סימן קע״ט — שלא לכשף לעונן ולנחש

📑 מהלך הלימוד

1. לשון השולחן ערוך — תשעה עשר הסעיפים

הסימן מתקדם במקבצים. סעיפים א–ד : במה אין שואלין, והקו שבין הניחוש לסימן. סעיפים ה–ז : חובר חבר, ושני המקומות שהסכנה פותחת בהם פתח. סעיפים ח–י״ב : הפסוקים והקמיעות — לרפא, להגן, לכתוב. סעיפים י״ג–י״ד : המתים. סעיפים ט״ו–ט״ז : אחיזת העינים, ספר יצירה והשדים. סעיפים י״ז–י״ט : השולחן, הקטורת, והחמור שבסימן.

סעיף א — אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות 📋 העתקה

שלא לכשף לעונן ולנחש. ובו י״ט סעיפים:
אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות: הגה משום שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (ב״י בשם תוספות דע״פ ובשם ספרי) וכ״ש דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ובמכשפים (פסקי מהרא״י סי׳ צ״ו):

סעיף ב — הימים ומילוי הלבנה 📋 העתקה

נהגו שאין מתחילין בב׳ ובד׳ ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה: הגה ולכן נהגו ג״כ להתחיל ללמוד בר״ח כי אע״פ שאין ניחוש יש סימן (סמ״ק סימן קל״ו) במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (תשובת רמב״ן סימן רפ״ו) כמו שנתבאר:

סעיף ג — פרטי הניחוש והתרנגולת שקראה 📋 העתקה

האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני שחרית הוא מוצאי שבת הוא מוצאי ר״ח הוא וכן האומר שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול אסור: הגה י״א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (ב״י בשם הר״א והוא בתשו׳ מהרי״ל סימן קי״ח) וכן הוא המנהג:

סעיף ד — בית תינוק ואשה : אין ניחוש ויש סימן 📋 העתקה

בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן: הגה אם הצליח אחר זה ג׳ פעמים או לא (ב״י בשם רש״י) וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך (טור) י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר״ד קמחי) ויש אוסרין (רמב״ם וסמ״ג) וההולך בתום ובוטח בה׳ חסד יסובבנו:

סעיף ה — חובר חבר : המקבץ על ידי לחש 📋 העתקה

חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים:

סעיף ו — נשיכת עקרב, והלחש המותר אפילו בשבת 📋 העתקה

מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו ואפילו בשבת ואע״פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו:

סעיף ז — הנרדף מנחש : מותר לחבר 📋 העתקה

מי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו:

סעיף ח — הלוחש על המכה ורוקק 📋 העתקה

הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעוה״ב ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר: הגה וי״א דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקדש אבל בלשון לעז לא (רש״י בשם רבו) ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין בפרט אם מזכירין השם שאין לו חלק לעוה״ב (כן משמע מהטור לדעת ר״י):

סעיף ט — תינוק שנפגע : אין קורין עליו פסוק 📋 העתקה

תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס״ת:

סעיף י — הבריא מותר לקרות פסוקים להגן 📋 העתקה

הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין:

סעיף י״א — למדוד האזור, וההפניה לאורח חיים 📋 העתקה

למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי׳ בשבת: הגה ועיין בא״ח סימן ש״ו וה״ה שאר לחשים ועיין בא״ח סי׳ ש״א איזה לחש וקמיע אסור:

סעיף י״ב — הקמיעות : להתרפאות, להגן, ומה שאין כותבין 📋 העתקה

מותר להתרפאות בקמיע אפי׳ יש בהם שמות וכן מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקי׳ ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי אבל לכתוב פסוקים בקמיעים אסור:

סעיף י״ג — דורש אל המתים : המרעיב עצמו ולן בבית הקברות 📋 העתקה

דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:

סעיף י״ד — להשביע את החולה לשוב לאחר מיתה 📋 העתקה

להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו מותר: (ויש מתירין אפי׳ לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו) (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא״ם דלא כבית יוסף):

סעיף ט״ו — אוחז את העינים אסור, וספר יצירה מותר 📋 העתקה

אוחז את העינים אסור וע״י ספר יצירה מותר (אפילו לעשות מעשה) (טור):

סעיף ט״ז — מעשה שדים, והסיפא הסוגרת את ההיתר 📋 העתקה

מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה: הגה וכיוצא בזה (ב״י והגהות מיי׳ פי״א מהלכות גזילה) וע״י השבעה שמשביע אותם ע״י שמות יש מתירין בכל ענין (ב״י בשם נ״י ושם בהג״ה הנ״ל) מ״מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם (ב״י):

סעיף י״ז — השולחן הערוך בליל המילה 📋 העתקה

הנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק אסור. (ועיין לעיל סוף סימן קע״ח):

סעיף י״ח — לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב 📋 העתקה

לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב יש מי שאוסר אא״כ עושה כן כדי להסיר ריח רע:

סעיף י״ט — המקטר לשד, והלומד מן האמגושי 📋 העתקה

המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות כרצונו חייב משום עובד עבודת כוכבים הלומד מן האמגושי אפילו דברי תורה חייב מיתה:

2. גבולו של הסימן — שאלה, מעשה, ותמים תהיה

הסימן נפתח באיסור שאינו איסור. אין שואלין : הרמ״א נותן מיד את מקורו, ומקורו פסוק שאינו אוסר מעשה. והש״ך בסימן קטן א מפריד את שני המישורים — והפרדה זו היא הכלי שמשתמשים בו בכל שאר הסימן.

« אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות » (שו״ע יו״ד קע״ט:א)

« משום שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך » (רמ״א יו״ד קע״ט:א)

« הוא משום תמים תהיה אסור לשאול בהן אבל העושה מעשה בקסמים וניחוש וכישוף איסור דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

המסקנה מיידית, והיא מכרעת כמעט בכל מקרי הסימן. השאלה נשארת במישור הדיבור ; ומה שהסימן רודף אחריו במקומות האחרים הוא המעשה. ומשום כך יכול סעיף ט״ז להתיר לשאול בשדים על הגניבה — והש״ך נותן את הטעם בארבע מילים — ויכול סעיף י״ז לאסור שולחן מחמת הנאמר סביבו.

« וכיוצא בזה מפני שאינו עושה מעשה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ)

« ואומרים שהוא למזל התינוק אסור » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ז)

נשארה השאלה שהעסיקה את האחרונים יותר מכול : החולה. כיוון שאין המעכב אלא תמים תהיה ולא איסור מעשה, שמא מותר לדרוש בשביל חולה ? הש״ך מביא את הלימוד המתיר, ואחריו את מסקנת המהרש״ל הסוגרת אותו, ואחריה את הבית יוסף בשם הזוהר הסוגר יותר.

« ומבואר מדבריו שם דמותר לחולה לדרוש במכשפים וקוסמים כיון דאין איסור אלא משום תמים תהיה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

« והעלה דאסור לחולה לשאול בקוסמי׳ ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע״י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

« וכ״כ ב״י בשם הזוהר דאיסו׳ גדול הוא לדרוש במכשפים אפי׳ לחולה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

הפתחי תשובה פותח את השאלה מחדש בסימן קטן ב, והוא הכניסה היחידה בסימן הנושאת ונותנת ביסוד עמדת הזוהר עצמה. הוא מוציא משם פתח, וסוגרו מיד בהנהגה — אותה הנהגה שהרמ״א משתמש בה בסעיף ט״ז.

« ועי׳ בתשובת משכנות יעקב סי׳ ל״ט שלמד זכית על הנוהגים היתר לדרוש במכשפים בשביל חולה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ב)

« א״כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהיה כמו לשאול בכלדיים אולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ומ״מ שומר נפשו ירחק מהם » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ב)

3. הרמב״ם — הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י״א

פרק י״א מהלכות עבודה זרה וחוקות הגויים הוא מקורו הישיר של רוב סימננו : הוא מגדיר את המנחש, הקוסם, המעונן, החובר, הדורש אל המתים והמכשף, והוא חותם בפסוק שהרמ״א עושה אותו למילה הראשונה של הסימן.

« כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ. כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ד)

« כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ה)

« אָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאל לְקוֹסֵם אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹאֵל לְקוֹסֵם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אֲבָל הַקּוֹסֵם עַצְמוֹ אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה מִכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ז)

« וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן וְלוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ט)

« מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה י״א)

« אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה י״ב)

« הַמְכַשֵּׁף חַיָּב סְקִילָה וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ט״ו)

« וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה׳ אֱלֹהֶיךָ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ט״ז)

4. לשונות הסימן

« משום שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך » (רמ״א יו״ד קע״ט:א)

« ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה » (שו״ע יו״ד קע״ט:ג)

« בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן » (שו״ע יו״ד קע״ט:ד)

« חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים » (שו״ע יו״ד קע״ט:ה)

« אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן אֵלּוּ נוֹתְנֵי עִתִּים שֶׁאוֹמְרִים בְּאִצְטַגְנִינוּת יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב יוֹם פְּלוֹנִי רַע יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית שָׁנָה פְּלוֹנִית אוֹ חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ח)

« אֵיזֶהוּ קוֹסֵם זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִשְּׁאָר הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת וְיֹאמַר דָּבָר פְּלוֹנִי עָתִיד לִהְיוֹת אוֹ אֵינוֹ הוֹוֶה אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְהִזָּהֲרוּ מִכָּךְ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ו)

« אוחז את העינים אסור » (שו״ע יו״ד קע״ט:ט״ו)

« מותר להתרפאות בקמיע אפי׳ יש בהם שמות » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ב)

« ולא לענין סגולה או רפואה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ו)

« אך שיש חשש בזה משום דרכי האמורי ואין לעשות כן » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ז)

« הלומד מן האמגושי אפילו דברי תורה חייב מיתה » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ט)

5. הטבלה — מה אסור, מה מותר, ומאיזה מקור

6. נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף

הש״ך — עשרים ושלושה סימנים קטנים

ס״ק א — על סעיף א — ההבחנה שכל הסימן עומד עליה, ואחריה כל סולם הדעות בחולה.

« הוא משום תמים תהיה אסור לשאול בהן אבל העושה מעשה בקסמים וניחוש וכישוף איסור דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

« ומבואר מדבריו שם דמותר לחולה לדרוש במכשפים וקוסמים כיון דאין איסור אלא משום תמים תהיה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

« והעלה דאסור לחולה לשאול בקוסמי׳ ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע״י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

« וכ״כ ב״י בשם הזוהר דאיסו׳ גדול הוא לדרוש במכשפים אפי׳ לחולה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)

ס״ק ב — על סעיף ב — הפניה למנהג מאותה צורה באורח חיים.

« עי׳ בא״ח סי׳ תרס״ד ס״א כ׳ הרב כיוצא בזה גבי צל הלבנה בהושענא רבה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ב)

ס״ק ג — על סעיף ג — המנהג הנראה מרחיק מן ההגהה : אומרים את הטעם ושוחטין.

« ועכשיו ראיתי המנהג שאומרים בפירוש שחטו התרנגולת שקרא׳ כתרנגול ושוחטין אותה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ג)

ס״ק ד — על סעיף ד — פירוש רש״י : סימנים בעלמא, ומידה של זהירות.

« פרש״י בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אע״פ שאין ניחוש שאסור לנחש ולסמוך על הניחוש יש סי׳ סימנים בעלמא הוי » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ד)

« ואם לאו אל ירגיל יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ד)

ס״ק ה — על סעיף ד — ואף לעשות מעשה ולסמוך על הפסוק מותר.

« משמע דעת הרב והפוסקים דאפי׳ לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ה)

ס״ק ו — על סעיף ד — התשובה לדעה האוסרת : אליעזר ויונתן שאני.

« ואליעזר ויונתן שאני כדאיתא בעט״ז וב״ח » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ו)

ס״ק ז — על סעיף ה — כוונת ההצלה אינה מצלת את החובר חבר.

« ואע״ג דמכוון שלא יזיקו ומחברן למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו אסור » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ז)

ס״ק ח — על סעיף ו — מפני מה נכנסה השבת : ריבוי שיחה.

« דאסור להרבות בשיחה כמ״ש בא״ח סי׳ ש״ז » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ח)

ס״ק ט — על סעיף ז — כלל פיקוח נפש.

« דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג״ע וש״ד » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט)

ס״ק י — על סעיף ח — טעם הדרגה החמורה, וגבולה המדויק.

« לפי שאין מזכירין ש״ש על הרקיקה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י)

« משמע בקורא פסוק בלא שם אף ברקיקה ליכא אלא איסורא » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י)

ס״ק י״א — על סעיף ח — דחיית הב״ח, והמסקנה למעשה של הש״ך.

« אבל השם בל׳ הקדש הוא שם אבל בלשון חול אינו שם כלל » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״א)

« הלכך אני אומר ודאי לכתחלה יש ליזהר בכל מה דאפשר וכמ״ש גם הרב אבל היכא דלא אפשר לא אפשר » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — על סעיף ט — הדין פורש על גדול שנחלה — ומצביע על סעיף י.

« וה״ה גדול שנחלה דאסור להתרפאות בד״ת אם לא להגן כדבסעיף שאח״ז » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — על סעיף י״א — כתובתה המדויקת של ההפניה הראשונה שבהגהה.

« סימן ש״ו. סעיף ז » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — על סעיף י״א — כתובתה המדויקת של ההפניה השנייה.

« סימן ש״א. סכ״ה ונ״ז » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — על סעיף י״ג — מנהג ההליכה לבית הקברות : החשש ותשובת הב״ח.

« נמצא בתשובת מהר״ח על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט״ו)

« והב״ח כתב לקמן ס״ס רי״ז שכבר החזיקו במנהג זה ואין איסור בדבר » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — על סעיף י״ד — הדרכי משה נגד הבית יוסף, וקיום החילוק.

« וא״כ ע״כ צ״ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא״ם » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט״ז)

« נ״ל שאינו מגומגם ע״פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט״ז)

ס״ק י״ז — על סעיף ט״ו — אף אחיזת עינים שאינה בכישוף בכלל האיסור.

« עב״ח שכתב בשם הרמב״ם דגם אחיזת עינים שאינו ע״י כשוף רק ע״י מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד אסור » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ז)

ס״ק י״ח — על סעיף ט״ו — היתר ספר יצירה, והתנאים הסוגרים אותו.

« לעשות לכתחלה דשמות הקדש הם והש״י נתן בהם כח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאי׳ והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הש״י » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ח)

« אך שיתעסקו בהם בקדושה ובטהר׳ ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעו״ה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ח)

« וכן נמצא בכמה מחברים דורשי רשומות שאין להשתמש בשמות הקדש כ״א לצורך מצוה רבה ודאשתמש בתגא חלף » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ח)

ס״ק י״ט — על סעיף ט״ז — הפניה למקורות ההיתר.

« עיין בב״י דברי רבינו ירוחם ותשובת הרמב״ן בזה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק י״ט)

ס״ק כ — על סעיף ט״ז — טעם ההיתר : אינו עושה מעשה.

« וכיוצא בזה מפני שאינו עושה מעשה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ)

ס״ק כ״א — על סעיף י״ח — איסור של מראית העניין.

« מפני שנראה כמקטיר לשד » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״א)

ס״ק כ״ב — על סעיף י״ט — הגהת הבית יוסף, והנפקא מינה התלויה בה.

« וכתב ב״י ואיני יודע מה ענין בעל אוב לזה ונראה שצריך למחוק משום בעל אוב וחייב משום עבודת כוכבים קאמר » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״ב)

« ונפקא מיניה דאם חייב משום עבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה וכדלעיל סימן ג׳ וסימן קי״ט משא״כ אם חייב משום בעל אוב דלא הוי אלא מומר לדבר אחד » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״ב)

ס״ק כ״ג — על סעיף י״ט — הש״ך מצמצם את סיפא הסעיף למקרה מסוים.

« ולפע״ד נראה עיקר בש״ס דשבת (פ׳ כלל גדול דף ע״ה עמוד א׳) דמותר ללמוד מאמגושי מכשף דברי תורה ועניני כישוף להבין ולהורות » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״ג)

« ודוקא ממין עובד כוכבים הלומד ממנו אפי׳ ד״ת חייב מיתה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״ג)

הט״ז — עשרה סימנים קטנים

ס״ק א — על סעיף ב — טעם המנהג שבימים.

« הטעם שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק א)

ס״ק ב — על סעיף ג — ההרחבה האפשרית של ההגהה, והטעם שלא להרחיב.

« לפי זה נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ב)

« אלא די״ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא״כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ב)

ס״ק ג — על סעיף ד — תוקפו המעשי של הסימן, ומעמד פסוקו של התינוק.

« דכשרואה שמזלו נגרע ח״ו אחר שנשא אשה זו או דר בבית זה לא ירבה בעסק עוד » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ג)

« ופסוק לי פסוקיך הוי כעין נבואה קטנה » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ג)

ס״ק ד — על סעיף ז — הכלל שהט״ז מוציא מסעיף זה.

« משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה שכשעושה עבירה יכול להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו עבירה ההיא » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ד)

ס״ק ה — על סעיף ח — טעם הדרגה החמורה, והקושיה שהט״ז מסלק בעצמו.

« הטעם דכיון דמזכיר שם שמים על הרקיקה הוי בזיון ח״ו » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ה)

« ועל כן אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה קודם ואנחנו כורעים דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגילולים של עובדי כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אח״כ » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ה)

ס״ק ו — על סעיף ח — סדר שני המעשים : רש״י כנגד הטור.

« וכן הוא ברש״י דדוקא לוחש אחר הרקיקה אסור אבל בטור כתוב ומזכיר שם שמים ורוקק משמע שהאיסור אפ׳ ברוקק אח״כ » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ו)

ס״ק ז — על סעיף ח — תחומה של הדרגה האמצעית.

« פי׳ בלוחש פסוק אפי׳ בלא הזכרת שם שמים על המכה וה״ה שאר חולי שאינו מכה כ״כ ב״י » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ז)

ס״ק ח — על סעיף ט — יסוד הרפואה בדברי תורה, ופרצתו.

« דאז צריך לרפוא׳ ודברי תורה לא ניתן לרפואת הגוף אלא לרפואת הנפש » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ח)

« ודבר פשוט שאם יש סכנת נפשות בתינוק שנפגע שמותר אפילו להתרפאות בד״ת כמו שמוזכר בסעיף ח » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ח)

ס״ק ט — על סעיף י״ב — מפני מה אין כותבין פסוקים בקמיע.

« הטעם כדאיתא ריש פרק כל כתבי כותבי ברכות כשורפי ס״ת לפי שאם תפול דליקה בשבת אסור להצילם ולהטריח עבורם בשבת » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ט)

ס״ק י — על סעיף ט״ו — סתירת שתי לשונות הרמב״ם, ויישוב הט״ז.

« אבל אין בזה מלקות לפי שלא עשה מעשה » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק י)

« ולע״ד נראה דהרמב״ם ס״ל דיש מלקות בלאו זה אף על פי שאין בו מעשה כיון שלעיני הרואים נחשב שעושה מעשה » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק י)

« והחילוק שביניהם דאוחז את העינים היינו דמדמה שהוא עושה מעשה תמהון הוא בכלל לאו דמעונן אבל האוחז את העינים דמכשף היינו שמדמה להם שעי״ז האיש נעשה מעשה » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק י)

הבאר היטב — שנים עשר סימנים קטנים

ס״ק א — על סעיף א — תמצית הסולם, והדעה הרחבה ביותר, מובאת במוסגר.

« כתב הש״ך בשם מהרש״ל דאסור לחולה לשאול בקוסמים ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפי׳ יש סכנת אבר » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק א)

« ובת׳ נ״ש סימן ט״ו יורה להתיר להמון עם השואלין ודורשין בזה״ז למכשפים ע״ד הגניבה או החולה אם יחיה או ימות » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק א)

ס״ק ב — על סעיף ג — הט״ז והש״ך זה בצד זה.

« כתב הט״ז לפ״ז נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ב)

ס״ק ג — על סעיף ד — העתקת סימן קטן ה שבש״ך.

« כתב הש״ך דמשמע דעת הרב והפוסקים דאפי׳ לעשות מעשה ויסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ג)

ס״ק ד — על סעיף ה — העתקת סימן קטן ז שבש״ך.

« ואע״ג דמכוון שלא יזיקו ומחברן למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו אסור » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ד)

ס״ק ה — על סעיף ז — הש״ך והט״ז כאחד בפיקוח נפש.

« דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג״ע וש״ד » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ה)

« כתב ט״ז משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה עד שעושה עבירה יוכל להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו העבירה » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ה)

ס״ק ו — על סעיף ח — הטעם, וסדר שני המעשים.

« לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ו)

« ורש״י פי׳ דדוקא לוחש אחר הרקיקה אבל הטור כתב דלאו דוקא אלא אפילו רוקק אחר שהזכיר » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ו)

ס״ק ז — על סעיף ח — המחלוקת בלשון, בשורה אחת.

« והב״ח אוסר גם לשון לעז כמו לשון הקודש וחולק עליו הש״ך » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ז)

ס״ק ח — על סעיף ט — הש״ך והט״ז כאחד ברפואה בפסוקים.

« וה״ה גדול שנחלה דאסור להתרפאות בד״ת אם לא להגן כדלקמן ומטעם זה קורין ק״ש על מטתו להגן עליו בלילה » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ח)

ס״ק ט — על סעיף י״ג — העתקת סימן קטן ט״ו שבש״ך.

« נמצא בתשובת מהר״ח על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק ט)

ס״ק י — על סעיף ט״ו — אחיזת עינים שבתחבולות.

« הב״ח כתב בשם הרמב״ם דגם אחיזת עינים שאינו ע״י כישוף רק ע״י מראה ותחבולות ע״י קלות התנועה ביד אסור » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק י)

ס״ק י״א — על סעיף ט״ו — הסיפא הסוגרת את היתר ספר יצירה.

« וכתב הלבוש אבל צריך לזה קדושה וטהרה אשר לא נמצא זה בעו״ה בדורות הללו ועל זה נאמר ודאשתמש בתגא חלף על כן המונע יבורך » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — על סעיף ט״ז — טעם ההיתר בגניבה.

« מפני שאינו עושה מעשה » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק י״ב)

הפתחי תשובה — שמונה סימנים קטנים

ס״ק א — על סעיף א — הפניה לתשובה על איסור השאלה.

« עי׳ בתשובת רדב״ז החדשות סי׳ תפ״ה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק א)

ס״ק ב — על סעיף א — הלימוד זכות על המנהג המקל, והסיפא שהוא נחתם בה.

« ועי׳ בתשובת משכנות יעקב סי׳ ל״ט שלמד זכית על הנוהגים היתר לדרוש במכשפים בשביל חולה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ב)

« א״כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהיה כמו לשאול בכלדיים אולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ומ״מ שומר נפשו ירחק מהם » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ב)

ס״ק ג — על סעיף ג — מה שנשאר בלב, והקושיה שהתוספות מקשים עליו.

« ואם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע״י הנחשים האלה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ג)

« משמע דלא כהש״ג וגם קשה מזה על הרמ״א בסעיף זה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ג)

ס״ק ד — על סעיף ג — עניין הבית החדש, ומסקנת החתם סופר.

« אודות מ״ש בבה״ט (של הרב מהרי״ט ז״ל) בשם צוואת ר״י חסיד שיש סכנה לבונה בית אבנים » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ד)

« אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהם שלא הוזכרו בש״ס ופוסקים ולא רבי יהודה חסיד חתום עליהם » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ד)

ס״ק ה — על סעיף ח — רפואה הנעשית רחוק מן החולה, ואמת המידה שמוציאין ממנה.

« דאסור לעשות כן. וראייתו מרש״י חולין ד׳ ע״ז דכל שאין על החולה ממש אסור » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ה)

« ומינה לכל הדברים שעושים רחוק מהחולה דאסור » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ה)

ס״ק ו — על סעיף ט — הסכנה מתירה, וכבוד ספר התורה מצמצם.

« דמותר להניח ס״ת על אשה המקשה לילד ולקרות עליה פסוקים משום שיש בה סכנת נפשות » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ו)

« שכתב דאינו נכון לזלזל בכבוד הס״ת כל כך ולא יביאו הס״ת אלא בפתח חדר של היולדת שזכות התורה יגין עליה ולא לענין סגולה או רפואה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ו)

ס״ק ז — על סעיף ט״ו — שני עניינים מזמננו : מנהג שבבית, והבדחנים שבחתונות.

« ובספר עמודי כסף כ״י כ׳ בענין שנוהגים להפך כלי שיהא הנר בשבת דולק יפה אין חשש מחמת מבעיר כיון שאינו נוגע בנר אך שיש חשש בזה משום דרכי האמורי » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ז)

« וע׳ בספר חכמת אדם כלל ע״ה שהתרעם על הבדחנים שעושים אחיזת עינים על החתונות » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ז)

ס״ק ח — על סעיף י״ט — הפניה לש״ך, ותשובה נוספת.

« עש״ך ס״ק כ״ב וע׳ בשו״ת שער אפרים סי׳ פ״ט מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ח)

נקודות הכסף

7. הטור — ההגדרות שמהן יצאו הסעיפים

הטור פותח את הסימן בכותרת המונה את כל מה שהמקבץ קע״ח–קפ״א עתיד לדון בו, ואחר כך הוא פורש בזה אחר זה את הקוסם, המעונן, המנחש, החובר חבר, האוב, הידעוני, הדורש אל המתים והמכשף, וכמעט תמיד בלשון הרמב״ם. וכמה מסעיפי סימננו אינם אלא קיצורם.

כותרת הטור, החופה על כל המקבץ.

« דיני קוסם ומעונן ומנחש ולשאול בשדים וכתובת קעקע והקפת הראש והזקן והעברת השער מהגוף » (טור יו״ד קע״ט)

הקוסם והשואלו : שני דינים.

« ואחד הקוסם ואחד השואלו אסורין אלא שהקוסם לוקה והשואלו אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות » (טור יו״ד קע״ט)

עמדת הטור באוחז את העינים — זו שהט״ז יעמידה מול הרמב״ם.

« מעונן זה האוחז העינים שמדמה כאילו עשה מעשה ואינו עושה כלום הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה » (טור יו״ד קע״ט)

מהיכן בא סעיף ד, ובאיזו לשון.

« אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב » (טור יו״ד קע״ט)

מקור שלוש הדרגות שבסעיף ח.

« ור״י פירש דווקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק אותו הוא שאין לו חלק לעוה״ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי » (טור יו״ד קע״ט)

היתר סעיף ט״ו, בלשון הטור עצמה.

« ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחלה » (טור יו״ד קע״ט)

מקור ההיתר שבסעיף ט״ז, וטעמו.

« וא״א הרא״ש ז״ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה » (טור יו״ד קע״ט)

8. מקרים מזמננו

מקרה א — לשאול באסטרולוג או ב״רואה״

זהו סעיף א עצמו, וההגהה מוסיפה עליו את הקוסמים והמכשפים. הש״ך בסימן קטן א מבחין : השאלה מצד תמים תהיה, והמעשה מצד איסור תורה. הבאר היטב מביא בסימן קטן א דעה רחבה מאוד התולה את מעשי זמנו בהבל ; והפתחי תשובה בסימן קטן ב בודק את יסוד הדעה המחמירה, וחותם אף על פי כן בלשון הזהירות. ולמעשה — שאל את רבך.

מקרה ב — רפואה שאינה רפואה

הפתחי תשובה דן במקרה זה ממש בסימן קטן ה : הציעו, לתינוק שלא היה יכול לישון, לחתוך צפרניו ומקצת שערותיו, ליתן בתוך ביצה ולהניח באילן ערבה. הפנים מאירות אוסר, ומוציא משם אמת מידה — מה שנעשה רחוק מן החולה. והפתחי תשובה עצמו מוסיף שהראיה מרש״י צריכה עיון. ולמעשה — שאל את רבך.

מקרה ג — מזמור, קמיע, ספר תורה

סעיפים ט–י״ב כולם בזה, והקו הוא שהט״ז מעמידו בסימן קטן ח : אין דברי תורה ניתנים לרפואת הגוף. להגן — כן, וזהו סעיף י, וזה טעם קריאת שמע שעל המיטה. והפתחי תשובה בסימן קטן ו מביא את עניין היולדת, שהסכנה מתירה בו, ואת הדעה המצמצמת אף על פי כן מפני כבוד ספר התורה. ולמעשה — שאל את רבך.

מקרה ד — הימים, התאריכים והסימנים

סעיפים ב–ד מעמידים כאן שלוש עמדות : מנהג שהשולחן ערוך רושמו והט״ז מבארו בסימן קטן א ; סימן שאינו ניחוש, שהש״ך מעיר עליו בסימן קטן ד ; וחקירה שההגהה אוסרתה. והפתחי תשובה בסימן קטן ג מעמיד את שאלת הלב — מי שאינו אומר דבר ונמנע — ומביא את התוספות, שנראים כאומרים היפוכו. ולמעשה — שאל את רבך.

מקרה ה — מופע של אחיזת עינים

סעיף ט״ו אוסר אוחז את העינים, והש״ך מדייק בסימן קטן י״ז שאף אחיזת עינים שאינה בכישוף — במראה, בתחבולות ובקלות התנועה — בכלל ; והבאר היטב שונה כן בסימן קטן י. והפתחי תשובה בסימן קטן ז מחיל את הדין על בדחני החתונות שבזמנו, ומוציא שלוש מסקנות נפרדות, עד עצם הראייה. ולמעשה — שאל את רבך.

9. סיכום סימן קע״ט

טבלת זיכרון

שאלות חזרה

להמשך הלימוד