הסימן קצר — השולחן ערוך עצמו מכריז ובו ג׳ סעיפים — ואף על פי כן הוא נושא את יסודו של כל הבלוק שאחריו. אין הוא שואל אילו בגדים נאים, אלא באיזה תנאי מנהג נעשה חוק שאסור לילך בו. סעיף א מונה : המלבוש, השער, הבניין. סעיף ב נותן את דינו של הקרוב למלכות. סעיף ג עוזב את המלבוש ועובר לשלחן, ואוסר להביא עליו פת שלימה אצל הפתיתין.
נושא : חוקות העכו״ם · בלורית · דרכי האמורי · העורכים לגד שלחן
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ח
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נקרא בשלושה שלבים. סעיף א מונה את צורות ההידמות האסורות — המלבוש המיוחד להם, שתי דרכים בתספורת, ובניין מקומות כינוס כדרכם — ואחר כך באה הגהת הרמ״א ואומרת באיזה תנאי מנהג נופל תחת האיסור. סעיף ב מתיר את כל זה למי שצריך לעמוד לפני המלכות. סעיף ג עובר לעניין אחר לגמרי : לא הידמות לגויים אלא מעשה של אמונה טפלה — להניח פת שלימה על השלחן לאחר האכילה.
שלא ללבוש כמלבושי עובדי כוכבים. ובו ג׳ סעיפים:
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם) (טור בשם הרמב״ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודת כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושים : הגה אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם) וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר (מהרי״ק שורש פ״ח) לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר״ן פ״ק דעבודת כוכבים):
מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל:
מי שאכל ושייר פתיתין על שלחנו לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן: הגה יש מקומות שנהגו לערוך שלחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחר מלין תינוק ויש בזה איסור משום העורכים לגד שלחן (תא״ו ני״ז) אבל לערוך מטה למזל התינוק יש מתירין (כ״כ האחרונים):
« משום שנאמר העורכים לגד שלחן פירוש לשם עבודת כוכבים אבל בפתיתין לחוד יש מצוה להניחם שיהא מוכן לעני: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ו)
אין הסימן מביא פסוק ; הטור והרמב״ם מביאים שלושה. פותח הטור את הלכות חוקות העכו״ם ומבחין מיד בין שתי שכבות : מה שפירשה התורה בשמו — הקסם, הניחוש, דרישה אל המתים — ומה שלא פירשה, הוא המנהג הפשוט.
« אסור ללכת בחוקות העובדי כוכבים וא״צ לומר שלא לקסום ולנחש ולעונן » (טור יו״ד קע״ח)
« אלא אפי׳ מנהג שנהגו אסור לילך בו דכתיב ובחקותיהם לא תלכו » (טור יו״ד קע״ח)
הרמב״ם, בפרק הראשון מהלכות חוקות הגויים, מביא את שלושת הפסוקים ומוציא מהם מסקנה חיובית — לא רק שלא להידמות להם אלא להיות ניכר.
« אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א)
« אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א)
« אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)
ההגהה בנויה משלושה סעיפים, וצריך לקוראם כסדרם : שני מקרים שהמנהג אסור בהם, ואחריהם מקרה שאינו אסור. נוטלה הרמ״א מן המהרי״ק שורש פ״ח.
« וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)
« או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)
« אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)
« וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)
« שאין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם וצבע השחור הוא דרך צניעו׳ והכנעה » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ג)
« ועוד התם מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ג)
« לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)
« פי׳ כלי תשמישן משום כבודם שלא ישתמש בהם אחר: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ד)
| מונח | פירוש |
|---|---|
| חוקות העכו״ם | המנהגים המיוחדים להם — לא כל מה שהם עושים אלא מה שהוא חוק אצלם. |
| ציצת הראש | ציצית שעל הראש. שלוש קריאות נחלקות בעניינה — עיין ברמה 2. |
| בלורית | התספורת הנעשית בגילוח הצדדים והנחת השער באמצע ; הרמב״ם קורא לה כן. |
| פרע | השער הנשאר מגודל מאחור, כשהקדמת הראש מגולחת מאוזן לאוזן. |
| היכלות | בנייני הפולחן ; הסעיף אוסר לבנות כתבניתם כדי לקבץ רבים. |
| דרכי האמורי | מין המנהגים של אמונה טפלה — מעשה הסומך על כוח, בלא טעם הנושא אותו. |
| פריצות | הפריצות : הראשון משני הסימנים העושים מנהג לאסור אצל הרמ״א. |
| לתועלת | מנהג שיש בו צורך : פתחו של הרמ״א — מנהג המועיל אינו חוק. |
| העורכים לגד שלחן | עריכת שלחן לגד ; טעמו של סעיף ג. |
| שורפין על המלכים | שריפה על המלכים ; מבאר הט״ז שהם כלי תשמישם, משום כבודם. |
| קרוב למלכות | הקרוב למלכות — עניינו של סעיף ב, שהותר לו הכל. |
| המקרה | הדין | מקור |
|---|---|---|
| ללבוש את המלבוש המיוחד להם | אסור | שו״ע יו״ד קע״ח:א |
| לגדל ציצת הראש כציצת ראשם | אסור | שו״ע יו״ד קע״ח:א |
| לגלח מן הצדדין ולהניח השער באמצע | אסור | שו״ע יו״ד קע״ח:א |
| לבנות מקום כינוס כתבנית היכלותיהם | אסור | שו״ע יו״ד קע״ח:א |
| לבנות בית ועד או בית משפט כתבניתם | אין בו איסור — הב״ח | ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ב |
| מנהג שנהגו בו לשם פריצות | אסור | רמ״א יו״ד קע״ח:א |
| מנהג שאין בו טעם | אסור | רמ״א יו״ד קע״ח:א |
| מנהג שנהגו בו לתועלת — מלבוש הרופא | מותר | רמ״א יו״ד קע״ח:א |
| מה שעושין משום כבוד | מותר | רמ״א יו״ד קע״ח:א |
| הקרוב למלכות | מותר בכל | שו״ע יו״ד קע״ח:ב |
| להביא פת שלימה אצל הפתיתין | אסור | שו״ע יו״ד קע״ח:ג |
| פת שלימה שהייתה שם מתחילה | אין צריך להסירו — הש״ך | ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה |
| להניח את הפתיתין לבדם על השלחן | מצוה — הט״ז | ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ו |
| לערוך שלחן במאכלים בליל שלפני המילה | אסור | רמ״א יו״ד קע״ח:ג |
| סעודה באותו הלילה | אין בו איסור — הש״ך | ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ו |
| לערוך מיטה למזל התינוק | יש מתירין | רמ״א יו״ד קע״ח:ג |
| הפת השלימה בליל שבת | מותר — הט״ז כנגד הלבוש | ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז |
עשרים ושתיים הערות נושאי כלים יש בסימן זה על שלושה סעיפים : ששה ס״ק לש״ך, שמונה לט״ז, ששה לבאר היטב ושניים לפתחי תשובה. כולם ניתנים כאן, כסדרם.
« והיינו שלא יגלח מהצדדים כו׳. כ״כ העט״ז ונמשך אחר מ״ש » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק א)
« אבל הב״ח חלק עליו וכתב דמלתא באפי נפשה היא דלא יגדל ציצת ראשו הוא שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה וכ״כ הפרישה: » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק א)
« אבל כגון אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות כתבנית אותם היכלות. » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ב)
« שאין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם וצבע השחור הוא דרך צניעו׳ והכנעה » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ג)
« ועוד התם מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ג)
« ע״ש במהרי״ק שהאריך בזה ומביא כמה ראיות וראיה א׳ שהביא מרש״י פרק כל הבשר » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« מים הראשונים האכילו בשר חזיר שפירש״י שהיה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ונבלה לעובד כוכבים ובא יהודי א׳ לאכול ולא נטל ידיו והאכילו חזיר אלמא שאין הישראל. צריך להיות מובדל במלבושיו עכ״פ עכ״ד. » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« ואמר הגאון א״א ז״ל שהוא תמוה דמעשה זה » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« בצנעא ונט״י היה סימן לחנוני ולא סימן » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« אחר ובשעת השמד ודאי מותר לשנות בגדיו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי וכמ״ש מהרי״ק » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם א״צ להסירו » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה)
« דוקא מביא אבל אם היתה מתחלה ע״ד זה לברך על השלם כדאיתא בזוהר פ׳ תרומה ש״ד אין להסירם מעל השלחן בשעת ברכה עכ״ל » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה)
« שכתב שיש להסיר פת שלם מעל השלחן כשמברכין ברכת המזון כו׳ אינה השגה כ״כ דר״ל כשמביאין אחר שאכל פת שלם במקרה יש להסירו ואף על » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה)
« מכל מקום מה שנוהגין בארצות אלו שעושין סעודה בלילה שלמחר מלין התינוק (שקוריך ווא״ך) אין איסור דדוקא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך אסור משום דהוי כעורך לגד שלחן אבל בסעודה) אין איסור: » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ו)
בס״ק ד מביא הש״ך את קושיית אביו ורבו על ראיית המהרי״ק, ומסיים וצ״ע לאחר שהפנה לסימן קנ״ז · 157 סעיף ב — הוא סימן שעת השמד.
« זה דברי רמב״ם נראה דאף בלא שום גילוח נאמר איסור זה דהיינו שדרך העובדי כוכבים בעלי מלחמות בהרבה מדינות לגדל שער שלהם מאד ואינם מגלחים עצמם כלל לא יעשה כן ישראל » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)
« ואף זה בכלל מגדלי בלורית שאסרו חכמים » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)
« טעמא הוא שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם מה לי בכך ומה לי בכך » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)
« כי המדינות חלוקות במנהגם בזה והב״י כתב דמ״ש אח״כ ולא יגלח מהצדדים הוא פי׳ על הרישא שאמר הרמב״ם ולא יגדל כו׳ והוא דחוק מאד וכ״כ בפרישה ומו״ח ז״ל: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)
« ויניח הפרע מלאחריו. כצ״ל וכן הוא ברמב״ם פרק י״א דעבודת כוכבים: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ב)
« כתב על זה הראב״ד איני יודע מהו זה אם שלא יעשה צורות כמו שהם עושים או שלא ישים סימן לקבץ בו הרבים כדרך שהם עושים עכ״ל על כן יש לאסור בשניהם: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ג)
« פי׳ כלי תשמישן משום כבודם שלא ישתמש בהם אחר: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« ואע״ג דכל הנזכר בסי׳ זה הוא בכלל ובחוקותיהם לא תלכו ואין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה מ״מ הכא שאני כיון שלא פירשה התורה שום דבר ומסרה לחכמים והם ראו להתיר לקרובים למלכות. ב״י: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ה)
« משום שנאמר העורכים לגד שלחן פירוש לשם עבודת כוכבים אבל בפתיתין לחוד יש מצוה להניחם שיהא מוכן לעני: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ו)
« בלבוש כ׳ שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ולא » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז)
« ולא נהירא לע״ד דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל משא״כ בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז)
« דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מהתנור מניחים אותן על השלחן משום כבוד השבת: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז)
« לערוך מטה כו׳. כיון דשלחן כתיב בקרא בהדיא: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ח)
« פי׳ הב״ח דהיינו שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה והט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק א)
« וגבי לא יניח הפרע חסר תיבת מלאחריו וכן הוא ברמב״ם: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק א)
« ע״כ יש לאסור בשניהם והב״ח כתב אבל כגון אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות כתבנית אותם היכלות: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ב)
« המלכים. פי׳ כלי תשמישן משום כבודם שלא ישתמש בהם אחר: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ג)
« כתב הש״ך משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם א״צ להסירו » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« ובפתיתין לחוד יש מצוה להניחם שיהא מוכן לעני: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ד)
« כתב הש״ך ומ״מ מה שנוהגין בארצות אלו שעושין סעודה בלילה שלמחר מלין התינוק שקורין (וואך נאכט) אין איסור דדוקא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך אסור משום דהוי כעורך לגד שלחן אבל בסעודה אין איסור » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ה)
« וכתב הט״ז שבלבוש כתוב שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ול״נ לע״ד » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ה)
« מטה. כיון דשלחן כתיב בקרא בהדיא. ט״ז: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ו)
« לא יביא פת שלמה. עי׳ בתשובת רדב״ז ח״א » (פתחי תשובה יו״ד קע״ח ס״ק א)
המשך ס״ק א מפנה לשו״ת הרדב״ז חלק א׳ סימן ר״א.
« איסור עבה״ט בשם ש״ך. ומשמע דמצוה ודאי לית ביה ואינו נקרא סעודת צמוה וכ״כ » (פתחי תשובה יו״ד קע״ח ס״ק ב)
ס״ק ב ממשיך ומפנה לשו״ת חוות יאיר סימן ע׳, לשו״ת שבות יעקב חלק ג׳ סימן ל״ו, ולשערי תשובה באורח חיים סימן תקנ״א ס״ק ל״ג. והמילה הנושאת את הכרעתו היא הראשונה : אין לסעודה שבאותו הלילה מעלת מצוה.
סעיף א לשון הרמב״ם היא, שהעתיקה הטור וקיצרה השולחן ערוך. וההקבלה מילולית : הלכה א מפרק י״א נותנת את כל הרשימה, והלכה ג נותנת את דינו של הקרוב למלכות.
« לֹא יִלְבַּשׁ בְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין וְזֶה הַנִּקְרָא בְּלוֹרִית. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הֵן. » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א)
« וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עַכּוּ״ם כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה: » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א)
« יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם וְהָיֳה לוֹ גְּנַאי לְפִי שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין: » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ג)
« וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה. מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם מותר בכל: » (טור יו״ד קע״ח)
| הרמב״ם | השולחן ערוך | העניין |
|---|---|---|
| פרק י״א הלכה א | שו״ע יו״ד קע״ח:א | כל הרשימה : מלבוש, ציצית, בלורית, פרע, היכלות |
| פרק י״א הלכה א | רמ״א יו״ד קע״ח:א | יהיה הישראל מובדל — שורתה הראשונה של ההגהה |
| פרק י״א הלכה ג | שו״ע יו״ד קע״ח:ב | הקרוב למלכות |
| פרק י״א הלכה ב | — | עכו״ם שהיה מסתפר מישראל — לא הובא בסימן זה |
« ויניח הפרע מלאחריו. כצ״ל וכן הוא ברמב״ם פרק י״א דעבודת כוכבים: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ב)
« וגבי לא יניח הפרע חסר תיבת מלאחריו וכן הוא ברמב״ם: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק א)
ההגהה נותנת שתי שאלות, ואחת לבדה אינה מספקת אלא לעתים רחוקות : האם יש במלבוש זה סימן פריצות, והאם יש בו טעם ? מדי מקצוע, בגד עבודה, מלבוש שנתקבל מפני הקור או מפני הנוחות — בכלל לתועלת הם, והרמ״א מתירם בפירוש. ולמעשה, שאל את רבך.
אין הסעיף דן באורך אלא בשתי צורות נקובות : גילוח הצדדים והנחת השער באמצע, וגילוח הקדמה מאוזן לאוזן והנחת הפרע. והט״ז מוסיף קריאה שלישית — שער מגודל שאינו מסתפר כלל, שהיה סימן לאנשי המלחמה. שלוש הקריאות שבס״ק א מבוארות ברמה 2. שאלת רב.
הסעיף אוסר לבנות מקום העשוי כהיכלות פולחנם כדי לקבץ בו רבים. והב״ח, שהביאוהו הש״ך והבאר היטב, מוציא מכלל האיסור את בנייני הוועד והמשפט. והט״ז, על דברי הראב״ד, מעמיד את שתי הקריאות ומסיק שיש לאסור בשתיהן. שאלת רב.
סעיף ג אוסר מעשה מסוים : להביא פת שלימה ולהניחה אצל הפתיתין לאחר הסעודה. והש״ך מוציא שני מקרים סמוכים — אם הייתה הפת שם מתחילה אין צריך להסירה, ומן הזוהר אף עולה שיש לברך על השלימה. והט״ז מוסיף שהפתיתין עצמם, כשהם לבדם, מצוה יש בהנחתם : מוכנים הם לעני. שאלת רב.
ההגהה אוסרת לערוך בו שלחן במיני מאכל ; ומיד מבאר הש״ך שהסעודה הנעשית באותו הלילה בארצות אלו אין בה איסור, שלא נאסר אלא מאכל המונח ונשאר. ומוסיף הפתחי תשובה את היוצא מזה : אין לסעודה זו מעלת מצוה. ולערוך מיטה למזל התינוק — מביאה ההגהה שיש מתירין. שאלת רב.
הלבוש ביקש להרחיב את איסור סעיף ג על המנהג להשאיר את הפת השלימה על השלחן כל ליל שבת. והט״ז חולק עליו בשתי מילים : ״גד״ לשון מזל הוא, ופת שבת מונחת לכבוד היום ולא למזל — ועוד שכבר מניחין אותה על השלחן מיד בצאתה מן התנור. שאלת רב.
| סעיף | הלשון | מה היא מכריעה |
|---|---|---|
| א | « אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם) (טור בשם הרמב״ם) » (שו״ע יו״ד קע״ח:א) | איסור כללי ללכת בחוקותיהם |
| א | « ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם » (שו״ע יו״ד קע״ח:א) | המלבוש וציצת הראש |
| א | « ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע » (שו״ע יו״ד קע״ח:א) | שתי התספורות הנקובות |
| א | « ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודת כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושים » (שו״ע יו״ד קע״ח:א) | בנייני הכינוס |
| א | « אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו » (רמ״א יו״ד קע״ח:א) | החיוב שבחיוב : להיות מובדל |
| א | « וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות » (רמ״א יו״ד קע״ח:א) | הסימן הראשון : פריצות |
| א | « או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם » (רמ״א יו״ד קע״ח:א) | הסימן השני : מנהג בלא טעם |
| א | « אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו » (רמ״א יו״ד קע״ח:א) | הפתח : מה שיש בו תועלת |
| א | « וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר » (רמ״א יו״ד קע״ח:א) | ומה שנעשה משום כבוד |
| ב | « מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל: » (שו״ע יו״ד קע״ח:ב) | הקרוב למלכות : מותר בכל |
| ג | « מי שאכל ושייר פתיתין על שלחנו לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן: » (שו״ע יו״ד קע״ח:ג) | הפת השלימה שאין מביאין |
| ג | « יש מקומות שנהגו לערוך שלחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחר מלין תינוק ויש בזה איסור משום העורכים לגד שלחן » (רמ״א יו״ד קע״ח:ג) | שלחן הלילה שלפני המילה |
| ג | « אבל לערוך מטה למזל התינוק יש מתירין » (רמ״א יו״ד קע״ח:ג) | המיטה, שיש מתירין |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קע״ח · ♥ תמיכה