✦ ❖ ✦ D A A T · N I V E A U 3 — S Y N T H È S E / R É V I S I O N ✦ ❖ ✦
Siman 176 — Quelle location est permise
איזה השכרה מותרת ואיזה אסורה
Huit seifim, ramenés à une question : que reste-t-il au propriétaire ?
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ו · ח׳ סעיפים
ש״ך · ט״ז · באר היטב · נקודות הכסף · פתחי תשובה · טור · בית יוסף · רמב״ם
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
1. L’axiome : le loyer paie ce que l’usage retranche
L’axiome. Un loyer est licite lorsque la chose demeure celle de son propriétaire — elle s’use, elle peut perdre de sa valeur, et c’est lui qui le supporte. Il devient un intérêt dès l’instant où il ne reste au propriétaire qu’une créance : plus rien ne s’use chez lui, et ce qu’il reçoit ne paie plus que du temps.
Trois conséquences, et elles ordonnent le siman. (1) L’argent est le cas limite : dépensé, il ne laisse rien — d’où le seif 1. (2) Les choses sont le cas normal, et plus elles s’usent, plus la location est claire — d’où les seifim 2 à 4. (3) Le bien-fonds et l’ouvrier sont des cas particuliers, non parce que l’usure y manque, mais parce que le loyer y a une date d’exigibilité propre — d’où les seifim 6 à 8.
2. Les trois questions-réflexes
1. Que reste-t-il au propriétaire ? La chose, avec son risque et son usure — c’est une location. Une créance seulement — c’est un prêt.
▼
2. Ce qui est versé en plus, que paie-t-il ? Un bien devenu meilleur — permis. Un simple délai — interdit.
▼
3. Une dette est-elle déjà née ? Non — la remise pour paiement immédiat est licite. Oui — tout supplément est un salaire d’attente.
3. Tableau-maître — les huit seifim clause par clause
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle décide |
|---|
| 1 | « אסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י׳ דינרין בדינר לחודש » (שו״ע יו״ד קע״ו:א) | L’argent ne se loue pas |
| 1 | « והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו בעין מותר » (שו״ע יו״ד קע״ו:א) | Sauf s’il revient en nature |
| 1 | « ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גנבה ואבדה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור » (רמ״א יו״ד קע״ו:א) | Toute responsabilité au preneur : interdit |
| 1 | « ואם קיבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגנבה ואבדה בין אחריות דאונסין יש מתירין אפי׳ משכיר לו להוציאם » (רמ״א יו״ד קע״ו:א) | Toute responsabilité au bailleur : certains permettent |
| 1 | « מיהו לא הוי אלא כאבק רבית אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה » (רמ״א יו״ד קע״ו:א) | Les deux degrés de l’interdit |
| 2 | « כלים מותר להשכירם אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה » (שו״ע יו״ד קע״ו:ב) | L’ustensile se loue, même avec droit de vendre |
| 3 | « מקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכרה ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על שכרה הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ו:ג) | Le navire : dépréciation en plus du loyer |
| 3 | « וכן מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו » (שו״ע יו״ד קע״ו:ג) | La marmite : le poids perdu se paie aussi |
| 3 | « וי״א דוקא כלים כאילו דאפי׳ מה שנשאר נפחת קצת ובעד זה נוטל שכר ולכן אם נשבר משערין כמה היה שוה בשעת שבירה » (רמ״א יו״ד קע״ו:ג) | Seulement pour ce qui s’amoindrit — et l’évaluation à la brisure |
| 4 | « מותר לשכור פרה ולשומה בדמים כגון שיאמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר אם תמות וכל זמן שהיא אצלי אעלה לך סלע בחדש בשכירות » (שו״ע יו״ד קע״ו:ד) | La vache évaluée pour après sa mort |
| 5 | « המשכיר שדה לחבירו בי׳ כורים לשנה וא״ל תן ר׳ זוז שאפרנס בהם השדה ואני אתן לך י״ב כור בכל שנה הרי זה מותר מפני שאם יפרנס השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר » (שו״ע יו״ד קע״ו:ה) | L’argent qui améliore le bien loué |
| 5 | « אבל אם א״ל תן לי ר׳ זוז כדי להתעסק בהם בחנות או להוציא בסחורה של ספינה או לשכור בהם מלחים ואני אוסיף לך בשכירות הרי זה אסור » (שו״ע יו״ד קע״ו:ה) | L’argent qui va au commerce |
| 6 | « כיצד השכיר לו את החצר וא״ל קודם שהחזיק בו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בי׳ סלעים בכל שנה ואם תתן שכר חדש בחדש הרי היא בסלע בכל חדש ה״ז מותר » (שו״ע יו״ד קע״ו:ו) | Deux tarifs, avant la prise de possession |
| 6 | « אבל אם כבר החזיק בו לשכור לו בי׳ סלעים לשנה אסור לומר לו תתן כל חדש סלע א׳ ואני אמתין לך המעות » (רמ״א יו״ד קע״ו:ו) | Après la prise de possession : interdit |
| 6 | « מותר להרבות בנדונית חתנים כגון שנדר נדוניא לבתו והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך שכר מותר שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא » (רמ״א יו״ד קע״ו:ו) | La dot, tant qu’elle n’est pas due |
| 7 | « אסור לומר לאדם עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתים » (שו״ע יו״ד קע״ו:ז) | Un jour contre deux : interdit |
| 8 | « השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום אסור » (שו״ע יו״ד קע״ו:ח) | Le salaire d’été payé en hiver |
| 8 | « אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה מהיום ועד זמן פלוני בדינר ביום מותר דכיון שמתחיל לעשות עמו מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו » (שו״ע יו״ד קע״ו:ח) | Sauf s’il commence aujourd’hui |
4. L’argent — les trois degrés de responsabilité
| Qui porte le risque | L’argent est-il dépensé ? | Verdict | Source |
|---|
| Le preneur, en tout | Oui | Intérêt fixé | רמ״א יו״ד קע״ו:א |
| Partagé — vol et perte, ou force majeure | Oui | Poussière d’intérêt | רמ״א יו״ד קע״ו:א |
| Le bailleur, en tout | Oui | Certains permettent | רמ״א יו״ד קע״ו:א |
| Le preneur, vol et perte seulement | Non — pour s’exercer, pour montrer | Permis | שו״ע יו״ד קע״ו:א |
| Le preneur, en tout | Non | Interdit | רמ״א יו״ד קע״ו:א |
5. Les choses — de l’ustensile au bétail
L’ustensile ordinaire — il s’use, le propriétaire supporte l’usure : c’est une location. On peut même autoriser de le vendre, pourvu qu’un semblable revienne.
▼
Le navire — le nom de prêt n’apparaît qu’à la brisure. Jusque-là, il est au risque du propriétaire.
▼
La marmite de cuivre — l’usure commence au premier usage, et l’on prend pourtant un loyer, parce que ce qui reste est diminué. C’est le cas fort du siman.
▼
La vache — évaluée pour après sa mort, non de son vivant : le propriétaire garde la baisse et l’amaigrissement.
▼
L’ustensile qui ne s’use pas — argenterie, or : si le risque passe au preneur, ce n’est plus une location.
6. L’argent remis au locataire — dans le bien ou dans le commerce
Deux cents zouz, un loyer majoré : la forme est identique de part et d’autre du seif 5, et le sort est opposé. Le critère est la destination — le Tour l’écrit d’un mot : בגוף השדה. Investi dans la chose louée, l’argent la rend meilleure, et le supplément paie une chose meilleure ; employé au commerce, il ne fait rien à la chose, et le supplément ne paie plus qu’un délai.
Le piège. Le Tour reconnaît lui-même que l’argent est reçu à titre de prêt et qu’il sera rendu à la fin. Ce n’est donc pas la qualification juridique du versement qui sauve l’opération, c’est son emploi. Un montage identique dont l’argent servirait au fonds de roulement retombe sous l’interdit, quel que soit le nom qu’on lui donne.
7. Le bien-fonds — pourquoi la remise est licite
| Le moment | Une dette existe-t-elle ? | La remise | Source |
|---|
| Avant la prise de possession | Non | Permise | שו״ע יו״ד קע״ו:ו |
| Après la prise de possession, avant l’échéance | Oui, une obligation | Interdite | רמ״א יו״ד קע״ו:ו |
| Après l’échéance du loyer | Oui, exigible | Interdite — à plus forte raison | רמ״א יו״ד קע״ו:ו |
| Bail signé, entrée différée | Non — la chose est acquise | Permise selon les Nekoudot HaKessef | נקודות הכסף יו״ד קע״ו |
8. L’homme — pourquoi il doit commencer aujourd’hui
Le Rambam met les deux règles côte à côte et les oppose : il est permis d’augmenter le loyer d’un bien-fonds, il est interdit d’augmenter le salaire d’un homme. Les Nekoudot HaKessef donnent la raison : la cour est acquise dans son corps dès l’instant, et le locataire peut en faire ce qu’il veut ; l’ouvrier n’est acquis à personne, il peut se dédire — tant qu’il n’a pas commencé, l’argent reçu est un prêt et le rabais en est le prix.
9. Le vocabulaire du siman
| Terme | Sens | Où il joue |
|---|
| השכרה | Céder l’usage sans céder le corps | Le titre du siman |
| פחת | L’usure, la dépréciation — ce que le loyer paie | Seifim 2-3 ; ט״ז ס״ק א |
| ברשות הבעלים | La chose est encore au risque de son propriétaire | Le Tour ; ט״ז ס״ק ה |
| אחריות גנבה ואבדה | La responsabilité du vol et de la perte | רמ״א יו״ד קע״ו:א |
| אחריות אונסין | La responsabilité des cas de force majeure | רמ״א יו״ד קע״ו:א |
| צאן ברזל | Le troupeau confié dont le preneur garantit la valeur | ש״ך ס״ק ה ; siman 177 |
| בגוף השדה | L’argent dépensé dans la chose louée elle-même | Seif 5 ; le Tour |
| שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף | Le loyer n’est dû qu’au terme de la période | ש״ך ס״ק ז ; בבא מציעא ס״ה ע״א |
| אגר נטר | Le salaire de l’attente — le nom générique de l’intérêt | רמ״א יו״ד קע״ו:ו ; ש״ך ס״ק ח |
| נדוניא | La dot ; on peut y ajouter tant qu’elle n’est pas due | רמ״א יו״ד קע״ו:ו ; ט״ז ס״ק ט |
10. Règles d’or, mnémonique et pièges classiques
Cinq règles d’or.
- 1. Le nom ne fait rien : appeler « loyer » un intérêt ne le change pas.
- 2. Le loyer paie l’usure ; ce qui ne s’use pas ne se loue pas quand le risque passe au preneur.
- 3. Ce qui est versé en plus doit payer une chose devenue meilleure, non un délai.
- 4. Tant qu’aucune dette n’est née, une remise pour paiement immédiat est licite ; après, jamais.
- 5. Tout salaire d’attente est interdit, sans distinguer l’argent d’un loyer de l’argent d’un prêt.
Mnémonique — R · U · D · C · A
Risque : qui le porte ? · Usure : la chose s’use-t-elle ? · Destination : l’argent entre-t-il dans le bien ? · Créance : une dette est-elle née ? · Acquisition : la chose est-elle acquise dès l’instant ?
Cinq pièges classiques.
- Croire qu’un vocabulaire de location suffit : c’est exactement l’erreur que le Rivach analyse.
- Louer un objet précieux qui ne s’use pas en mettant tout le risque sur le preneur.
- Confondre l’argent investi dans le bien et l’argent qui alimente l’activité.
- Renégocier un loyer déjà en cours contre un paiement anticipé — la remise devient un salaire d’attente.
- Ajouter un supplément sur une dot déjà due : le Taz et le Pit’hei Techouva y voient un intérêt véritable.
Carte-éclair
Une phrase : le loyer paie l’usure d’une chose qui reste au risque de son propriétaire.
Le cas limite : l’argent, qui ne s’use pas et ne reste pas.
Le cas fort : la marmite de cuivre, qui s’use dès le premier instant et se loue quand même.
La date qui décide : celle où la dette naît.