סימן קפ״ה — נאמנות האשה ואמתלא

כל טהרת המשפחה בנויה על דברי האשה. התורה אמרה « וְסָפְרָה לָּהּ » — סופרת לעצמה — והבעל סומך על דבריה (ש״ך ס״ק א: « וספרה לה לעצמה », אם אין הבעל יודע אם עברו הימים — סומך עליה). אין הבית מקום שמירה אלא מקום אמון. האשה בחזקת טמאה עד שתאמר « טבלתי » (פתחי תשובה ס״ק א: אף שוכבת אצלו צריכה לומר בפירוש). וכבכל טהרת המשפחה, המעשה למעשה — שאל את רבך (או יועצת מוסמכת).

האמתלא היא לחזור בה מדבריה תוך נתינת טעם מדוע נאמרו. אשה שאמרה « טמאה אני » וחזרה ואמרה « טהורה אני » — אינה נאמנת לאחר כדי דיבור, אלא אם נתנה אמתלא מתקבלת (אמרה כן מחמת חולשה, או מחמת קטטה שהיתה ביניהם). והרמ״א כתב שמדינא נאמנת, ושאינו מאמינה הרי זה ממדת חסידות. אך לאמתלא גדרים: אינה מועילה לאחר מעשה — אם נראתה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, אף באמתלא אינה נאמנת — ולא לאחר ל׳ יום (בית שמואל, הובא בפתחי תשובה). ואם חכם כבר הורה שמשקרת — החכם נאמן (ט״ז ס״ק ג). היישום למעשה — שאל את רבך.

זהו דין חמור שבסעיף ד, להציגו בכובד ראש. אמרה האשה « נטמאתי » בשעת תשמיש — אסור לבעל לפרוש מיד, ש« יציאתו הנאה לו כביאתו ». ההנהגה: נועץ ציפורניו בקרקע ושוהה בלא תנועה עד שימות האבר, ואז פורש באבר מת, ויהיה מלא אימה ורעדה על העבירה שאירעה (רמ״א). פירש בקושי בשוגג (שלא ידע איסור הפרישה) — דיברו האחרונים בתשובה (תענית או פדיון בצדקה; והאשה אינה צריכה כפרה). ואם היה התשמיש שלא בשעת וסת ומצאה דם אחר כך — הרי זה אונס, ואין אחד מהם צריך כפרה. דין זה הוא שאלת רב מחייבת; אין להכריע לבד.