✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

Siman 174 — The sale on condition of return

יורה דעה · סימן קע״ד

דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר

מכר על מנת להחזיר · רבית קצוצה · אבק רבית · מחילה בטעות · פטומי מילי · שליש · אנכה

📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham

✦ ❖ ✦

Pilpul and in-depth study

Sugya, sources, foundational ḥakira, disputes of Rishonim and Aharonim,
practical nafka minot and analysis of the shitot

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ד (ח׳ סעיפים)
with the commentators: ש״ך (11 ס״ק), ט״ז (5), באר היטב (8), פתחי תשובה (3), נקודות הכסף (1), בית יוסף, טור

Talmudic basis of the sugya:
בבא מציעא ס״ה ע״ב (the mishna of מכר לו את השדה, and that of לכשיהיו לי מעות)

Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table of contents

שורש האיסור — fixed interest or dust of interest, and what the Taz seeks to prove
מחילה בטעות — why the produce is recovered even for the lenient view
פי מי — the mouth the condition comes from, and the other’s silence
זמן התנאי — one hour, and the cross-reference to Hoshen Mishpat
תשובת השליח — what the Taz reads in “you will settle amicably”
מעכשיו — retroactive acquisition and the twofold fear
תנאי דאנכה — the Rashba against the Tur, and the Taz’s conclusion
שכירות שאינה הלוואה — why seif 8 is not seif 1
יסוד הסימן — what makes a payment buy

1. שורש האיסור — fixed interest, or dust of interest?

The siman opens with a qualification, and it governs all that follows: if the produce is returned, it is because it is fixed interest — or for a quite different reason.

The Mehaber, the Tur, and the gap

« וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים » (שו״ע יו״ד קע״ד:א)

« וצריך להחזירו ופירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין » (טור יו״ד קע״ד)

Ḥakira: what is forbidden here — the interest, or the absence of a sale? (א) The interest. The payment was a loan, the produce is the surplus, and it was stipulated in advance by the clause of return: hence רבית קצוצה, recoverable in court. (ב) The absence of a sale. What is missing is not the licitness of the interest but the title: the buyer never acquired, he harvested another’s field. The restitution then flows from the law of property, not from the law of interest.

A dispute of the Rishonim, as the Beit Yosef records it. The Rambam in chapter 6 says רבית קצוצה. Rabbenu Yeruham reports that all these cases of sale are one-sided interest, that some of the great ones wrote they are only dust of interest — and that the majority agreed on fixed interest.

« כל היכא דאמרינן הכא אסור כתב הרמב״ם בפרק ו׳ דרבית קצוצה הוא » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

« וכל אלו של מכר הן צד אחד ברבית ויש מן הגדולים שכתבו שהם אבק רבית והרוב הסכימו שהוא רבית קצוצה » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

What the Taz wants to prove, and what the Shakh answers. The Taz is not content to observe: he makes our seif the proof of a general rule. Here, he says, the interest is only one-sided — the seller may well never find money and no surplus ever be paid — and the Shulhan Arukh nonetheless calls it fixed interest: hence, as a rule, one-sided interest is fixed interest.

« כאן משמע דקי״ל צד אחד ברבית הוה רבית קצוצה דהא כאן הוה רק צד אחד ברבית דהא אפשר שלא יבא לידי רבית » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק א)

The Shakh, from his first word, refuses to make a proof of the seif: he recalls that the qualification is disputed and depends on another debate, that of the pledge without deduction at siman 172.

« ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א״ר לעיל סימן קע״ב ה״ה הכא כדמוכח בתוס׳ והרא״ש » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק א)

And the Nekudot HaKesef — the Shakh’s reply to the Taz — say it in one line.

« עי׳ בש״ך די״א דכאן הוי א״ר » (נקודות הכסף יו״ד קע״ד)

Nafka mina (1) In court: on (א) the court recovers the crops as interest; on (ב) only as restitution of another’s property — and this second ground, as section 2 will show, does not fall away even for the lenient. (2) Beyond our siman: the Taz’s thesis would govern every case of צד אחד ברבית in the code. (3) If the seller never finds money and the field stays with the buyer: on (א) there was never any interest at all; on (ב) the sale was void from the start, and title was lacking the whole time.

2. מחילה בטעות — why the produce is recovered even for the lenient

The Beit Yosef’s question on the Tur. The Tur writes that the produce is dust of interest and that the court does not recover it. Yet the gemara expressly concludes that Ravina ruled in practice and recovered the produce. How can the Tur write the opposite of the sugya’s conclusion?

« והקשה ב״י דהא בהדיא מסקי׳ בגמרא בדין זה דרבינא עבד עובדא וחשיב ואפיק פירי » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

The Beit Yosef’s answer. The Tur too holds that the produce is recovered — but not as interest: as a waiver granted in error. He denied only the first ground, and the Rosh himself explains Ravina’s act in this way.

« וגם הרא״ש כתב שרבינא הוציא הפירות מחמת שהיתה מחילה בטעות שאכל הפירות בטעות שהיה סבור שמכירה גמורה היא » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

« ותירץ דגם הטור נתכוין כאן שמצד רבית אין מוציאין אבל מצד מחילה בטעות מוציאין » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

The Bah’s counter. If that was the Tur’s intent, why did he not write it? The Bah prefers to say that the Tur rules against Ravina, following the other amoraim who spoke of dust of interest.

« ומו״ח ז״ל כ׳ דהטור חולק על הרא״ש ופסק דלא כרבינא » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

The Taz dismisses the Bah, and sharply. How could the Tur contradict the Rif, the Rambam and the Rosh without so much as citing their view?

« והוא תמוה מאד דהיאך יחלוק הטור על הרי״ף ורמב״ם ורא״ש ולא יביא לכל הפחות דעתם » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

« וכאן לא בא אלא להודיע שאין כאן איסור מצד רבית ונ״מ היכא דלא שייכא מחילה בטעות » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ג)

The Shakh reaches the same place by another road. He first dismisses the Bah, then shows that even one who holds it mere dust of interest must concede that the produce is recovered — for the ground of recovery here is not interest but error; and he closes with the difference from a pledge, where the borrower knew what he was doing.

« כ׳ הב״ח ס״ס זה שנמשך אחר מ״ש בב״י וליתא » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« דהכא אפי׳ מ״ד דהוי א״ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« נהי דר״ק לא הוי מ״מ מחילה בטעות הוי דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« אבל במשכנתא ידע הלוה שהוא שלו ומחיל » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« וכן עיקר לענין דינא דמוציאין ממנו הפירות שאכל דהא כל הפוסקים פסקו כרבינא דעבד עובדא ואפיק פירי » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« אלא דיש סוברים משום רבית קצוצה ויש סוברים משום מחילה בטעות » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ה)

The yesod The question “fixed interest or dust of interest” does not decide the fate of the produce: it decides only the name under which it is recovered. On the result all agree — because a second ground, independent of the law of interest, suffices by itself: the one who let him harvest believed he had sold, and a tolerance founded on error binds nobody. That is why level 4 will be able to rule without ruling on the dispute.

3. פי מי — the mouth the condition comes from

The gemara distinguishes the two mishnayot by one word: מדעתיה. The Shulhan Arukh draws three states from it, and the Shakh adds a fourth that the seif does not state.

The source, and the three states of the seif

« מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רָבָא: רֵישָׁא – דְּלָא אֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. סֵיפָא – דְּאָמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ » (בבא מציעא ס״ה ע״ב)

« אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו כשיהי׳ לך מעות אחזיר לך הקרקע אינו תנאי והמקח קיים מיד לפיכך הלוקח אוכל פירות » (שו״ע יו״ד קע״ד:א)

« ואם כשאמר כן הלוקח חלטו ממנו המוכר וחזקו הרי הוא תנאי » (שו״ע יו״ד קע״ד:א)

« אבל כל שעשאו הלוקח ואפילו בתוך המכר ושתק המוכר ולא חזקו אין זה תנאי אלא כפטומי מילי והמכר מכר » (שו״ע יו״ד קע״ד:א)

Ḥakira: why is the buyer’s word worth nothing? (א) Because it does not bind. A unilateral promise is כפטומי מילי: it has no binding force, so no return is in prospect, and the sale is full. (ב) Because it is not part of the price. Even were it morally binding, it would not be consideration: the seller received nothing for it, and the sale was not bought by it. What the buyer promises over and above, he gives — he does not withhold.

The Shakh, in the name of the Perisha, cuts differently. He asks not from whose mouth the clause came but at what stage of the negotiation it came. Said before the sale is concluded, the buyer’s word is worth nothing; said as the sale begins, it counts, even from the buyer. And the Shakh refers to Hoshen Mishpat 207 to know which condition voids a sale: wherever the sale would stand, it is permitted, and where it would fall, forbidden.

« וכ׳ הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח אבל אם אמר כן בשעה שמתחיל המקח אפילו התנה הלוקח מהני » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ב)

« כיון שלא התנה המוכר וכ׳ הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ב)

Nafka mina (1) A buyer who announces the repurchase at the first moment of the talks: innocent by the seif, guilty by the Perisha. (2) The Perisha’s criterion is objective — the effect of the condition on the sale — not psychological. (3) On the seller’s silence: by the seif it undoes the condition; by the Perisha, if he was silent as the sale began, his silence no longer suffices.

4. זמן התנאי — one hour, and what it separates

The Rashba’s responsum, the source of seif 2

« שורת הדין כל מי שמוכר קרקע ומתנה בשעת המכר שאם יהיו לו מעות יחזירם ללוקח אין זה מכר אלא מלוה » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

« הכל תלוי בתנאי אם נעשה קודם שנגמר המכר או אחר שנגמר ואפי׳ בשעה אחת » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

« ואפי׳ עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוק חסד הוא שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

Question. If the later undertaking is solemn — deed, kinyan, “every kind of reinforcement” — the buyer is bound to sell back. In what does he then differ from the one in seif 1, who is likewise bound? In both cases the field will return; in both the buyer will have harvested meanwhile.

Answer. The question is not whether the field will return but whether the price bought. An obligation born after the sale is the buyer’s own obligation, taken upon his own property; the price has already done its work and bought the field. An obligation born before or during is a modality of the price: it says what the payment was. The Rashba names the first case with an exact word — חסד: a kindness is not paid for, and therefore is not interest.

What the Pit’hei Teshuva shifts. The Noda BiYehuda observes that the clause of seif 1 is worded precisely — תחזיר לי, “you will return it to me” — which voids the sale retroactively and makes the price a loan. But to say תחזור ותמכור לי, “you will sell it back to me”, undoes nothing: the sale will have been full until then, and there is not even one-sided interest. The Beit Efraim, at ס״ק 2, tries another distinction — a fixed term for the repurchase — and ends by rejecting it.

« דדוקא בלשון זה דמשמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהיו המעות הלואה בידו » (פתחי תשובה יו״ד קע״ד ס״ק א)

« אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ד ס״ק א)

« דהכא מיירי בלא קבע זמן נחזרה אלא כל אימת שיהיו לו מעות יחזיר » (פתחי תשובה יו״ד קע״ד ס״ק ב)

Nafka mina Two wordings of the same economic intention, and two regimes: “he will return it to me” voids; “he will sell it back to me” does not. The Pit’hei Teshuva adds that with movables the permission is broader still, because the risk of loss there is greater. And ס״ק 3 reports the reverse case: a man who, in order to avoid interest, sold outright — and to whom the right of redemption is nonetheless restored, because he sold only for the sake of permitting the profits.

« והשיב שהדין עם הלוה וצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש » (פתחי תשובה יו״ד קע״ד ס״ק ג)

5. תשובת השליח — what the Taz reads in “you will settle amicably”

Question. The agent did not accept the condition. He even, apparently, deferred it: “you and the buyer are friends, you will settle amicably.” Why does the condition nonetheless stand?

« והשיב השליח אתה והלוקח חברים בטוב תתפשרו אינו מוכר אלא על זה התנאי » (שו״ע יו״ד קע״ד:ג)

The Taz’s answer, in the name of the Rashba’s disciples. One might have thought the agent was saying: “settle it between yourselves, but I am not buying on that condition” — the words would then have been a refusal. The Shulhan Arukh teaches the opposite: the seller’s mind was not at ease with that answer, and he sold only on his own understanding. And the Taz at once draws the a fortiori: had the agent kept silent, the condition would stand all the more, since it was expressly made.

« קודם שנגמר המקח אומר כן וס״ד דהכי אמר להו אתם חברים תתרצו ביניכם אבל אני איני קונה ע״מ קמ״ל דלא סמכא דעתי׳ ולא מכר אלא על דעת כן » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ב)

The yesod A condition made by the seller falls only if the buyer refuses it. Neither silence nor courtesy is a refusal. And the symmetry with seif 1 appears: there, a condition coming from the buyer arises only if the seller adopts it. In both directions, the one the condition benefits must act — the seller to make it, the buyer to unmake it.

6. מעכשיו — retroactive acquisition and the twofold fear

Rav Safra’s four formulas, and their reason

« פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוּתָּרִין, דְּאָמַר לֵיהּ: קְנִי כְּשִׁיעוּר זוּזָךְ » (בבא מציעא ס״ה ע״ב)

« פְּעָמִים שֶׁהַלּוֹקֵחַ מוּתָּר וּמוֹכֵר אָסוּר, דְּאָמַר לֵיהּ: קְנִי מֵעַכְשָׁיו וְזוּזַאי לִהְווֹ הַלְוָאָה גַּבָּךְ » (בבא מציעא ס״ה ע״ב)

« מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ו)

« ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצאה השדה מרשות המוכר » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ו)

Ḥakira: is the prohibition of seif 5 a doubt, or a double certainty? (א) A doubt. We do not know who owns it; one therefore abstains, as one abstains from any disputed property. (ב) A double certainty. Each is certainly forbidden — not for want of knowledge, but because either outcome condemns him: if the balance comes, the seller will have eaten for money left with the buyer; if it does not, the buyer will have eaten for money left with the seller. This is the Shakh’s formulation, and it is the stronger: it rests not on ignorance but on structure.

Nafka mina (1) If the outcome later becomes clear — the balance is paid — may the buyer claim the deposited produce? On (א) yes, the doubt is resolved; the seif says so expressly. (2) If both agree to split the produce in half: (א) would allow it as a compromise over a doubt; (ב) would not, each half being certainly forbidden to whoever receives it. (3) Seif 4 is explained by (ב): there, neither has the other’s money, each having acquired his share — so there is nothing to fear.

And the exact sense of “from now”. The Tur explains that the formula leaves the sale hanging: if the balance comes, the field is acquired retroactively, and the remainder will have been a loan with the buyer; if it does not, the sale falls, and what the seller held will have been a loan with him. That is why the same formula is at once the most generous to the buyer — it gives him the field from the first day — and the most binding during the wait.

« ואם אמר קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך לוקח מותר שמיד נקנית לו ושלו הוא אוכל ומוכר אסור דבשכר המתנת המעות הוא אוכל » (טור יו״ד קע״ד)

« וכתבו הפוסקים דה״ה אם לא אמר בפירוש מעכשיו אלא שהחזיק או קנה כראוי וזוזי הוי מלוה ע״פ על הלוקח » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ג)

7. תנאי דאנכה — the Rashba against the Tur

This is the most concealed dispute of the siman: it does not set two declared opinions against each other but two seifim the Shulhan Arukh took from two different authors, and the Taz is the first to notice it.

The two seifim, and their two masters

« ואם יאמר הלוקח אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיבוא המוכר להחזיר לי מעותי אנכה דמי הפירות מותר » (שו״ע יו״ד קע״ד:ה)

« א״א ללוקח למיכל פירות אפי׳ בתנאי עד דידע דליקום זביני » (שו״ע יו״ד קע״ד:ז)

« כ״כ בנמק״י בשם הרשב״א דברבית על מנת להחזיר אסור » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

« זה פשוט דהא אין כאן צד ברבית כלל » (בית יוסף יו״ד קע״ד)

The Taz’s question. In seif 5 the clause “I shall deduct” saves the case; in seif 7 the Shulhan Arukh says expressly אפי׳ בתנאי — even with a condition, the buyer does not eat. Yet the two cases are structurally identical: an uncertain title and harvested produce. Why should the same clause work here and not there?

« פי׳ משעה שנולד הספק ומ״ש אפי׳ בתנאי נראה דה״ק אפי׳ אם אומר אנכה לו אח״כ מן החשבון שזה מהני לעיל בסעיף ה׳ הכא לא מהני » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

The Taz’s answer: these are not two rules but two authors. Seif 7 comes from the Nimukei Yosef in the name of the Rashba, and the Rashba holds also at seif 5 that the deduction clause does not work; seif 5 comes from the Tur, and the Tur holds also at seif 7 that it does. Each is consistent with himself; it is the Shulhan Arukh who set the two pens side by side. The Taz is astonished that the Beit Yosef did not notice this disagreement and presented the two as agreeing.

« דמריה דהאי סעיף הוא נימוקי יוסף בשם הרשב״א ואיהו ס״ל גם לעיל דלא מהני תנאי דאנכה לו » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« ותימא על הב״י שלא הרגיש בפלוגתא זו » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« אלא דלהרשב״א בשניהם לא מהני שום תנאי ולהטור מהני בשניהם תנאי דאנכה » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

The Levush’s slip, noted by the Taz. The Levush writes that at seif 7 the deduction clause is permitted “and this is not comparable to seif 4” — yet at seif 4 too the clause works. The Taz corrects: there is a copyist’s error here, and it should read that even the clause “I shall pay” might have been thought permitted. The Taz then concludes, and this is the practical conclusion of the siman.

« ובלבוש כתוב וז״ל מיהו נ״ל דאי אכיל ליה נמי אדעתא דמנכה לו מדמי כי הדרי זבינא שמותר » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« ושגגה יש בדבריו » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« ולענין הלכה כיון דרבית על מנת להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל גם כאן ומהני בשניהם תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ד)

« ולענין הלכה כיון דרבית ע״מ להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל ומהני תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ו)

Nafka mina (1) According to the Rashba the deduction clause works nowhere and a third-party deposit is needed in both seifim. According to the Tur it works in both. (2) The Taz follows the Tur, and gives a methodological reason: the interest of a sale on condition of return is מילתא דרבנן, and one is lenient in a rabbinic doubt. (3) But he maintains the Rama’s boundary: deduct yes, reimburse no — and that boundary the Tur himself had set.

« אבל ודאי אם יאמר אוכלם ואם לא יגמור המקח כשיבא המוכר להחזיר לי מעותי אעשה עמו חשבון ואנכה לו דמי הפירות מותר » (טור יו״ד קע״ד)

« ואפי׳ אם יאמר הלוקח אני אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיחזיר לי המעות שנתתי לו אשלם לו הפירות אסור דסוף סוף רבית אוכל אלא שמחזירו » (טור יו״ד קע״ד)

8. שכירות שאינה הלוואה — why seif 8 is not seif 1

Question. The tenant of seif 8 pays a large sum, occupies the land, and will be repaid the day the owner wishes. Strip away the words: a loan, a pledge, and enjoyment. Why is this not seif 1?

« השוכר מחבירו בית או שדה בדבר מועט בשנה והקדים לו שכר עשרים שנה » (שו״ע יו״ד קע״ד:ח)

Two answers, and they are not the same. The Shakh answers from the deduction: it is not comparable, since he deducts the rent for the time the land was in his hands. The Taz answers from the origin: there never was any loan at all, and the tenancy of the years elapsed is not retroactively annulled, each year being a lease in its own right.

« ול״ד למוכר שדה וא״ל לכשיהיה לי מעות תחזירהו לי דר״ס זה דהכא שאני כיון שהוא מנכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק י)

« הטעם כיון שלא היתה כאן שום הלואה מעולם » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« משא״כ כאן דלא בטל שם שכירות על אותן ימים שדר בהם בתורת שכירות דכל שנה הוא שכירות בפני עצמה » (ט״ז יו״ד קע״ד ס״ק ה)

« הטעם כיון שלא היה כאן שום הלואה מעולם וגם ל״ד למוכר שדה לחבירו ואומר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי דאסור » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ז)

Nafka mina between the two answers. (1) A prepaid lease without a deduction clause, the lessor having to return the whole: for the Shakh the permission falls; for the Taz it might stand, since there still was no loan. (2) A genuine sale followed by a repurchase in which the buyer deducts the value of the produce: for the Shakh one approaches permission; for the Taz not — a sale is annulled retroactively. (3) And the Shakh closes the siman by marking the boundary with the pledge: in a pledge, deduction does not suffice, as he showed at siman 172 seif 3.

« משא״כ במשכנתא לעיל סימן קע״ב ס״ג » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק י״א)

« משא״כ במשכנתא דלעיל סי׳ קע״ב ס״ג עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד קע״ד ס״ק ח)

And the cross-reference that closes the block. The Shakh, at ס״ק 9, does not justify the permission to prepay: he refers to siman 176 seif 6, where we learn that increasing the rent of property is permitted because rent falls due only at the end. Our seif 8 is therefore no isolated exception: it is the application, over twenty years, of the principle siman 176 will lay down for one month.

« בדבר מועט בשנה והקדים. שזה מותר כדלקמן סי׳ קע״ו ס״ו » (ש״ך יו״ד קע״ד ס״ק ט)

« ובדרך זה יהיה אחריות קרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע » (שו״ע יו״ד קע״ד:ח)

9. יסוד הסימן — what makes a payment buy

The payment	Did it buy?	Source
Under a condition of return set by the seller	No — it is a loan	שו״ע יו״ד קע״ד:א
Under a promise of return offered by the buyer	Yes — the promise is not the price	שו״ע יו״ד קע״ד:א
Under the buyer’s promise made firm by the seller	No — the seller made it his own	שו״ע יו״ד קע״ד:א
Under an undertaking to resell taken afterwards	Yes — the undertaking is a kindness	שו״ע יו״ד קע״ד:ב
“Acquire according to your money”	Yes, for the part paid	שו״ע יו״ד קע״ד:ד
“You will acquire from now” — during the wait	Not yet known	שו״ע יו״ד קע״ד:ה
“You will acquire” — without “from now”	No, not yet	שו״ע יו״ד קע״ד:ו
A full sale but liable to revert	Perhaps — and that suffices to forbid	שו״ע יו״ד קע״ד:ז
Rent paid in advance, refundable with deduction	It bought nothing — it rented	שו״ע יו״ד קע״ד:ח

The yesod A payment buys when the one who receives it no longer has to return it. Every clause that brings the money back to its starting point brings the property back to its own — and what was consumed meanwhile becomes the price of the time elapsed. That is why the siman is interested neither in the parties’ intention nor in the name of the contract, but in one thing only: is the sum paid expected back? The last line of the table shows the exception, and it confirms the rule — prepaid rent is not expected back, it is consumed as it goes.

And this same question governs the next siman. In siman 175 the money is paid in advance for goods to be delivered: there too everything depends on what the money did at the moment it was handed over. But the answer is reversed there — because the buyer, this time, could have bought the goods on the spot, and the advance only spares him the trouble.

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן קע״ד · Level 2 — Lamdan · דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר
daattorah.com