promise to resell, a deposit, a long lease — and whose classification depends on details of wording. No real situation is decided by reading a page. For the application to your own case, consult your Rav.

2. מה יוצא בדיינים — what the court recovers, and on what ground

A divergence that does not change the result. The Mehaber says רבית קצוצה; the Tur writes that the produce is only dust of interest and is not recovered in court. The Shakh shows that even the lenient view must concede that the produce is recovered — no longer as interest, but because the seller’s tolerance rested on an error.

« וצריך להחזירו ופירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין » (טור יו״ד קע״ד)

« דהכא אפי׳ מ״ד דהוי א״ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« נהי דר״ק לא הוי מ״מ מחילה בטעות הוי דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« וכן עיקר לענין דינא דמוציאין ממנו הפירות שאכל דהא כל הפוסקים פסקו כרבינא דעבד עובדא ואפיק פירי » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

In practice. The Taz reaches the same place and the Ba’er Hetev condenses it for use: the produce eaten is recovered, and the Bah, who was lenient, is not followed. The divergence remains over the ground — interest or mistaken waiver — and it is not without effect: the second ground assumes the seller did not know the sale was void. Where he knew and allowed it, only the first ground is left in play.

« וגם בעיקר הדין נ״ל דהכא אפילו למ״ד דהוי א״ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« וכאן לא בא אלא להודיע שאין כאן איסור מצד רבית ונ״מ היכא דלא שייכא מחילה בטעות » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

3. פי הלוקח — what the buyer may promise

Three cumulative conditions for the buyer’s promise to do no harm. (1) That it come from him, of his own accord. (2) That the seller did not take him at his word or make it firm. (3) And, per the Perisha cited by the Shakh, that it was not said as the sale was beginning: if it was, it counts as a condition even from the buyer.

« וכ׳ הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח אבל אם אמר כן בשעה שמתחיל המקח אפילו התנה הלוקח מהני » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ב)

The line between “the buyer offered” and “the seller demanded” is a question of fact, and it is rarely clear: a pressed seller, an obliging buyer, and a sentence said on the telephone. Yet it decides the entire regime. For the application to your own case, consult your Rav.

The Rama adds a case that escapes speech. Where the custom of the town is that every purchaser returns as soon as the seller has money, the clause need not be said: it is in the sale itself. And the Rama draws the practical consequence.

« ואפילו לא התנה כך אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות » (רמ״א יו״ד קע״ד:א)

« דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול הפירות » (רמ״א יו״ד קע״ד:א)

4. לאחר המקח — the repurchase promised afterwards

What this permits, and what it does not. It permits a purchaser to promise, after the sale, to sell back to the seller — even by deed, even with a kinyan. It does not permit agreeing in advance and dating the writing the next day: the date that counts is that of the agreement, not of the paper. And the Pit’hei Teshuva adds a second opening, which bears on the words themselves.

« דדוקא בלשון זה דמשמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהיו המעות הלואה בידו » (פתחי תשובה יו״ד קע״ד ס״ק א)

« אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ד ס״ק א)

The Noda BiYehuda himself introduces his words with a reservation — he speaks only “were I not afraid to say so” — and the Pit’hei Teshuva reports that he afterwards rejected part of his own proof. An opening of this kind is not applied on its own. For the application to your own case, consult your Rav.

5. מקצת דמים — the three formulas in practice

What was said	Does the seller collect?	Does the buyer collect?	Source
קנה כשיעור מעותיך	Yes, pro rata	Yes, pro rata	שו״ע יו״ד קע״ד:ד
לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו	No	No — deposit with a third party	שו״ע יו״ד קע״ד:ה
לכשתביא שאר המעות תקנה	Yes	No — and what he took is recovered	שו״ע יו״ד קע״ד:ו
קני מעכשיו וזוזאי להוו הלואה גבך	No	Yes	רמ״א יו״ד קע״ד:א

How to read a modern preliminary contract. The point to establish is not the date of signature but the moment ownership passes. If ownership passes at signature and the balance remains a debt, we are in the last row: the purchaser collects, the seller does not. If it passes only on full payment without retroactive effect, we are in the third: the seller collects. If it passes retroactively to the day of the deposit, we are in the second: neither, unless a deduction clause is made.

6. תנאי דאנכה — the deduction clause and its scope

The dispute, and the conclusion. The Rashba, from whom seif 7 comes, holds that no condition works — neither there nor at seif 5. The Tur, from whom seif 5 comes, holds that the deduction clause works in both. The Taz notes the disagreement and rules, with a methodological reason: the prohibition of a sale on condition of return is rabbinic, and one is lenient in doubt. The Ba’er Hetev records the conclusion.

« אלא דלהרשב״א בשניהם לא מהני שום תנאי ולהטור מהני בשניהם תנאי דאנכה » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« ולענין הלכה כיון דרבית על מנת להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל גם כאן ומהני בשניהם תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« ולענין הלכה כיון דרבית ע״מ להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל ומהני תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ו)

The boundary the conclusion does not cross. The Taz is lenient about which case the clause covers; he is not lenient about which clause. “I shall deduct” works; “I shall pay” works nowhere, and the Tur had said so before the Rama wrote it down.

« ואפי׳ אם יאמר הלוקח אני אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיחזיר לי המעות שנתתי לו אשלם לו הפירות אסור דסוף סוף רבית אוכל אלא שמחזירו » (טור יו״ד קע״ד)

7. ספק זביני — from when one stops collecting

The Taz’s precision, and it is practical. The buyer is not retroactively at fault for having collected while nothing suggested the sale might revert. The prohibition begins at the moment the doubt arises — the day the seller lets it be known that he no longer needs the money, or that the departure will not take place.

« פי׳ משעה שנולד הספק ומ״ש אפי׳ בתנאי נראה דה״ק אפי׳ אם אומר אנכה לו אח״כ מן החשבון שזה מהני לעיל בסעיף ה׳ הכא לא מהני » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

And the way out. The Taz concludes that the deduction clause works here too; the Ba’er Hetev accepts it. Concretely: once the doubt arises, one stops collecting for oneself and stipulates that whatever is collected will be deducted from the price to be returned.

« ולענין הלכה כיון דרבית ע״מ להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל ומהני תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ו)

8. שכירות שהוקדמה — the plainly permitted form

The three conditions, and all three are needed. (1) A real rent, however modest — the seif says expressly בדבר מועט בשנה. (2) A return with deduction of the time elapsed, as agreed: this is the Shakh’s reason. (3) The risk of the property — collapse, fire — left with the owner: this is what distinguishes a lessor from a debtor. The Taz adds the underlying reason: there was never a loan, and each year is a lease in its own right.

« ול״ד למוכר שדה וא״ל לכשיהיה לי מעות תחזירהו לי דר״ס זה דהכא שאני כיון שהוא מנכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק י)

« הטעם כיון שלא היתה כאן שום הלואה מעולם » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« משא״כ כאן דלא בטל שם שכירות על אותן ימים שדר בהם בתורת שכירות דכל שנה הוא שכירות בפני עצמה » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ה)

And the cross-reference not to miss. The Shakh, to justify the prepayment of the rent, refers to siman 176 seif 6; and to mark the limit, to siman 172 seif 3, where deduction does not suffice because it is a pledge. Our seif 8 thus stands between the two — more permissive than the pledge, and resting on the same principle as the lease.

« בדבר מועט בשנה והקדים. שזה מותר כדלקמן סי׳ קע״ו ס״ו » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ט)

« משא״כ במשכנתא לעיל סימן קע״ב ס״ג » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק י״א)

9. מקרים בני זמננו — contemporary cases

A mortgage loan dressed as a sale

A lender agrees to “buy” the borrower’s flat, the latter being free to buy it back at the same price, and the lender collects the rent in the meantime. This is seif 1 without the least deviation. The Pit’hei Teshuva at ס״ק 3 reports a responsum judging exactly this case — where the party pleaded precisely that the sale had been made only to avoid the prohibition — and the ruling there sides with the borrower.

A preliminary contract with a deposit and rental income

Thirty per cent paid, the balance in six months, and a let property. The regime depends entirely on what the deed says about the transfer of ownership — see the table in section 5. The solution that removes the question is the deduction clause: “if the sale does not go through, the income collected will be deducted from the sum returned.”

A completed sale and a promise given later

Seif 2 permits it, and not grudgingly: even by a solemn deed. The only thing to establish is that the agreement itself came later. A writing dated the day after an agreement made the night before does not suffice.

The long lease paid in advance

This is the form the siman expressly permits — and it is useful where an owner needs cash and does not wish to borrow. All three conditions of section 8 must be present: a real rent, a pro-rata return, risk with the owner. The Shakh refers for this to siman 176 seif 6, which must therefore be read together with this one.

What the siman leaves to the Rav. Three things, and all are questions of fact: whose the clause is, when it was born, and what the deed says about the transfer of ownership. The law itself is settled — and it holds in one sentence: what must come back was never bought.

Note: the Admour HaZaken did not write a Shulhan Arukh on Yoreh De‘ah. This level 4 is a level of psak — Shakh, Taz, Ba’er Hetev, Pit’hei Teshuva, Nekudot HaKesef, Tur, Beit Yosef and Rambam — not a “Daat HaRav”.

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן קע״ד · Level 4 — Halakha lema’asse · דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר
daattorah.com