סימן ק״פ עומד על שנים עשר סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו י״ב סעיפים. מאוחדים בו שלושה לאווין שאין ביניהם, לכאורה, ולא כלום : כתובת קעקע, שריטה וקרחה. את המאחד אמר הטור במילה אחת — חוקות הגויים הם, ושלושתם נעשים בגוף. ואת המפריד אומר הסימן עצמו : כתובת הקעקע אינה תלויה באבלות כלל, ואילו השריטה והקרחה אינן מחייבות אלא על מת — או, בשריטה, לפני האליל.
נושא : הרשמים הנעשים בגוף — כתובת קעקע, שריטה, גדידה, קרחה
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״פ
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן מתקדם בשלוש חטיבות. סעיפים א–ד : כתובת קעקע — הגדרתה, זה שנעשה לו, האפר על גבי המכה, והרושם על עבדו. סעיפים ה–ח : שריטה — על מה מחייבת, ובמה, ואפילו שלא בפני המת, ומניינה. סעיפים ט–י״ב : קרחה — הגדרתה, שיעורה, מניינה, דין העושה בחבירו, והנשים.
איסור כתובת קעקע וקריחה על מת. ובו י״ב סעיפים:
כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:
אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר:
מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:
הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (ד״ע):
השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי:
גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת (ועל צער אחר שרי) (ב״י מפי׳ הטור):
יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר:
המשרט ה׳ שריטות על מת אחד או על ה׳ מתים שריטה אחת חייב ה׳:
קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳:
קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א:
הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה:
גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו: הגה וכל שכן בבל ישרטו (טור) ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה (טור בשם הירושלמי) וכן בשריטה:
הטור פותח את הסימן בשמה של הקטגוריה, ושונה אותה פעמיים — פעם בכתובת קעקע, ופעם בקרחה ובשריטה.
« כתובת קעקע מחוקי העובדי כוכבים הוא והוא שכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין » טור יו״ד ק״פ
« גדידה וקרחה על המת גם היא מחוקת העובדי כוכבים » טור יו״ד ק״פ
הרי שלושה דינים ומשפחה אחת. אבל התנאים אינם חופפים, וזו כל אומנותו של הסימן.
כתובת הקעקע אינה צריכה לא מת ולא אליל : הטור כתב שחייב בכל מה שיכתוב, והבית יוסף הזכיר שאף לרבי שמעון, שאינו מחייב מלקות אלא בשם של עבודת כוכבים, אסורה הכתיבה בכל עניין.
« חייב בכל מה שיכתוב אפי׳ אינו כותב שם כו״ם » טור יו״ד ק״פ
« דלר״ש אינו חייב עד שיכתוב שם כו״ם ופירש״י דלר״ש נמי אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אלא דחיוב מלקות ליכא ומשמע דלרבנן חיוב מלקות נמי איכא » בית יוסף יו״ד ק״פ
והשריטה אינה מחייבת אלא על מת או לעבודת כוכבים, והקרחה אינה מחייבת אלא על מת. וראיה לדבר מן הגמרא מן התיבה לנפש : השורט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה — אינו חייב.
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
כל חומרו של הסימן מונח בשתי המשניות האחרונות שבמסכת מכות ובגמרא שעליהן. המשנה מונה בנשימה אחת את ארבעת המעשים ונותנת מיד את דין המניין.
« הַקּוֹרֵחַ קׇרְחָה בְּרֹאשׁוֹ וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת – חַיָּיב » מכות כ׳ ע״א
« שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת » מכות כ׳ ע״א
והגמרא הוסיפה עליהן ארבעה דברים, והשולחן ערוך נטלם אחד לאחד. תחילה שיעור הקרחה, שנחלקו בו שלוש דעות.
« וְכַמָּה שִׁיעוּר קׇרְחָה? רַב הוּנָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּגְרִיס » מכות כ׳ ע״ב
« חַד אוֹמֵר: כִּגְרִיס, וְחַד אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ, וְחַד אוֹמֵר: כִּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת » מכות כ׳ ע״ב
ואחר כך מיעוט מה שאינו מת.
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
ואחר כך החלוקה שבין היד לכלי, שהגמרא צריכה להפכה כדי ליישבה עם הכתוב.
« עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי – חַיָּיב, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, בַּיָּד – חַיָּיב, בִּכְלִי – פָּטוּר » מכות כ״א ע״א
« אֶלָּא אֵימָא: בַּיָּד – פָּטוּר, בִּכְלִי – חַיָּיב » מכות כ״א ע״א
ולבסוף כתובת הקעקע, הגדרתה בשני מעשים והשאלה אם צריך שם של עבודת כוכבים.
« הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע. כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע » מכות כ״א ע״א
« רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם אֶת הַשֵּׁם » מכות כ״א ע״א
« אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה » מכות כ״א ע״א
והדף האחרון נותן את הדין למעשה באפר.
« אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע » מכות כ״א ע״א
« רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה – מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו » מכות כ״א ע״א
| מונח | משמעו | היכן הוא פועל |
|---|---|---|
| כתובת קעקע | הכתיבה המקועקעת : שורט, ממלא — ושניהם כאחד | סעיפים א–ד ; מכות כ״א ע״א |
| שריטה | החתך הנעשה בבשר, על מת או לפני האליל | סעיפים ה–ח, י״א |
| גדידה | שמה האחר של אותה עשייה — הרמב״ם כתב שאחת היא | סעיף ו ; מכות כ״א ע״א |
| קרחה | תלישת השיער על מת, בכל מקום שבראש | סעיפים ט–י״ב |
| אפר מקלה | אפר הכירה, המותר על גבי מכה | סעיף ג ; ט״ז ס״ק א |
| מכתו מוכיח עליו | המכה מעידה : אין זה רושם אלא רפואה | ש״ך ס״ק ו ; מכות כ״א ע״א |
| כגריס | שיעור הקרחה : שטח פנוי כגודל פול חצוי | סעיף ט ; מכות כ׳ ע״ב |
| סם | הסם הממרט — אין הקרחה צריכה יד דווקא | סעיף ט ; רמב״ם פרק י״ב הלכה ט״ו |
| מסייע | המסייע במעשה הנעשה בו — ובכך מתחייב | סעיפים ב, י״א ; ש״ך ס״ק י״א |
| חוקות העובדי כוכבים | הקטגוריה המאחדת את שלושת הלאווין, לדעת הטור | טור יו״ד ק״פ ; ש״ך ס״ק ו |
| בל יקרחו | שמו של איסור הקרחה — והנשים בכללו | סעיף י״ב ; ט״ז ס״ק ג |
| המעשה | הטעם | האמצעי | הדין |
|---|---|---|---|
| שורט וממלא צבע | אין צורך בטעם | אין נפקא מינה | חייב — סעיף א |
| כתב ולא רשם, או רשם ולא כתב | — | — | פטור — רמב״ם פרק י״ב הלכה י״א |
| נעשה לו ולא סייע | — | — | פטור — סעיף ב ; ומכל מקום אסור לדעת הש״ך ס״ק ד |
| נותן אפר על מכתו | הרפואה | אפילו אפר כירה הקשה | מותר — סעיף ג ; ט״ז ס״ק א |
| רושם על עבדו שלא יברח | השמירה | — | פטור — סעיף ד ; ולכתחילה אסור לדעת הרמ״א |
| שורט בבשרו | על מתו | יד או כלי | חייב — סעיף ה |
| שורט בבשרו | לעבודת כוכבים | בכלי בלבד | חייב — סעיף ה |
| שורט בבשרו | על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה | — | פטור — מכות כ׳ ע״ב ; ומותר לדעת הרמ״א בסעיף ו |
| מכה בידו עד שדמו שותת | על מת | ביד | שתי דעות — סעיף ז |
| תולש משער ראשו | על מת | יד או סם | חייב משיעור ואילך — סעיף ט |
| תולש שערה אחת | על מת | — | אסור לדעה אחת, בלא מלקות — סעיף ט |
| עושה בחבירו, וחבירו מסייע | — | — | שניהם לוקים במזידים — סעיף י״א |
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק א
« בכל מקום שיעשה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב. טור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ע״ל סעיף י״א » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ג
« כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה״ה הכא » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ד
« וכ״ש עפר בעלמא. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ה
« דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ו
« ואינו ממלא מקום השריטה צבע » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ז
« בשביל מתו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ח
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב״י » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ט
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש וטור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י
« והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט״ו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י״א
« פי׳ אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« ואפילו לאחר שחיתה המכה מ״מ נשאר שם רושם המכה » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« מדמצינו בר׳ עקיבא שעשה כן על ר׳ אליעזר וי״א ס״ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ב
« פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ג
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק א
« כתב ב״י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפ״ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע״פ שלא סייע ה״ה הכא. ש״ך » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ב
« פי׳ אפי׳ אפר כירה שהיא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
« וכ״ש עפר בעלמא דמותר. ט״ז » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי׳ על צער אחר » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ד
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש והטור » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ה
« ע׳ בתשובת מעיל צדקה סי׳ ל״א שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס״ג י״ל דמ״מ מדרבנן אסור » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« ע׳ בתשובת נו״ב תניינא חלק אה״ע מבואר שם דכאן מיירי במל וטבל אבל עבד שקנאו ישראל ולא מל ולא טבל מותר לקעקע בבשרו כשם שמותר לשרט בבשר הכנעני » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק ב
שלושת הלאווין שבסימן זה מכונסים בפרק אחד במשנה תורה, והוא פרק חוקות הגויים — אותו פרק עצמו הפותח באיסור להידמות להם במלבוש ובשיער. והשולחן ערוך הולך אחריו מקרוב : הגדרת סעיף א היא לשון הרמב״ם, וכן דין סעיף י״א, והבית יוסף אמר זאת במפורש.
« כְּתֹבֶת קַעֲקַע הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּשְׂרֹט עַל בְּשָׂרוֹ וִימַלֵּא מְקוֹם הַשְּׂרִיטָה כָּחל אוֹ דְּיוֹ אוֹ שְׁאָר צִבְעוֹנִים הָרוֹשְׁמִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« וְזֶה הָיָה מִנְהַג הָעַכּוּ״ם שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֶבֶד מָכוּר לָהּ וּמֻרְשָׁם לַעֲבוֹדָתָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֵב אֲבָל זֶה שֶׁכָּתְבוּ בִּבְשָׂרוֹ וְקִעְקְעוּ בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« הַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת לוֹקֶה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״ב
« גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה אַחַת הִיא » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״ג
« אֶלָּא שֶׁעַל מֵת בֵּין שָׂרַט בְּיָדוֹ בֵּין שָׂרַט בִּכְלִי לוֹקֶה. לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּכְלִי חַיָּב מַלְקוֹת בְּיָדוֹ פָּטוּר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״ג
« וְכַמָּה שִׁעוּר הַקָּרְחָה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלִי שֵׂעָר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ו
« וְחַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ו
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
| הרמב״ם | השולחן ערוך | העניין |
|---|---|---|
| פרק י״ב הלכה י״א | שו״ע יו״ד ק״פ:א–ב | הגדרת כתובת קעקע, ושני המעשים שהיא צריכה |
| פרק י״ב הלכה י״ב | שו״ע יו״ד ק״פ:ח | חמש שריטות, חמישה מתים — וההתראה על כל אחת |
| פרק י״ב הלכה י״ג | שו״ע יו״ד ק״פ:ה–ו | גדידה ושריטה אחת הן ; היד והכלי |
| פרק י״ב הלכה ט״ו | שו״ע יו״ד ק״פ:ט–י | הקרחה, שיעורה ומניינה |
| פרק י״ב הלכה ט״ז | שו״ע יו״ד ק״פ:י״א | מה שאינו מת ; והעושה בחבירו |
סעיף א נותן את ההגדרה, והיא מלאכתית : שריטה, ואחריה מילוי בדבר הרושם. והקעקוע שבימינו עושה את שניהם במעשה אחד. וסעיף ב מוסיף שזה שנעשה לו פטור — אבל הש״ך בס״ק ד למד מן הסימן שאחריו שאיסור יש אף בלא סיוע, והבאר היטב העתיקו. ולמעשה — שאל את רבך.
הפתחי תשובה פותח את השאלה בשם מעיל צדקה : החיוב — צריך כתב ממש, או שכל רושם די בו ? והעלה שצריך אותיות ממש, אלא שדי אפילו באות אחת. ונזהר להוסיף שאין ההיתר שבסעיף ג ראיה כנגדו : אפשר שאינו מפקיע אלא את המלקות, והאיסור מדרבנן במקומו עומד. כניסה בדין החיוב היא, ולא בדין ההיתר. ולמעשה — שאל את רבך.
סעיף ג מתיר אפר מקלה על גבי מכה, והט״ז הרחיב את ההיתר אף לאפר הקשה המקעקע את מקום המכה ושרישומו ניכר זמן רב לאחר מכן. והטעם אחד הוא, והש״ך אמרו : המכה מוכיחה מאליה שאינו עושה משום חוקות הגויים אלא לרפואה. נמצא שהסעיף דן במקום שהרושם נלווה אל הרפואה. ולמעשה — שאל את רבך.
סעיף ז מביא שתי דעות ואינו מכריע : המכה בבשרו עד שדמו שותת, על מת — מותר לאחת ואסור לשנייה. והט״ז הביא את המעשה שממנו יצאה המחלוקת — רבי עקיבא על רבי אליעזר — ואת הפירוש המסלקו : לא על המת עשה כן אלא על התורה שאבדה. והש״ך נתן את הקו : האוסר אינו מדבר אלא במעשה הנעשה על המת ; אבל בעושה כן על תורתו של אדם גדול שמת — מותר. ולמעשה — שאל את רבך.
סעיף ט קובע את שיעור החיוב, ומביא דעה האוסרת אפילו בשערה אחת. והרמ״א בסעיף י״ב הוסיף הוראה למעשה שאינה תלויה בשיעור כלל : יש להזהיר שלא לתלוש שיער על מת, שמא יבואו לידי קרחה. והטור הביא לכך ירושלמי, והבית יוסף הזכיר שתרומת הדשן אוסר אף בשאין מתו לפניו. ולמעשה — שאל את רבך.
סעיף ד פוטר את הרושם על עבדו שלא יברח, והרמ״א הוסיף שלכתחילה מכל מקום אסור. והפתחי תשובה הביא בשם הנודע ביהודה שהסעיף מדבר במל וטבל, ושם עובר הגבול. וסעיף י״א שוב אינו מדבר בפטור כלל : העושה בחבירו חייב, והמסייע עמו חייב עמו משעה שהוא מזיד. ולמעשה — שאל את רבך.
| סעיף | הלשון | מה שהיא קובעת |
|---|---|---|
| 1 | « כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים » שו״ע יו״ד ק״פ:א | כתובת קעקע : לשרוט, ואחר כך למלא |
| 2 | « אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר » שו״ע יו״ד ק״פ:ב | זה שנעשה לו פטור, אלא אם כן סייע |
| 3 | « מותר ליתן אפר מקלה על מכתו » שו״ע יו״ד ק״פ:ג | האפר על גבי מכה מותר |
| 4 | « הרושם על עבדו שלא יברח פטור » שו״ע יו״ד ק״פ:ד | הרושם על עבדו : פטור |
| 4 | « ונראה דלכתחילה מיהא אסור » רמ״א יו״ד ק״פ:ד | ומכל מקום אסור לכתחילה |
| 5 | « השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים » שו״ע יו״ד ק״פ:ה | אין השריטה מחייבת אלא על מת או לעבודת כוכבים |
| 5 | « אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי » שו״ע יו״ד ק״פ:ה | על המת — יד וכלי ; לעבודת כוכבים — כלי בלבד |
| 6 | « גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת » שו״ע יו״ד ק״פ:ו | אפילו שלא בפני המת |
| 6 | « ועל צער אחר שרי » רמ״א יו״ד ק״פ:ו | על צער אחר : מותר |
| 7 | « יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר » שו״ע יו״ד ק״פ:ז | המכה עד שדמו שותת : שתי דעות |
| 8 | « המשרט ה׳ שריטות על מת אחד או על ה׳ מתים שריטה אחת חייב ה׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ח | חמש שריטות או חמישה מתים : חמש מלקיות |
| 9 | « קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם » שו״ע יו״ד ק״פ:ט | הקרחה : תלישה, ביד או בסם |
| 9 | « ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער » שו״ע יו״ד ק״פ:ט | שיעורה : כגריס פנוי |
| 9 | « וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ט | שתי שערות לדעה אחת ; ואיסור אפילו בשערה אחת לדעה אחרת |
| 10 | « קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א » שו״ע יו״ד ק״פ:י | קרחה אחת על חמישה מתים : מלקות אחת |
| 11 | « הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה » שו״ע יו״ד ק״פ:י״א | העושה בחבירו : שניהם לוקים במזידים |
| 12 | « גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו » שו״ע יו״ד ק״פ:י״ב | הנשים בכלל בל יקרחו |
| 12 | « וכל שכן בבל ישרטו » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב | וכל שכן בכלל בל ישרטו |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״פ · ♥ תמיכה