הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפ״ד (י״ב סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פתחי תשובה, ובאחרוני הנדה
יסוד הסוגיא בש״ס :
נדה ט״ז. (וסתות דאורייתא או דרבנן · אורח בזמנו בא) · נדה ס״ג: (חוששת לווסת · פרישה סמוך לווסת) · שבועות י״ח: (פרישה סמוך לווסת מן התורה)
יסוד הסימן: רוב הנשים יש להן וסת — זמן קבוע שבו דרכן לראות דם, וקבעתו ג' פעמים. הואיל ואורח בזמנו בא, מתחדשת חששה בהגיע זמן הווסת, וצריך האיש לפרוש מאשתו סמוך לזמן זה, שמא תראה דם בשעת תשמיש. ומאידך — אשה שיש לה וסת קבוע, שלא בשעת וסתה אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש, שהרי היא בחזקת טהרה כל זמן שלא הגיע מועד וסתה.
שני קצוות בלשון המחבר : בתחילת הסעיף מקל המחבר — אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש שלא בשעת וסתה; אך עיקר חידוש הסימן הוא החומרא דסעיף ב' — בשעת הווסת צריך לפרוש. נמצא שהווסת הוא נקודת המעבר: כל זמן שלא הגיע — חזקת טהרה גמורה; משהגיע — קמה חששה המחייבת פרישה. וזהו יסוד כל הסימן, וכל פרטיו אינם אלא בירור גדרי החששה הזו ושיעורה.
הגהת הרמ״א — "שלא יהא לבו נוקפו" : מוסיף הרמ״א דאף אין לה להחמיר ולבדוק עצמה לפני תשמיש ולאחריו, שלא יבוא לידי פרישה מחמת חשש שווא וירבה מחלוקת בין איש לאשתו. ומכל מקום שלא בשעת תשמיש — כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת. למדנו שגדרי הבדיקה תלויים בזמן: סמוך לתשמיש אין מחמירין, וחוץ ממנו — הבדיקה שבח היא.
זוהי המחלוקת הגדולה העומדת ביסוד כל הסימן, וממנה נגזרות רוב הנפקא מינות למעשה.
החקירה — מה כוחה של חששת הווסת : כשהגיע זמן הווסת ולא בדקה — האם נחשבת ודאי טמאה (כאילו ראתה), או שמא רק חששה בעלמא ? הדבר תלוי בשאלה הגדולה: וסתות דאורייתא או דרבנן — האם חזקת אורח בזמנו בא היא דין תורה הקובע טומאה, או חששה דרבנן בלבד.
שורש המחלוקת (נדה ט״ז.) :
שיטה
גדר חששת הווסת
מקור
וסתות דאורייתא
אורח בזמנו בא — חזקה גמורה מן התורה, וכמי שראתה דמי; פרישה סמוך לווסת מן התורה
נדה ט״ז.; שבועות י״ח:
וסתות דרבנן
חששה דרבנן בלבד; חזקת טהרה לא נעקרה, ופרישה אסמכתא בעלמא
נדה ט״ז.; רוב הפוסקים
דקדוק הפתחי תשובה בשם הנודע ביהודה (ס״ק ג) : מביא הפתחי תשובה בשם הנודע ביהודה נקודה דקה ומכריעה: אף למאן דאמר וסתות דרבנן — אין זה אומר שהאשה בחזקת טהרה גמורה כאילו לא הגיע הווסת. אדרבה, חזקת אורח בזמנו בא קיימת, אלא שאינה אלימתא דאורייתא לעקור חזקת טהרה לגמרי; ולפיכך חזקת טהרה שלה עומדת במקומה בדיעבד — שאם עבר הווסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה. נמצא שהמחלוקת אינה אם יש חששה, אלא כמה כוחה: דאורייתא — לעקור חזקת טהרה; דרבנן — להצריך פרישה לכתחילה בלבד, ובדיעבד חזקת טהרה גוברת.
נפקא מינה מן החקירה — שלוש ראיות :
פוקד אשתו (סעיף י') — אילו וסתות דאורייתא, לא היה היתר לפרֹש; אך לדידן וסתות דרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו (ט״ז ס״ק יד).
חיבוק ונישוק (ט״ז ס״ק ג) — אילו טומאה ודאית, היו אסורים ככל הרחקות הנדה; אך הואיל ואינה אלא חששה, לא אסרו אלא תשמיש.
בדיקה בדיעבד (סעיף ח'–ט') — אילו ודאי טמאה, לא הועילה אי-בדיקה; אך הואיל וחזקת טהרה קיימת, עברה הווסת בלא בדיקה ובלא הרגשה — טהורה.
"בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת, ולא משאר קריבות אלא מתשמיש המטה בלבד. אם הוא ביום — פורש ממנה אותו היום כולו, אפילו אם הווסת בסופו, ומותר מיד בלילה שלאחריו; וכן אם הוא בתחילתו — פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו; וכן הדין אם הוא בלילה — פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו, בין שקבעה וסת בשלוש פעמים בין בפעם אחת. (הגה: וכל זה לא מיירי אלא בווסת התלוי בימים, אבל לא בווסת התלוי בשינוי הגוף — עיין סימן קפ״ט. ואשה המשנית וסתה להקדים או לאחר שניים או שלושה ימים — צריך לפרוש ממנה שניים או שלושה ימים קודם או אחריו.)"
היסוד — מהי "עונה" :
העונה היא או יום שלם (מהנץ עד שקיעה) או לילה שלם — מחציתו של מעת לעת. ופירוש "פורש עונה אחת": אם הווסת קבוע ביום — פורש כל אותו היום, ואם בלילה — כל אותו הלילה. ואין מדקדקים בשעה המדויקת של הווסת בתוך העונה, אלא פורש את כל העונה שבה נופל הווסת — אף אם הווסת בסופה ממש.
מחלוקת היקף הפרישה — עונה אחת בלבד (ט״ז ס״ק ב) :
שיטה
שיעור הפרישה
מקור
הט״ז (ס״ק ב) — כפשט המחבר
עונה אחת בלבד — אותה עונה שהווסת בתוכה; שלפניה ושלאחריה מותר מיד
ט״ז ס״ק ב
המחמירים (יום ולילה)
יש מחמירין לפרוש עונה שלפני הווסת ועונה שלאחריו (יום ולילה), והט״ז דחה
ט״ז ס״ק ב
הכרעת הט״ז (ס״ק ב) : מדייק הט״ז מלשון המחבר "ומותר מיד בלילה שלאחריו" — שאין הפרישה אלא עונה אחת, ולא יום ולילה. ואף שיש מקילין עוד לחלק שאם הווסת בסוף היום אין צריך לפרוש אלא חצי עונה — דחה הט״ז, שאין מחלקים בעונה, אלא פורש את כל העונה כולה, שמא יקדים האורח לבוא. ובאשה המשנית וסתה (שמקדמת או מאחרת ב'–ג' ימים) — הביא הרמ״א מהגהות מיימוני שצריך לפרוש כל אותם ימי הספק קודם או אחרי הזמן הקבוע.
חקירה — פרישת הווסת מול הרחקות הנדה : לכאורה אם הגיע זמן הווסת וחוששין שמא ראתה, מדוע לא יחויבו בהרחקות ככל נדה — איסור נגיעה, מזיגה, הצעת המיטה וכיוצא ? והרי מספק יש לאסור !
תירוץ — דין הווסת קל מדין הנדה : הסכימו הפוסקים — ובראשם הט״ז (ס״ק ג) והרדב״ז (בפתחי תשובה ס״ק ה) — שדין פרישת הווסת קל מן הנדה ודאית, שכן אינה אלא חששה ולא טומאה ודאית. לפיכך לא אסרו אלא את התשמיש עצמו, אבל שאר קריבות — חיבוק ונישוק — מותרין. וזהו שדקדק המחבר "ולא משאר קריבות אלא מתשמיש המטה בלבד". וההרחקות ככלל אינן אלא בנדה ודאית — ועיין סימן קצ״ה — ולא בפרישת הווסת.
הט״ז (ס״ק ג) — חיבוק ונישוק : מבאר הט״ז שאין כאן אלא חששה, ולפיכך לא החמירו אלא בתשמיש; אבל חיבוק ונישוק וכל קורבה שאינה תשמיש — מותרין סמוך לווסת, ואין צורך להחמיר בהן. וסיים: המחמיר תבוא עליו ברכה (תע״ב), אך אינו מן הדין.
הרדב״ז (פתחי תשובה ס״ק ה) — "אין לחדש חומרות" : מביא הפתחי תשובה בשם הרדב״ז שחיבוק ונישוק מותרין סמוך לווסת, ואין לחדש חומרות מדעתנו שלא נזכרו בפוסקים, שלא להרבות פירוד בין איש לאשתו. וזהו יסוד ההבחנה: פרישה (מתשמיש) ולא הרחקות (של הנדה גופה, סימן קצ״ה).
יסוד ההבחנה — פרישה ≠ הרחקות :
• פרישת הווסת (סימן זה) — חששה דרבנן; נאסר התשמיש בלבד, והקריבות מותרות.
• הרחקות הנדה (סימן קצ״ה) — טומאת נדה ודאית; נאסרות אף הנגיעה, המזיגה, ההושטה וכיוצא.
שתי דרגות נפרדות הן, ואין לערבן: סמוך לווסת אין בית מדרש להרחקות.
"במה דברים אמורים — בגדולה; אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים, וכן זקנה שנסתלקו דמיה — אין צריך לפרוש סמוך לווסת כל זמן שלא קבעתו שלוש פעמים (סעיף ג'). רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן אי קודם הנץ או אחריו — אינה אסורה אלא ביום (סעיף ד'); ואם רגילה לראות מקודם הנץ עד אחריו — אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך (סעיף ה'). ואם הווסת נמשך שניים או שלושה ימים ששופעת או מזלפת — אינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הווסת; וכיון שעברה עונה ולא ראתה — מותרת (סעיף ו')."
קטנה וזקנה — אין להן חזקת אורח בזמנו בא : כל יסוד הפרישה הוא חזקת אורח בזמנו בא, וזו אינה אלא בגדולה שדרכה בכך. אבל קטנה (שלא הגיעה לנעורים ולא הביאה סימנים) וזקנה (שנסתלקו דמיה) — אין דרכן לראות בקביעות, ולפיכך אין כאן חזקה, ואין צריך לפרוש סמוך לווסת עד שתקבע ג' פעמים. ולענין הנץ החמה (סעיפים ד'–ה') — כשהראייה נופלת על גבול היום והלילה ואין ידוע אם קודם הנץ או אחריו, החמירו לפרוש בעונה שיש בה ספק; ובנמשכת מלפני הנץ עד אחריו — פורש משתי העונות כשיעור משך הראייה.
וסת התלוי בשינוי הגוף (רמ״א ס״ב; עיין סימן קפ״ט) : כל דיני הפרישה לפי ימים אמורים בוסת התלוי בימים. אבל וסת התלוי בשינוי הגוף (פיהוק, עיטוש, כאב מקור וכיוצא) — שאינו תלוי ביום קבוע אלא בסימן הגוף — דינו מבואר בסימן קפ״ט, ופרישתו תלויה בהופעת אותו שינוי, לא בעונה קבועה.
"היתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע שעת וסתה — אינה חוששת לו (הגה: ויש אומרים דווקא אם עבר הווסת ולא בדקה ולא הרגישה — טהורה בלא בדיקה, אבל לכתחילה צריכה בדיקה; סעיף ח'). שאר נשים צריכות בדיקה כשיגיע הווסת; עבר הווסת ולא בדקה ולא הרגישה — טהורה בלא בדיקה (הגה: ויש אומרים שאסורה עד שתבדוק, אם יש לה וסת קבוע או שהוא יום שלושים אף שאינו קבוע — והכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפ״ט; סעיף ט')."
חקירה — מדוע אין הבדיקה לעיכובא : אם הגיע הווסת ולא בדקה — מדוע תהא טהורה בלא בדיקה ? והלא אורח בזמנו בא, ויש לחוש שמא ראתה !
תירוץ — שתי חזקות מתנגשות (נודע ביהודה) : כאן מתנגשות שתי חזקות: חזקת אורח בזמנו בא (המחייבת חששה) מול חזקת טהרה (שהיתה טהורה עד עתה). וכבר ביארנו (פרק ב') בשם הנודע ביהודה: הואיל ווסתות דרבנן, אין חזקת אורח בזמנו בא אלימתא דאורייתא לעקור חזקת טהרה לגמרי. לפיכך לכתחילה — צריכה בדיקה (משום חזקת אורח); ובדיעבד, עבר הווסת בלא בדיקה ובלא הרגשה — חזקת טהרה גוברת וטהורה.
הכרעת הרמ״א — "והכי נהוג" : הביא הרמ״א דעה (יש אומרים) דאם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום שלושים (עונה בינונית) אף שאינו קבוע — אסורה עד שתבדוק, והכי נהוג. כלומר: בווסת קבוע או ביום ל' החמירו שלא תועיל חזקת טהרה לבדה אלא תבדוק. וזהו שמסר הרמ״א לסימן קפ״ט, ששם נתבארו פרטי הבדיקה והווסתות באורך. למעשה — שאל את רבך בכל ספק.
שמשו קודם שבדקה (פתחי תשובה ס״ק ב) : דן הפתחי תשובה במי ששמשו בשעת הווסת בלא בדיקה, ולאחר מכן מצאה דם — אם צריכין כפרה. והעלה דאף שבדיעבד חזקת טהרה היתה מועילה, מכל מקום כיון שלא נהג כשורה ולא בדק לכתחילה, יש מקום לחומרא; ואין זה אלא לענין כפרה, לא לעצם הדין. ולמעשה — שאל את רבך.
"אם הגיע וסתה בימי עיבורה — משהוכר עוברה — או בימי מניקתה, שהם עשרים וארבעה חודש משנולד הוולד, אפילו מת הוולד — אין צריך לפרוש סמוך לווסתה, ואפילו בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה (ועיין סוף סימן קפ״ט)."
היסוד — מדוע פטורות מפרישה :
כל חיוב הפרישה אינו אלא משום שאורח בזמנו בא; אבל מעוברת ומניקה — אין דמים מצויין בהן, שהדם נהפך לוולד או לחלב, ובטלה חזקת אורח בזמנו בא. ולפיכך לא די שאינן צריכות לפרוש סמוך לווסת — אלא אפילו בתוך הווסת מותרות בלא בדיקה, שאין כאן חששה כלל.
טעם הט״ז (ס״ק י) — "אבריה מתפרקין" : מוסיף הט״ז טעם נוסף לפטור המעוברת והמניקה: שעם העיבור והלידה אבריה מתפרקין ומשתנה גופה, ובטלה ממנה הקביעות שהיתה לה. נמצא שני טעמים: (א) אין דמים מצויין (הדם נצרך לוולד / לחלב); (ב) אבריה מתפרקין (נשתנה הגוף ונעקר הווסת). ונפקא מינה ביניהם בדקות החילוקים שבסימן קפ״ט.
"אפילו מת הוולד" — כ״ד חודש : דקדק המחבר שאף אם מת הוולד בתוך כ״ד חודש — עדיין דין מניקה לה עד תום כ״ד חודש משנולד, ופטורה מפרישה. שהפטור אינו תלוי בהנקה בפועל אלא בשינוי הגוף שלאחר הלידה, הנמשך כ״ד חודש בין שמניקה ובין שלא.
חודש העיבור — מאימתי מתחיל הפטור (פתחי תשובה ס״ק יג) :
שיטה
תחילת פטור העיבור
מקור
הש״ך (ובעקבותיו רבים)
הפטור מתחיל רק משהוכר העובר (כשלושה חודשים), כלשון המחבר
ש״ך; פ״ת ס״ק יג
הכרתי ופלתי
דן אם להקדים החששה / הפטור גם בחודש העיבור הראשון, קודם שהוכר
כרו״פ בפ״ת ס״ק יג
בירור המחלוקת : נחלקו בחודש העיבור — מאימתי חל פטור הפרישה. לדעת הש״ך ורוב הפוסקים, כלשון המחבר "משהוכר עוברה", אין הפטור אלא לאחר הכרת העובר (כשלושה חודשים); וקודם לכן דינה כשאר נשים וצריכה לפרוש סמוך לווסתה. והכרתי ופלתי (בפתחי תשובה ס״ק יג) דן בגדרי חודש העיבור עצמו. ולמעשה ההלכה כלשון המחבר — משהוכר העובר — וכל פרטי הספקות מסורים לסימן קפ״ט. ולמעשה — שאל את רבך.
"הרוצה לצאת לדרך — צריך לפקוד אשתו, אפילו סמוך לווסתה (הגה: ואפילו בתשמיש שרי; ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי ריצוי — תבוא עליו ברכה. וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש. ואם הולך לדבר מצוה — אין צריך לפקוד אשתו. ויש אומרים: אם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת — צריך להמתין)."
היסוד — "פוקד אשתו" וסמיכת הדין לחקירת הווסת :
מצוה על אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך (יבמות ס״ב:). וכאן מחדש הרמ״א — שאף סמוך לווסת, שבעלמא אסור בתשמיש — היוצא לדרך אף בתשמיש שרי. וטעם הדבר תלוי ישירות בחקירת הפרק (וסתות דרבנן): הואיל ואין כאן אלא חששה דרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו חכמים — הותרה הפקידה אף בתשמיש.
הט״ז (ס״ק יד) — הראיה לוסתות דרבנן : מוכיח הט״ז מהיתר הפקידה שוסתות דרבנן: שאילו דאורייתא, לא היה מקום להתיר תשמיש סמוך לווסת אף לדבר מצוה, שאין דוחין איסור תורה מפני פקידת היוצא לדרך. ומדהתירו — שמע מינה שאין כאן אלא חששה דרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו. נמצא היתר הפוקד נפקא מינה ישירה לחקירת היסוד.
הט״ז (ס״ק טו) — "דברי ריצוי" : מביא הרמ״א בשם הסמ״ג שהמחמיר שלא לפקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי בלבד — תבוא עליו ברכה. ודן הט״ז (ס״ק טו) בגדר חיוב דברי הריצוי לפי דרך המחמירים, שאף הם לא יפרשו לגמרי בלא ריצוי, שלא יצא ובלבו עליה.
נפקא מינה — היוצא לדבר מצוה : דקדק הרמ״א — ואם הולך לדבר מצוה אין צריך לפקוד אשתו. וטעמו: ההולך לדבר מצוה עוסק במצוה, ופטור ממצוה אחרת (פקידה); ועוד, שאין צריך כאן את היתר "במקום מצוה לא גזרו", שהרי כל ההיתר נצרך רק לפקידת היוצא לדרך הרשות. ויש אומרים (נימוקי יוסף) דאם אשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת — ימתין ולא יצא, שתטהר ויפקדנה כדין. ולמעשה — שאל את רבך.
"אשה שיש לה וסת לימים בלבד, והגיע שעת וסתה — אסור לבוא עליה עד שישאלנה. ואם אין לה וסת — יום שלושים לראייתה הוי כהגיע שעת וסתה; ואם שהתה אחר הווסת שיעור שתספור ותטבול — יבוא עליה ואין צריך לשאול (סעיף י״א). היה לה וסת לימים ולוסת התלוי בגוף — כגון קפיצה וכיוצא — כיון שהווסת תלוי במעשה, אומרים אימור לא קפצה ולא ראתה; אבל חוששת לעונה בינונית, שהיא שלושים יום (עיין סימן קפ״ט; סעיף י״ב)."
היסוד — "עד שישאלנה" וחזקת טהרה :
בווסת לימים, בהגיע הזמן — אסור לבוא עליה עד שישאלנה, שמא ראתה. אך אם שהתה אחר הווסת שיעור שתספור שבעה נקיים ותטבול — בא עליה בלא שאלה, שכבר חזרה לחזקת טהרה גמורה (שאף אם ראתה — כבר טבלה). וזהו יישום ישיר של חזקת טהרה: כל זמן הספק שואל; משעבר זמן שיכלה הספק להתברר — אין צריך לשאול.
עונה בינונית — שלושים יום (סעיף י״ב) : בווסת התלוי במעשה (קפיצה) — אומרים אימור לא קפצה, שמא לא עשתה את המעשה ולא ראתה, ואין כאן ודאי ווסת. ומכל מקום אינה נפטרת לגמרי, אלא חוששת לעונה בינונית — יום שלושים — שזו חששה הקבועה לכל אשה אף בלא וסת קבוע (עיין סימן קפ״ט). נמצא יום ל' הוא הרצפה שאין יורדין ממנה: אף מי שאין לה וסת קבוע, חוששת לעונה בינונית.
"מעשרים לעשרים" (ש״ך ס״ק א) : פתח המחבר "מעשרים לעשרים יום או משלושים לשלושים". ודקדק הש״ך (ס״ק א) שאין המספרים מדויקים, אלא דוגמאות לקביעות; ויש מי שגורס מעשרים וחמישה או משלושים — וכל זמן קבוע שקבעתו ג' פעמים נעשה לה וסת. ועיקר הדבר אינו במספר אלא בקביעות הזמן.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין פרישה סמוך לווסת ויסוד דיני הווסתות · סימן קפ״ד · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.