« הוא משום תמים תהיה אסור לשאול בהן אבל העושה מעשה בקסמים וניחוש וכישוף איסור דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א)
| סעיף | הלשון המכריעה | מה היא מכריעה | נושאי הכלים |
|---|---|---|---|
| 1 | « אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות » (שו״ע יו״ד קע״ט:א) | אין שואלין : המישור הוא מישור הדיבור | ש״ך א · באר היטב א · פת״ש א, ב |
| 2 | « נהגו שאין מתחילין בב׳ ובד׳ ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה » (שו״ע יו״ד קע״ט:ב) | מנהג יכול להתקיים בלא שיהא ניחוש | ט״ז א · ש״ך ב |
| 3 | « ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה » (שו״ע יו״ד קע״ט:ג) | האיסור על קנה המידה למעשה שמוציאין מזה | ט״ז ב · ש״ך ג · באר היטב ב · פת״ש ג, ד |
| 4 | « בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן » (שו״ע יו״ד קע״ט:ד) | הסימן מותר, ולדעת הש״ך אף לעשות מעשה על פיו | ש״ך ד, ה, ו · ט״ז ג · באר היטב ג |
| 5 | « חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים » (שו״ע יו״ד קע״ט:ה) | הגדרה בלא הבטה בכוונה | ש״ך ז · באר היטב ד |
| 6 | « ואע״פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו » (שו״ע יו״ד קע״ט:ו) | פרצה ראשונה : שומרים על דעתו של המסוכן | ש״ך ח |
| 7 | « מי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו » (שו״ע יו״ד קע״ט:ז) | פרצה שנייה : פיקוח נפש | ט״ז ד · ש״ך ט · באר היטב ה |
| 8 | « ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר » (שו״ע יו״ד קע״ט:ח) | שלוש דרגות, והסכנה מוחקת את כולן | ט״ז ה, ו, ז · ש״ך י, י״א · באר היטב ו, ז · פת״ש ה |
| 9 | « תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס״ת » (שו״ע יו״ד קע״ט:ט) | אין דברי תורה מרפאים את הגוף | ט״ז ח · ש״ך י״ב · באר היטב ח · פת״ש ו |
| 10 | « הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין » (שו״ע יו״ד קע״ט:י) | אבל הם מגינים — והוא צדו השני של סעיף ט | — |
| 11 | « למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי׳ בשבת » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״א) | מעשה המותר בפירוש, ושתי הפניות לאורח חיים | ש״ך י״ג, י״ד |
| 12 | « ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ב) | קמיעי פסוקים : להגן ולא לרפא ; ושלא לכתוב | ט״ז ט |
| 13 | « זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ג) | שלושה מעשים כאחד — ההגדרה צרה | ש״ך ט״ו · באר היטב ט |
| 14 | « להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו מותר » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ד) | משביע את החי ; והדעה המובאת מרחיקה | ש״ך ט״ז |
| 15 | « אוחז את העינים אסור וע״י ספר יצירה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ט:ט״ו) | אחת עשרה מילים, ארבע כניסות, ושני יישובים | ט״ז י · ש״ך י״ז, י״ח · באר היטב י, י״א · פת״ש ז |
| 16 | « מ״מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם » (רמ״א יו״ד קע״ט:ט״ז) | ההיתר הרחב ביותר, שהרמ״א עצמו סוגרו | ש״ך י״ט, כ · באר היטב י״ב |
| 17 | « ואומרים שהוא למזל התינוק אסור » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ז) | המשפט הוא הנאסר ולא השולחן | — |
| 18 | « יש מי שאוסר אא״כ עושה כן כדי להסיר ריח רע » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ח) | איסור של מראית העניין, ופתחו | ש״ך כ״א |
| 19 | « המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות כרצונו חייב משום עובד עבודת כוכבים » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ט) | החמור שבמקרים, והש״ך תולה בו מעמד | ש״ך כ״ב, כ״ג · פת״ש ח |
סעיף א מונה ארבעה : חוזים בכוכבים וגורלות בגוף הסעיף, וקוסמים ומנחשים ומכשפים בהגהה. והמקור אחד, ותביעה הוא. והשאלה שהאחרונים עמלו בה היא שאלת החולה, והיא נשאלת דווקא מפני שהמקור תביעה הוא ולא איסור מעשה.
| הדעה | מה היא סוברת | היכן |
|---|---|---|
| פסקי מהרא״י, כפי שהש״ך קוראם | חולה רשאי לדרוש, כיוון שאין המעכב אלא תמים תהיה | ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א |
| מהרש״ל | אסור אלא בסכנת נפשות — ואף בסכנת אבר ; ומותר אם בא החולי על ידי כישוף, מקרה או רוח רעה | ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק א |
| בית יוסף בשם הזוהר | איסור גדול, אף לחולה | בית יוסף יו״ד קע״ט |
| משכנות יעקב, שהפתחי תשובה מביאו | מלמד זכות על המנהג המקל, ואף על פי כן חותם בשומר נפשו ירחק מהם | פתחי תשובה יו״ד קע״ט ס״ק ב |
| דעה שהבאר היטב מביאה במוסגר | סובר שהכישוף שאסרה תורה של זמנים קדמונים הוא | באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק א |
שלושה סעיפים רצופים מעמידים שלושה מעמדות, וצריך להעמידם זה מזה. סעיף ב : מנהג רשום, שההגהה אומרת עליו שאין ניחוש ויש סימן — וסוגרת מיד באיסור החקירה. סעיף ג : הניחוש עצמו, בתשע צורות. סעיף ד : הסימן, המותר, שהש״ך מרחיבו עד להתיר לעשות מעשה על פיו.
« כי אע״פ שאין ניחוש יש סימן » (רמ״א יו״ד קע״ט:ב)
« אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה » (רמ״א יו״ד קע״ט:ב)
« משמע דעת הרב והפוסקים דאפי׳ לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ה)
« הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ה)
זהו המנגנון המיוחד שבסימן, והוא פועל פעמיים לשני כיוונים. בסעיף ג מתירה ההגהה לשחוט את התרנגולת בתנאי שלא יאמר מפני מה. ובסעיף י״ז נאסר שולחן ליל המילה מפני שאומרים שהוא למזל התינוק. אותו מעשה בשניהם, והמשפט הוא המכריע.
« אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו מותר לשחטה כשקראה כתרנגול » (רמ״א יו״ד קע״ט:ג)
« ואומרים שהוא למזל התינוק אסור » (שו״ע יו״ד קע״ט:י״ז)
« אלא די״ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא״כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ב)
סעיף ה מגדיר את האיסור בהרחבתו הגדולה : והש״ך מוסיף שאין כוונת ההצלה מועילה. ואחר כך שני סעיפים פותחים את הפרצה היחידה שהסימן מכיר כאן, ואינן שוות בכוחן. סעיף ו שומר על דעתו של מסוכן, במעשה שהסעיף עצמו אומר עליו שאינו מועיל. וסעיף ז שומר על חייו, והש״ך נוקט שם את הכלל.
« דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג״ע וש״ד » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט)
« משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה שכשעושה עבירה יכול להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו עבירה ההיא » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ד)
חמישה סעיפים, וכלל אחד עובר בהם : דברי תורה מגינים ואינם מרפאים את הגוף. והוא מבאר מפני מה סעיף ט אוסר את הפסוק על התינוק שנפגע, ומפני מה סעיף י מתירו לבריא, ומפני מה סעיף י״ב מצמצם את קמיעי הפסוקים להגנה בלבד. וסעיף ח, שלפניהם, מדרג את החומרה כשהפסוק נאמר בכל זאת ; וסעיף י״א מזכיר שיש מעשים המותרים בפירוש.
« דאז צריך לרפוא׳ ודברי תורה לא ניתן לרפואת הגוף אלא לרפואת הנפש » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ח)
| המעשה | הדין | המקור |
|---|---|---|
| ללחוש פסוק על המכה ברקיקה | אין לו חלק לעולם הבא | שו״ע יו״ד קע״ט:ח |
| אותו דבר, בלא רקיקה | אסור | שו״ע יו״ד קע״ט:ח |
| אותו דבר, בלשון לעז | מותר לפי ההגהה ; והב״ח אוסר | רמ״א יו״ד קע״ט:ח |
| אותו דבר, בסכנת נפשות | מותר | שו״ע יו״ד קע״ט:ח |
| פסוק או ספר תורה על תינוק שנפגע | אסור | שו״ע יו״ד קע״ט:ט |
| אותו דבר, בסכנת נפשות | מותר | ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק ח |
| הבריא הקורא להגן | מותר | שו״ע יו״ד קע״ט:י |
| למדוד האזור וללחוש עליו | מותר, אפילו בשבת | שו״ע יו״ד קע״ט:י״א |
| קמיע שיש בו שמות, להתרפאות | מותר | שו״ע יו״ד קע״ט:י״ב |
| קמיע של פסוקים, שלא יחלה | מותר | שו״ע יו״ד קע״ט:י״ב |
| קמיע של פסוקים, להתרפאות | אסור | שו״ע יו״ד קע״ט:י״ב |
| לכתוב פסוקים בקמיע | אסור | שו״ע יו״ד קע״ט:י״ב |
שני סעיפים קצרים מאוד, ושני כיוונים. סעיף י״ג מגדיר את הדורש אל המתים בשלושה מעשים כאחד, וההגדרה יוצאת צרה — ומשום כך יכול הש״ך להביא שמנהג ההליכה לבית הקברות מוחזק ואין בו איסור. וסעיף י״ד מתיר להשביע את החולה לשוב לאחר מיתה, מפני שההשבעה לחי ; והדעה שבמוסגר מרחיקה, בהבדילה בין גופו של מת לרוחו.
« והב״ח כתב לקמן ס״ס רי״ז שכבר החזיקו במנהג זה ואין איסור בדבר » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט״ו)
« וא״כ ע״כ צ״ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא״ם » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק ט״ז)
סעיף ט״ו הוא הנדון שבסימן : אחת עשרה מילים, ארבע כניסות, ושני יישובים לסתירת הרמב״ם — של הבית יוסף, הסובר שיש כאן מעשה, ושל הט״ז, המקבל שאין כאן מעשה ומחלק לפי מה שהעין מקבלת. וחצי הסעיף השני מתיר ספר יצירה ; והש״ך והבאר היטב סוגרים בתנאים. וסעיף ט״ז נותן אותה תנועה בשדים, והרמ״א עצמו הוא הסוגר.
« ונ״ל דכל אוחז את העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז את העינים » (בית יוסף יו״ד קע״ט)
« ולע״ד נראה דהרמב״ם ס״ל דיש מלקות בלאו זה אף על פי שאין בו מעשה כיון שלעיני הרואים נחשב שעושה מעשה » (ט״ז יו״ד קע״ט ס״ק י)
« וכתב הלבוש אבל צריך לזה קדושה וטהרה אשר לא נמצא זה בעו״ה בדורות הללו ועל זה נאמר ודאשתמש בתגא חלף על כן המונע יבורך » (באר היטב יו״ד קע״ט ס״ק י״א)
« מ״מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם » (רמ״א יו״ד קע״ט:ט״ז)
שלושת הסעיפים האחרונים הולכים מן הקל אל החמור. סעיף י״ז אוסר שולחן מחמת משפט. סעיף י״ח אוסר לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב, והש״ך נותן את הטעם : שנראה כמקטיר לשד — נמצא שסעיף י״ט הוא המבאר את סעיף י״ח. וסעיף י״ט עצמו נושא שתי הצעות, והש״ך נושא ונותן בהן זו אחר זו.
« מפני שנראה כמקטיר לשד » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״א)
« ונפקא מיניה דאם חייב משום עבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה וכדלעיל סימן ג׳ וסימן קי״ט משא״כ אם חייב משום בעל אוב דלא הוי אלא מומר לדבר אחד » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״ב)
« ולפע״ד נראה עיקר בש״ס דשבת (פ׳ כלל גדול דף ע״ה עמוד א׳) דמותר ללמוד מאמגושי מכשף דברי תורה ועניני כישוף להבין ולהורות » (ש״ך יו״ד קע״ט ס״ק כ״ג)
| המילה | למה היא מכוונת |
|---|---|
| תמים תהיה | התביעה שהסימן נפתח בה. אינה אוסרת מעשה אלא את השאלה. וכל מה שהסימן מתיר בצד הדיבור נחתך כנגדה. |
| ניחוש | לעשות מסימן קנה מידה למעשה. תשע צורות בסעיף ג, ואותו פועל בכולן. |
| סימן | היפוכו הגמור, ושתי המילים נוגעות באותו משפט. סימן שאינו מחייב דבר. |
| חובר חבר | לקבץ חיות בלחש. והש״ך מוסיף שאין כוונת ההצלה מועילה. |
| אוחז את העינים | אחיזת עינים — ואף בתחבולות ובקלות התנועה, בלא כישוף כלל. |
| קמיע | שלושה דינים שאין לערבבם : להתרפאות בשמות, לישא פסוקים להגן, ולכתוב פסוקים. |
| דורש אל המתים | להרעיב עצמו, ללון בבית הקברות, ולעשות כן לתכלית זו. שלושה מעשים כאחד — וזה המניח למנהג ההליכה לבית הקברות להתקיים. |
| סגולה | המילה אינה בסעיפים : היא נכנסת דרך הפתחי תשובה בסימן קטן ו, ונכנסת כגבול. |
| דרכי האמורי | אף הוא אינו בסעיפים. הפתחי תשובה משתמש בו פעמיים, להגדיר מנהגים שהסעיפים לא צפום. |
1. אין השאלה כעשייה. הש״ך מעמידו בסימן קטן א, והקו הזה משמש כמעט בכל הסעיפים.
2. סכנת נפשות דוחה הכל — סעיף ח אומרו, הש״ך נותן את הכלל בסימן קטן ט, והט״ז מוציא בסימן קטן ד שהאדם עושה מעצמו.
3. דברי תורה מגינים ואינם מרפאים. והוא הרמב״ם, ואחריו הט״ז בסימן קטן ח והש״ך בסימן קטן י״ב ; והוא המיישב את סעיפים ט, י וי״ב.
4. הטעם הנאמר משנה את מעמד המעשה. הגהת סעיף ג עושה ממנו היתר, וסעיף י״ז עושה ממנו איסור.
5. אין היתר שבסימן זה היתר ערום : הרמ״א, הש״ך והפתחי תשובה סוגרים כל אחד בהנהגה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קע״ט · ♥ תמיכה