יסוד הסימן: מן התורה אין האשה נטמאת אלא בהרגשה — שתרגיש שיצא דם מבשרה (נדה נ״ז ע״ב; ועיין סימן קפ״ג בעיקר דין ההרגשה). באה גזירת חכמים וחידשה שכתם הנמצא בגופה או בבגדיה — טמאה ואסורה לבעלה אף בלא הרגשה. נמצא עצם איסור הכתם מדרבנן, ומכאן כל אופי הסימן: ספיקא דרבנן לקולא, ולפיכך רבו בו הקולות — בשיעור, במקום, בתליות ובצבעונים.
חקירת היסוד — מהי "טומאת כתם" : האם חכמים גזרו שהכתם מעיד שראתה בהרגשה ולא הרגישה (חשש מציאותי), או שעשו גזירה חדשה שאינה תלויה כלל במציאות ההרגשה ? לנפקא מינה: אם הכתם רק "מעיד", כל מקום שאי אפשר שיצא משם דם המקור — אין חשש; ואם גזירה עצמאית, צריך גילוי מיוחד למעטו. והסימן כולו פוסע בדרך הראשונה — ולכן כל הקולות (מקום, מקבל טומאה, תליה) הן גילויים שאין כאן עדות לדם מקור.
פטורים מן הגזירה (סעיפים ב'–ד') :תינוקת שלא הגיע זמנה לראות — פחותה מי״ב שנה, או יתירה מי״ב שבדקוה ולא הביאה שתי שערות — אין כתמה מטמא, שהרי אינה בחזקת רואה. וכן שופעת או מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק — אינה אלא כראיה אחת עד שתפסיק; ואם פסקה וחזרה וראתה שלוש פעמים אפילו ביום אחד — הוחזקה בדמים וכתמה טמא. ותינוקת שראתה ג' פעמים ופסקה שלוש עונות שהן צ' יום — חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג' פעמים.
היסוד הגדול של הסימן — דרבנן ולכך מקילין :
המחבר עצמו מנסח את הכלל בסעיף י״ח: "כיון שכתמים דרבנן, מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות". זהו מפתח כל הסימן: עצם איסור הכתם דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא — ולפיכך כל ספק בשיעור, במקום, במקבל טומאה, בתליה ובצבע — מטהר. עיון הלמדן בסימן זה הוא, בעיקרו, מיפוי הקולות וברירת שורש כל אחת מהן.
"לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד; ושיעור הגריס הוא כתשע עדשים (שלוש על שלוש), ושיעור עדשה כארבע ועשרים שערות. אם הרגה פשפש או הריחה ריחו — תולה בו עד כתורמוס. ואם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד, אף על פי שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס — טהורה, שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכינה עד שיהא כגריס ועוד במקום אחד."
היסוד — מדוע דווקא "כגריס ועוד" :
טעם השיעור הוא דם מאכולת (דם כינה): הכינה הנמחצת על הבשר מוציאה דם עד שיעור גריס, ולפיכך כל כתם שאינו גדול מ"כגריס" אנו תולין אותו בכינה ולא בדם המקור. ו"ועוד" — תוספת מועטת על הגריס — באה כדי שלא יהא בו ספק שמא צירוף שתי מאכולות; משעבר את "כגריס ועוד" שוב אין לתלות במאכולת אחת. נמצא השיעור עצמו תליה מובנית בכינה, גוף הגזירה כולל בתוכו את ההיתר.
היכן בעינן שיעור — חלוק או בשר (סעיף ו') :
שיטה
כתם הנמצא על בשרה
מקור
דעה ראשונה (סתם)
בעינן כגריס ועוד בין בחלוק בין על הבשר
מחבר ס״ו
"ויש אומרים"
על הבשר בלבד, במקומות שחוששין להם — אין לו שיעור (אף פחות מכגריס מטמא)
מחבר ס״ו
אי־צירוף הטיפות (סעיפים ז'–ח') : אף שיש כמה טיפין סמוכין זה לזה שיחד עולים על כגריס — אין מצרפין, שכל טיפה וטיפה תלויה בכינה אחרת, עד שיהא במקום אחד כגריס ועוד. ובפשפש (שדמו מרובה מן הכינה) תולין עד כתורמוס — מין קטנית גדול מן הגריס. ובסעיף כ״ט: משהרגה פשפש, אף השיעור עצמו עולה — "חזר כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים". יסוד אחד מאחד את כל אלו: השיעור אינו מדידה גרידא אלא ביטוי כמותי לתליה במזיק חיצוני.
"כתם הנמצא על בשרה... הואיל והוא כנגד בית התורפה — טמאה. ולא בכל מקום שימצא שם כתם טמאה, אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור. נמצא הכתם על חלוקה למטה מהחגור או במקום החגור עצמו — טמאה אפילו לצד חוץ (שהבגדים חוזרין הנה והנה); נמצא על בית יד של חלוקה — אם המקום מגיע עד בית התורפה טמאה, ואם אינה יכולה ליגע שם כלל טהורה. וכן במעפורת שמכסה ראשה או שחוגרת בו, ושתי נשים שכיסו ראשן בחלוק אחד — שתיהן טמאות."
היסוד — "מקום שאפשר שבא מן המקור" :
זהו ביאור גמור לחקירה שפתחנו בה: הכתם מטמא רק כעדות אפשרית לדם מקור. לכן —
• כנגד בית התורפה (כל אורך השוק והעקב מבפנים, המקומות הנדבקים בעמידה) — טמאה, שאפשר שבא משם.
• למטה מן החגור — טמאה אף לצד חוץ, שהבגד מתהפך ונוגע במקום הראוי.
• בית יד / מעפורת — תלוי אם הבגד יכול להגיע (שחיה, חזרת הבגד) אל בית התורפה.
היכן שאי אפשר שהגיע מן המקור — אין עדות, ואין טומאה.
היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה (סעיף י״ד) : בגד שמתכסה בו בלילה — בכל מקום שימצא בו טמאה, מפני שהוא הולך והילך והבגד חוזר ונוגע בכל גופה. וכן במעפורת אם חוגרת בו; ואם קשרה בו ראשה היטב ולא זז ממקומו — חוזר הדין לדון לפי המקום בלבד. הכל סובב על השאלה האחת: האם אפשר שבא מן המקור.
"כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה — לא גזרו. כיצד ? בדקה קרקע עולם (או בית הכסא שאינו מקבל טומאה), או כל דבר שאינו מקבל טומאה, וישבה עליו ומצאה עליו דם — טהורה."
חקירה — מדוע תלו את גזירת הכתם בקבלת טומאה : לכאורה הכתם שעל הקרקע מעיד על דם כשהכתם שעל הבגד ! אלא שחכמים תלו את גזירתם בדיני טומאה — לא גזרו אלא על דבר המקבל טומאה (בגד, בשר), אבל קרקע עולם ובית הכסא של חרס המחובר וכיוצא — אינם בני קבלת טומאה, ועליהם לא גזרו כלל. נמצא שגדר הגזירה אינו לפי חשש המציאות בלבד אלא לפי "כלי המקבל טומאה", וזהו גילוי שהיא גזירה בעלת גבולות פורמליים, ומכאן קולא רחבה למעשה.
פועל ההלכה : מקור הדין הוא במרדכי בהלכות נדה בשם הסמ״ג והסמ״ק. למעשה — מי שמצאה דם על מושב בית הכסא או על הרצפה (שאינם מקבלי טומאה) אין בו דין כתם; אך הבחנה בין כלי המקבל טומאה לשאינו מקבל דקה היא, ולמעשה — שאל את רבך.
זהו לב הסימן למעשה — דרכי תלייתו של הכתם בסיבה חיצונית ולא בדם המקור (סעיפים ט״ז–ל').
לשון המחבר (סעיף י״ח — שורש התליות)
"כיון שכתמים דרבנן — מקילין בהם, ותולה בכל דבר שיכולה לתלות. כיצד ? שחטה בהמה חיה או עוף, או נתעסקה בכתמים, או ישבה בצד המתעסקים בהם, או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה — תולה בהם וטהורה."
היסוד — "תולה בכל דבר שיכולה לתלות" :
הואיל וכתמים דרבנן, אין צריך תליה ודאית אלא אפשרות סבירה שהדם בא מסיבה חיצונית. ומכאן סדר התליות:
• מכה (סעיפים ט״ז, כ״א) — אם יש בה מכה שדרכה לנטוף, תולה בה, "שאני אומר נתהפך ובא לו שם".
• דם הבא מבחוץ (סעיף י״ח) — שוק של טבחים, עיסוק בכתמים, ישיבה בצד המתעסקים.
• כינים ופשפשים (סעיפים ז'–ח', כ״ח) — דם מאכולת, כנ"ל בשיעור.
• תליה בבנה ובבעלה (סעיף י״ט) — אם נתעסקו בכתמים או יש בהם מכה, שדרכם ליגע בה.
גדרי התליה — מתי תולין ומתי לא :
המצב
הדין
מקור
איש שרגיל לצאת ממנו דם, ונמצא בעד בשעת תשמיש
תולה בבעלה (ועיין סימן קפ״ז בעניין דם הבא מן הבעל)
מחבר ס״כ
ספק אם עברה בשוק טבחים / ישבה בצד המתעסקים
במקום קבוע — אינה תולה; ובדרכם להתעסק כאן וכאן — תולה
מחבר ס״כ״ב
נתעסקה באדום ונמצא שחור (או איפכא)
אין תולין; אבל אדום באדום ושחור בשחור — תולה אף שאינו ניכר ממש
מחבר ס״כ״ג
נתעסקה בתרנגולת
תולה אדום ושחור וכרכומי (דם שחיטה אדום, איברים שחור, בני מעיים כרכומי)
מחבר ס״כ״ד
צירוף עיסוק ומאכולת (סעיפים כ״ו–כ״ח) : נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו אלא כגריס ונמצא כשני גריסין — תולה גריס בעיסוק וגריס במאכולת. ואם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כגריס ועוד — טהורה, שאני אומר מעסק הכתמים הוא, וכבר היה שם דם מאכולת שנצטרף. ובמצאה כינה מעוכה בכתם — הגריס שתחתיה ודאי מן הכינה, והגריס השני תולין בכינה אחרת. רואים שהתליות מצטרפות זו לזו, ובלבד שאין נשאר כגריס ועוד שאין לו במה לתלות.
אינה צריכה להקיף (סעיף ל') : אינה צריכה לדמות את הכתם לדבר שתולה בו (הקפה = דמיון צבע ממש), אלא תולה מן הסתם — מאחר וכתמים דרבנן — עד שתדע בבירור שזה שחור וזה אדום. וזה גופו ביטוי לכלל "תולה בכל דבר שיכולה לתלות".
"מצאה כתם ואין לה במה לתלות, והדבר מסופק אם הוא דם או צבע — מעברת עליו שבעה סמנים; אם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה, ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק. ועכשיו אין לנו העברת ז' סמנים, ולכן מראין הכתם לחכם הבקי (ועיין סימן קפ״ח בעניין המראות)."
חקירה — דם או צבע, ובדיקת המראות : בדיקת ז' הסמנים נועדה להוציא את הכתם מחזקת דם אל חזקת צבע. בזמן הזה אבדה לנו בקיאות הסמנים — ולפיכך כל ספק בכתם מראין אותו לחכם, בשילוב עם דין המראות שבסימן קפ״ח (אם הוא מן המראות הטמאים או הטהורים). וכאן נפגשים שני הסימנים: קפ״ח דן בצבע הדם הטמא, וכאן בעצם השאלה אם דם הוא או צבע בעלמא.
בדוק לה ונמצא דם (סעיף ל״ב) : אשה שעברה במקום שהיה בדוק לה מתחילה (ומקבל טומאה) ונמצא בו דם — חוזרת להתעסק וכו'; וכל זה בנוי על אותו יסוד — האם הכתם מעיד על דם המקור או על סיבה חיצונית. ולמעשה הכרעת הספק נמסרת לחכם, שאל את רבך.
"בדקה עצמה בעד הבדוק לה ונמצא עליו אפילו טיפה כחרדל, בין עגול בין משוך — טמאה (שהכתם שבעד הבדוק מטמא בכל שהוא, כראיה). בדקה בעד הבדוק והניחתו תחת הכר, ולמחר נמצא דם: אם משוך טמאה (חזקתו מן הקינוח), ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה (דם מאכולת שנהרגה תחת הכר). ובעד שאינו בדוק — אינה טמאה אלא אם יש בו כגריס ועוד. ואין האשה טמאה משום כתם שבחלוקה אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו."
היסוד — שני מיני "כתם" :
יש להבחין בין שני דינים שונים לחלוטין:
• כתם דעלמא (על חלוק ובשר) — דין כתם דרבנן, ובו כל הקולות: שיעור כגריס, מקום, תליות.
• כתם שבעד הבדוק — בעד שבדקה בו עצמה ונמצא בו דם — אינו כתם כי אם כראיה גמורה, ומטמא בכל שהוא (אף פחות מכגריס) ואין בו תליות. וזהו ההבדל היסודי בכל סעיפי ל״ג–ל״ח: בעד בדוק מחמירים, בשאינו בדוק מקילים כדין כתם.
משוך ועגול בעד שטחתו בירכה (סעיף ל״ה) :
שיטה
עגול בעד הבדוק שטחתו בירך
מקור
המחבר
משוך — טמא בכל שהוא; עגול — טהור אם אין בו כגריס ועוד
מחבר ס״ל״ה
הרמ״א (הגה)
"ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא — וכן עיקר"
רמ״א ס״ל״ה
השאלת חלוק ותליה (סעיפים מ'–מ״ז) : בדקה חלוקה ופשטתו והשאילתו לחברתה ונמצא בו כתם — הראשונה טהורה והשניה טמאה. השאילתו לנדה או לנכרית שהגיע זמנה — תולה בהן וטהורה. ובכבסתו והשאילתו: אם הכתם מגליד (קרום ישן) — מן הראשונה; אם מקדיר (לח) — מן השניה. וכן תולה בעצמה בימי נדתה, בימי עיבורה, ובימי הנקתה וזקנתה (סעיפים מ״ד–מ״ה). הכל ענף אחד: תליה בלובש אחר או בזמן אחר שאינו מחייב בדיקה.
"שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם: אם מהחגור ולמטה — שתיהן טמאות, ואם מלמעלה מהחגור — שתיהן טהורות. שלוש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ונמצא עליו כתם — כולן טמאות, והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה. ואם אחת ראויה לראות יותר מחברתה (זקנה מול ילדה) — תולה בראויה; ואם נתעסקה אחת מהן בכתמים — כולן טהורות, שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים."
היסוד — חלוקת חשד וגרירת התליות :
בכל הסעיפים האלה פועלים שני עקרונות שכבר הונחו:
• מקום הכתם (חגור ולמטה / למעלה) קובע ראשית אם יש חשש כלל.
• תליה בראויה — מאחר שכתמים דרבנן, תולין את הכל בזו הראויה לראות (זקנה שעברו עליה ג' עונות טהורה, ילדה טמאה), שזו תליה סבירה.
ותנאי מקבל טומאה חוזר אף כאן: ספסל שאינו מקבל טומאה — אין עליו דין כתם (כסעיף י').
מטה משולבת (סעיף נ') : שלוש נשים הישנות במטה אחת ורגליהן מעורות זו בזו (משולבות), ונמצא דם תחת אחת — כולן טמאות, שאי אפשר לדעת של מי; ואם אינן משולבות ונמצא תחת האמצעית — דנים לפי הקרבה. וכן אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות — הן טהורות והנותרת טמאה (סעיף נ״א). הכל גלגול של חלוקת החשד לפי קרבה, מקום, וראויה.
"אין בכתמים משום וסת. כיצד ? מצאה כתם בראש חודש, אפילו שלוש פעמים — לא קבעתו ולא עוקרתו (ועיין סימן קפ״ט בדיני קביעת וסת ועקירתו). חוץ מכתמי עד הבדוק לה, שהם מטמאים בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר."
חקירה — מדוע אין הכתם קובע וסת : וסת נקבע בראיית דם ודאית; והכתם, מאחר שאיסורו רק מספק ומדרבנן (שמא בא מן המקור), אינו עדות ודאית לראיה, ולפיכך אין בו כדי לקבוע ולא לעקור וסת. אבל כתם שבעד הבדוק — שכבר אמרנו שהוא כ"ראיה" גמורה — הרי הוא כראיות לכל דבר אף לעניין וסת. וזה מאשש סופית את ההבחנה היסודית של הסימן: כתם דעלמא (קל) מול כתם עד הבדוק (חמור כראיה). ראה הרחבה בסימן קפ״ט.
זהו ההיתר המעשי הגדול ביותר של הסימן בימינו, ושורשו בגמרא ובראשונים.
היסוד — "לא גזרו אלא בלבן" :
מקור ההיתר בגמרא (נדה ס״א ע״ב) ובדברי הראשונים: לא גזרו חכמים על הכתם אלא בבגד לבן, אבל כתם הנמצא על בגד צבוע (צבעוני) — אינו מטמא כלל, שאין הדם ניכר עליו ולא גזרו בו. וטעם הדבר נעוץ בעצם אופי הגזירה: היא תקנת חכמים בגבולות מסוימים (כדבר המקבל טומאה לעיל), ובכלל גבוליה — דווקא הלבן.
פועלו למעשה — לבישת בגדי צבעונים : מתוך היתר זה נהגו נשות ישראל ללבוש לבנים צבועים (תחתונים צבעוניים) בימי הליבון ובשאר הימים, כדי שלא יבואו לרוב חששות הכתמים — שכן כתם על בגד צבוע אינו מטמא. זוהי הנהגה רווחת ומבוססת. ומכל מקום, בימי שבעה נקיים ובבדיקות עצמן בעי בדיקה בעד לבן דווקא (כי שם צריך לראות), ויש פרטים רבים מתי מועיל היתר הצבעונים ומתי לא. ולמעשה — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.
גדרי ההיתר : ההיתר הוא בעצם הכתם שעל הבגד הצבוע — שאינו מטמא; ואינו מתיר כתם הנמצא על הבשר או בעד הבדוק (ששם דנים כראיה / ככתם דעלמא). וכן יש לדון בבגד שצבעו בהיר מאוד או בבגד שחציו לבן. הפוסקים האחרונים (סדרי טהרה, חכמת אדם, ערוך השולחן, ובפסק זמננו טהרת הבית ושבט הלוי) הרחיבו בגדרי ההיתר ובהנהגתו.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדיני הכתמים · סימן ק״צ · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. דיני הכתמים מרובים ומסועפים; לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.