סימן קפ״ג — יסוד דין הנדה ושבעה נקיים

מעיקר הדין, הנדה שבתורה טעונה שבעה ימים מן הראייה ואז טבילה, ואילו הזבה (הרואה דם שלא בימי נדתה) טעונה שבעה ימים נקיים. הגמרא (נדה ס״ו.) מביאה את חומרא דרבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן — לדון כל ראיית דם, אפילו טיפה, ואפילו בימי נדה, כספק זיבה. לפיכך, למעשה, סופרים תמיד שבעה נקיים קודם הטבילה (פרטי הספירה בסים. קצ״ו). שאל את רבך.

ההרגשה — שתרגיש שנעקר הדם ממקומו ויצא — היא התנאי הדאורייתא לטומאה. הפתחי תשובה (ס״ק א) מונה שלוש סוגיה: שנזדעזע גופה, שנפתח מקורה, והרגשת דבר לח זב. ואילו הכתם — דם שנמצא בלא שום הרגשה — אינו אלא איסור דרבנן (דיניו בסים. ק״צ). חילוק זה הוא מיסודות הסוגיה כולה. שאל את רבך.

כן: אפילו טיפה אחת כחרדל מטמאה (פתחי תשובה ס״ק ג). אך רק דם הבא מן המקור (מקור הרחם) הוא שמטמא — והש״ך לומדו מן הפסוק וְהִיא גִלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ. דם הבא ממקום אחר (מכה וכדומה) הוא ענין אחר, ויש לבררו לגופו. ואיסור הנדה הוא כללי: אין חילוק בין פנויה לנשואה (ריב״ש, רמ״א), שכל הבא על הנדה חייב כרת. שאל את רבך.