יסוד הסימן: אשה שראתה דם הוקבעה בחזקת טמאה, ואסור לבעלה לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי — שאין החזקה נעקרת מאליה אלא בדיבורה. ואין הבעל מצֻוֶּה לחקור אחריה ולא לרגל בה, אלא סומך על פיה; וכל מערכת טהרת המשפחה נשענת על נאמנות האשה. ומדקדק הפתחי תשובה (ס״ק א) שאף השוכבת אצלו צריכה לומר לו טבילתי בפירוש, ולא די במה ששבה ושכבה במיטתו — שהשתיקה אינה כאמירת "טבלתי" לעקור חזקת איסור.
הוספת הרמ״א — "מאחר שעברו ימים" : משעבר זמן שאפשר לה למנות ולטבול, היא נאמנת לומר שטהורה אפילו רואה בגדיה מלוכלכים בדם, ונותנת אמתלא: "בשוק טבחים עברתי" או "נתעסקתי בצפור". שורש הדבר: הכתם שעל בגדיה היה מערער את דבריה, ואלמלא טעם מתקבל היינו מחזיקים אותה טמאה; אך מאחר שהזמן ראוי לטבילה והיא נותנת טעם — חזרה ועמדה בחזקת נאמנותה.
הש״ך (ס״ק א) — "וספרה לה לעצמה" : "וספרה לה" (ויקרא ט״ו) — לעצמה היא סופרת, והתורה הפקידה בידה את המנין ואת ההיתר. ומכאן: אם הבעל אינו יודע אם עברו הימים שאפשר לה למנות ולטבול — סומך עליה, שכשם שהאמינתה תורה על הספירה כן האמינתה על שעבר זמנה. נמצא שהנאמנות אינה ויתור על בירור אלא דין תורה: "לה" — בידה הדבר.
שורש כל הסימן הוא שאלת מקור הנאמנות: מנין שהאשה נאמנת על עצמה, ומה גדרהּ.
החקירה — מהו מקור נאמנותה : שלושה יסודות נדונו באחרונים בנאמנות האשה: (א) עד אחד נאמן באיסורין (גיטין ב׳:) — והאשה כעד אחד על טהרת עצמה; (ב) בידה — בידה לטבול ולטהר עצמה, וכל שבידו נאמן יותר מעד אחד גרידא; (ג) חזקת טהרה — אשה שטבלה עומדת בחזקת טהורה עד שיוודע שראתה. ויש לחקור: כשהיא אומרת "טהורה אני", מכוח איזה משלושתם היא נאמנת.
היסוד — "וספרה לה" ושויא אנפשיה :
התורה לא מסרה את בדיקת הנדה לבעל ולא לבית דין אלא לה — שהיא הסופרת והטובלת. ומכאן שני פנים בדיבורה:
• כשאומרת טהורה אני — נאמנת מדין עד אחד שבידו לתקן, ומדין חזקת טהרה לאחר זמן הטבילה.
• כשאומרת טמאה אני — שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא: אסרה עצמה עליו בדיבורה, ושוב אינה יכולה לחזור בה בלא טעם (אמתלא). וזהו ציר הסימן כולו: דיבור האשה אוסר ומתיר, ועל כן יש לברר מתי הוא נעקר.
פלפול — חזקת טהרה מול חזקת טמאה : בסעיף א' האשה בחזקת טמאה (שכבר ראתה), ולכן אינה ניתרת אלא באמירת "טבלתי" — שאז קמה לה חזקת טהרה חדשה. אבל אשה שטבלה ועמדה בטהרתה, ושוב אמרה "טמאה אני" — הרי אסרה עצמה משויא אנפשיה אף שעדיין חזקת טהרה תחתיה; ומחלוקת האם די בחזקה לבדה להחזירה, או דבעינן אמתלא לעקור את שויא אנפשיה. ובזה תלוי דין הסעיף השלישי כולו.
היסוד — חזקה הנולדת ממעשה :
כאן אין דיבור כלל, אלא מעשה: ראוה השכנות לובשת בגדי נדותה. לבישה זו אינה כדיבור הניתן לחזרה, אלא קביעת חזקה במעשה — "הוחזקה נדה". ומכאן: חזקה זו חשובה כודאי טמאה, ואינה נעקרת על נקלה. שורש החילוק שיתבאר להלן: דיבור אדם יכול לחזור בו בטעם, אבל מעשה שהעמיד בו חזקה — קשה לעקור.
חקירת הט״ז (ס״ק ב) — מדוע "הוחזקה נדה" חמורה מ"אומרת טמאה אני" : מקשה הט״ז: בסעיף ג' אשה שאמרה "טמאה אני" נאמנת לחזור בה באמתלא, ואילו כאן שהוחזקה בלבישת בגדים אינה נאמנת לחזור אף באמתלא — ומה בין זה לזה ? והלא לכאורה דיבור "טמאה אני" חמור יותר, שהוא הודאה מפורשת !
תירוץ הרשב״א (הובא בט״ז) — מעשה מול דיבור : מחלק הרשב״א בין דיבור למעשה. אמתלא מועילה לבטל דיבור — שאדם עשוי לומר דבר שאינו ואחר כך לפרשו ("לא אמרתי אלא מפני כך וכך"). אבל מעשה — לבישת בגדי נדות בפועל — אין אמתלא מבטלתו, שאין דרך אדם לעשות מעשה גמור על לא דבר. נמצא שעוצמת החזקה תלויה לא בחומרת התוכן אלא באופן קביעתה: דיבור נעקר, מעשה לא.
טעם נוסף — בושת ואונס מול מעשה : ביארו האחרונים בדעת הרשב״א, שאדם עשוי לומר "טמאה אני" מחמת בושת או אונס (קטטה, חולשה) ואין בדבר אלא דיבור בעלמא — ולכן מהני אמתלא. אבל לבישת בגדי נדותה לעיני שכנותיה היא מעשה שאין בו לא בושת ולא אונס לתלות בו, ועל כן אין אמתלא מועילה כנגדו.
זהו לב הסימן: מתי אשה שאמרה "טמאה אני" נאמנת לחזור ולומר "טהורה אני".
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ג')
"אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני — אינה נאמנת (אם הוא לאחר כדי דיבור). ואם נתנה אמתלא לדבריה — כגון שאומרת שלא אמרה לו כן תחילה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש, או טענה אחרת כיוצא בזה — נאמנת. (הגה: ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה — מדת חסידות הוא; אבל מדינא נאמנת אפילו בשתיקה אחר כך, רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה, והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחילה "טמאה אני" עשתה מחמת קטטה שהיתה לו עמה, וכדומה לזה.)"
היסוד — מהי "אמתלא" :
אמתלא היא טעם מתקבל שבגללו נאמר הדיבור הראשון, ומכוחו חוזרת בה. שני תנאים ביסודה:
• הדיבור הראשון לא היה הודאה גמורה אלא נאמר מסיבה צדדית (חולשה, קטטה, בושת).
• הטעם הולם את הדיבור ומיישבו — "לא אמרתי טמאה אני אלא מפני שלא היה בי כח".
ומכאן: אמתלא אינה "עדות חדשה" אלא ביטול הדיבור הראשון מעיקרו, שמתברר שלא היה אלא דיבור בעלמא ולא הודאת איסור.
תנאי "כדי דיבור" : אם חזרה בה בתוך כדי דיבור — אין צריך אמתלא כלל, שדיבור בתוך כדי דיבור כדיבור אחד הוא ולא הוחזק כלום. כל דין האמתלא אמור אחר כדי דיבור — משנגמר הדיבור הראשון ונאסרה עליו משויא אנפשיה, ובאה לחזור בה. ובזה חידש הרמ״א שאף בשתיקה נאמנת — שאינה צריכה לפרש את האמתלא בפיה, אלא די שהבעל יודע ומכיר שדיבורה הראשון בא מחמת קטטה; שהאמתלא היא בירור המציאות, ולאו דווקא טענה מפורשת.
"מדת חסידות" מול "מדינא" : הרמ״א מבחין: מן הדין נאמנת באמתלא (ואף בשתיקה כשהדבר ניכר); אך המחמיר על עצמו שלא להאמין לה — מדת חסידות נקט. ולמדו האחרונים שאין כאן ספק בעצם הדין אלא חומרא בעלמא, ולכן אין להחמיר בה במקום צורך גדול או עיגון, וכל המוסיף לחקור אחריה במקום שהדין מאמינהּ — לאו שופרא דמילתא.
"אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, ואחר כך אמרה טהורה אני — אף על פי שנתנה אמתלא לדבריה, אינה נאמנת. (אמרה: פלוני חכם טיהר לי כתם, והחכם אומר שהיא משקרת — החכם נאמן וטמאה היא.)"
גבולות האמתלא — מעשה וזמן :
המצב
אמתלא מועילה ?
מקור
אחר דיבור גרידא ("טמאה אני")
מועילה — דיבור נעקר בטעם
מחבר ס״ג
אחר מעשה (לבשה בגדי נדות)
אינה מועילה — מעשה אינו נעקר
מחבר ס״ג; ט״ז ס״ק ב (תירוץ הרשב״א)
אחר ל' יום מן הדיבור
אינה מועילה — שוב אינה כמתרצת דיבור טרי
בית שמואל; פ״ת ס״ק ה
החקירה — מדוע אמתלא בטלה אחר ל' יום : אם אמתלא היא בירור שהדיבור הראשון לא היה אלא דיבור בעלמא — מה לי תוך ל' יום מה לי לאחריו ? וביארו: אמתלא מהני דווקא כשהיא קרובה לדיבור ונראית כתיקון אותו דיבור עצמו; אבל לאחר זמן מרובה, משהוחזק הדיבור הראשון בעולם ונהגו על פיו איסור, שוב אין החזרה נראית כפירוש הדיבור אלא כעדות חדשה — והאדם אינו נאמן לעקור חזקה שהעמיד.
הבית שמואל ואמתלא תוך ל' יום (פתחי תשובה ס״ק ה) : מביא הפתחי תשובה בשם הבית שמואל (אבן העזר, בדיני אמתלא) דאמתלא מהניא תוך שלושים יום ולא לאחריהם; שלאחר ל' יום נחשב כדבר שהוחזק ונשתקע, ושוב אין בכוח האמתלא לעקרו. ויש מן האחרונים שהקילו במקום צורך גדול אף לאחר ל', וכל כיוצא בזה — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.
אמתלא בפני רבים — קושיית הט״ז (פתחי תשובה ס״ק ג) : דעת הט״ז דאמתלא אינה מועילה אלא כשנאמרה בצנעה; אבל מי שאמר דבר בפני רבים — שוב אין אמתלא מועילה לחזרה, שכבר נתפרסם הדבר והוחזק. וטעמו: הדיבור בפני רבים כמעשה הוא, שאין אדם מבזה עצמו בפניהם על לא דבר.
חולק עליו — תורת השלמים (פ״ת שם) : התורת השלמים (וכן הכרתי ופלתי) חלק וסבר דמהניא אמתלא אף בפני רבים, שאין חילוק בין צנעה לרבים בעצם כוח האמתלא — שבכל מקום מתברר שהדיבור הראשון לא היה אלא מסיבה צדדית. ונמצאת מחלוקת ט״ז ותורת השלמים: האם פרסום הדיבור מחשיבו כמעשה (שאין אמתלא עוקרתו) או נשאר דיבור (שאמתלא מועילה לו). ולמעשה — שאל את רבך.
סיפא דסעיף ג' פותחת חקירה יסודית בגדרי נאמנות החכם.
היסוד — "החכם נאמן" וגדרו :
אמרה "פלוני חכם טיהר לי כתם", והחכם מכחישה ואומר "שיקרה" — החכם נאמן וטמאה היא. ושני יסודות בדבר:
• החכם הוא כעד אחד באיסורין — ונאמן על מה שאירע לפניו (אם טיהר או לא).
• בידו היה הדבר — שהוא המורה, ולכן נאמן יותר על תוכן הוראתו מן הבא להעיד עליה.
דקדוק הט״ז (ס״ק ג) — החכם עצמו ולא המעיד עליו : מדייק הט״ז דדווקא החכם עצמו נאמן לומר שלא טיהר — שהוא בעל דבר ובידו היה; אבל עד אחד המעיד "שמעתי שהחכם אמר שטמאה" — אין זה כהכחשת החכם, שאין עד אחד נאמן להוציאהּ מחזקת ההיתר שהחזיקה בדיבור החכם. ויסוד הדבר בסוגיית כתובות כ״ב. (דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ונאמנות מי שבידו).
חקירה — נאמנות לאיסור ולא לממון (פתחי תשובה ס״ק ח) : מביא הפתחי תשובה (ובמראה מקום אבן העזר סימן קט״ז) חקירה גדולה: החכם (או העד) נאמן לאסרהּ על בעלה — שעד אחד נאמן באיסורין; אבל אינו נאמן להפסידהּ כתובתה — שכתובה ממון היא, ואין עד אחד מוציא ממון. נמצא דין מפוצל: לעניין איסור טמאה ואסורה, ולעניין ממון אינה מפסדת כתובתה בעדות יחיד.
פלפול — שורש החילוק : כל יסוד נאמנות עד אחד הוא באיסורין — שהתורה האמינתו על חתיכת איסור (שחיטה, נדה וכיוצא). אבל בממון בעינן שני עדים, ועד אחד אינו אלא לחייב שבועה. ולכן בנדון דידן: הכחשת החכם קובעת את האיסור (שלא יבוא עליה), אך אין בה כדי לקבוע ממון להפסידהּ כתובה — שלזה צריך בירור גמור בשני עדים. וזהו יסוד מצוי בכל דיני נאמנות בעריות וטהרה.
"היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי — ופירש מיד — חייב כרת, שיציאתו הנאה לו כביאתו. כיצד יעשה ? נועץ צפרני רגליו בארץ, ושוהה בלא דישה עד שימות האבר, ופורש באבר מת. (הגה: וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו, ולא יסמוך עליה רק יסמוך על רגליו וידיו שלא יהנה ממנה. ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג — שלא ידע שאסור לפרוש ממנה — יתענה מ' יום, ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני ימים, כגון שני וחמישי, ובליל התענית אסור ביין ובשר; ואם לא יוכל להתענות — יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממונו. והאשה אינה צריכה כפרה; ואם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם — מקרי אונס, ואינם צריכים כפרה לא הוא ולא היא.)"
היסוד — "יציאתו הנאה לו כביאתו" :
הביאה הראשונה היתה בהיתר (טהורה), ובאמצע נטמאה. הפורש מיד בכוח — אף שכוונתו לצאת מן האיסור — נהנה ביציאתו כדרך שנהנה בביאתו, שהפרישה עצמה היא תנועת תשמיש. נמצא שאף ה"יציאה" מעשה ביאה היא, וחייב כרת כמשמש עם הנדה. ומכאן התקנה הפלאית: נועץ צפרני רגליו בארץ ושוהה עד שימות האבר ופורש באבר מת — שאז אין ביציאה הנאת תשמיש כלל.
חקירה — מהו האיסור בפרישה : יש לחקור: האם הפרישה בקושי אסורה משום שהיא מעשה ביאה חדש (תנועה בגוף הנדה), או משום ההנאה שבה גרידא ? ונפקא מינה: באבר מת — שאין בו לא קושי ולא הנאה — שרי; ומשמע שעיקר האיסור תלוי בהנאת התשמיש שבתנועה, ולכן באבר מת שאין בו הנאה, אף שיש מגע, מותר. ועל זה הוסיף הרמ״א "לא יסמוך עליה רק יסמוך על רגליו וידיו" — שלא יהנה ממנה כלל בשעת הפרישה.
"וימלא פחד ורתת" (סמ״ג, הובא בב״י) : הוסיף הרמ״א הדרכה נפשית: יהא הפורש מלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו, שאף שלא נתכוון, מעשה כרת בא לידו, וצריך הוא לכפרה ולתשובה. ומכאן עברו האחרונים לדיני התשובה והתענית שלהלן.
תשובה — תענית מ' יום או פדיון בצדקה; והאשה אינה צריכה כפרה
רמ״א ס״ד (פסקי מהרא״י)
שלא בשעת וסתה, ומצאה דם אחר התשמיש
אונס — אין אחד מהם צריך כפרה
רמ״א ס״ד (מרדכי, רא״ש בשם מהר״ם)
מודלי התענית (פתחי תשובה ס״ק יב–יג) : מ' יום ואינם רצופים, אלא שני ימים בשבוע (שני וחמישי), ובליל התענית אסור ביין ובשר; ואם אינו יכול להתענות — יפדה כל יום בממון לצדקה, עשיר יותר מעני. ומציין הפתחי תשובה לדיני התעניות שבאורח חיים סימן תקס״ח, ש"כל המרבה לשוב — זכות הוא לו"; אך אין להפריז ולהזיק לבריאותו, וכל כיוצא בזה — שאל את רבך.
החקירה הגדולה — "פירש מיד" מול "נזכר" (חתם סופר, פתחי תשובה ס״ק ט) : מביא הפתחי תשובה בשם החתם סופר (יורה דעה סימן קפ״ה) חידוש: כשאמרה לו "נטמאתי" והוא אנוס גמור שאינו יכול לפרוש מיד באבר מת מחמת תוקף היצר — אין לחייבו ככרת של מזיד; שהרי כל החיוב ב"פירש מיד" הוא במי שבכוחו לעמוד ולא עמד, אבל מי שנטמאה תחתיו ונבהל ולא היה בידו לעצור — אנוס הוא, ודינו כשוגג לעניין הכפרה, לא כמזיד.
דקדוק הט״ז (פתחי תשובה ס״ק י) — סמוך לוסת ו"מרגשת אני" : שני דיוקים בשם הט״ז:
• המשמש סמוך לוסתה ופירש בקשוי — אף שהיה לו להיזהר מלשמש סמוך לוסת, מכל מקום הפרישה עצמה בשוגג (שלא ידע שאסור לפרוש), ודינו בתשובת אבר מת ותענית כשוגג.
• אמרה "מרגשת אני" (שנפתח מקורהּ) — אין זה כ"מצאה דם"; שהרגשה בלבד אינה ודאי ראייה, ויש לדון בה בנפרד מן הדם הנמצא בפועל, ולא להחמיר בה כראייה ודאית. ולמעשה — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.
אונס — אין צריך כפרה (פתחי תשובה ס״ק יד–טו) : שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה דם אחר התשמיש — מקרי אונס, ואין אחד מהם צריך כפרה, ואפילו לא בדקה תחילה (מרדכי, רא״ש כלל כ״ט בשם מהר״ם). ומביא הפתחי תשובה דקדוקי הנודע ביהודה ומאיר נתיבים בגדרי האונס — אימתי נחשב אנוס גמור ואימתי היה לו להיזהר. וכל זה מורה על יסוד הסימן: התורה אינה מענישה על מה שלא היה בידו לעצור.