יסוד הסימן: כל כלה הנכנסת לחופה — מששאלוה ונתפייסה לינשא — חוששין שמא מחמת חימוד, הוא ההתרגשות וההתפעלות שעוררה בה התביעה, ראתה טיפת דם כחרדל בלא שתרגיש בה. ולפיכך גזרו חכמים שתשב שבעה נקיים קודם החופה, ככל נדה הסופרת לטהרתה, ולא תיכנס לחופה אלא לאחר טבילה. וגזירה זו נוהגת בין גדולה בין קטנה — שאף הקטנה, אף שאינה בת ראייה, בכלל החשש (כדלקמן).
שורש הגזירה — דם הנעקר ואינו מרגיש : טבע הריגוש וההיפעלות לעורר את הרחם; וכבר אמרו חכמים שמרוב חימוד נעקר דם כחרדל ויוצא, וברגע ההתפעלות אין האשה מבחנת בו, שאין כאן הרגשה ככל ראיית נדה. ומאחר שאין כאן ראייה ודאית אלא חששא, אין דין זה תלוי בראיית דם בפועל, אלא בסיבה — בעצם החימוד והתביעה — ולפיכך נוהג אף במי שבדקה עצמה ומצאה טהורה.
מקור הדין : דין דם חימוד הובא במרדכי (הלכות נדה) ובפוסקים, וקבעוֹ המחבר והרמ״א להלכה. ועיקר נדון בו לאורך כל הסימן: מאימתי מונין, אם צריך הפסק טהרה, וכיצד נוהג בקטנה.
זהו לב החקירה שבסעיף — האם דם חימוד דם ודאי הוא, או חששא בעלמא, ומה הנפקא מינה.
החקירה — דם ודאי או חששא : אם בדקה ומצאה טהורה — מדוע תשב שבעה נקיים ? והלא אין כאן ראייה ! ושני צדדים בדבר: (א) שמא דם חימוד דם ודאי הוא, אלא שאינו ניכר בבדיקה, ויש לחוש לו כראייה גמורה; (ב) או שמא חששא בעלמא היא, גזירה שמא ראתה, וכל עיקרה משום מעלת הכלה הנכנסת לחופה בטהרה.
הכרעת הסעיף — אינה צריכה הפסק טהרה : מדגיש המחבר שאינה צריכה הפסק טהרה. בכל נדה רגילה — כדי לפתוח שבעה נקיים צריכה בדיקת הפסק טהרה לפני שקיעה, להעיד שפסקה ראייתה. וכאן, אף שלא בדקה הפסק טהרה כלל, מונה מן המחרת. ומכאן ראיה שדם חימוד אינו כראיית נדה גמורה שצריך לה הפסק; אלא חששא הוא, וסגי לה במניין שבעה נקיים מן המחרת.
מאי שנא דאינה צריכה הפסק : בנדה ודאית, ההפסק טהרה הוא היסוד למניין — שאי אפשר למנות נקיים בלא לדעת שפסקה הראייה. ובדם חימוד, מאחר שאין כאן ראייה ידועה אלא חששא בעלמא, אין צריך לברר את ה"פסק" — שהרי לא נודע כלל שראתה; ודי שתפסיק מן יום התביעה ותמנה מן המחרת. נמצא שעצם הפטור מהפסק טהרה מגלה את אופי הגזירה: חששא ולא ראייה.
גדולה וקטנה — שתיהן בכלל :
המצב
הדין
הטעם
גדולה (בת ראייה)
יושבת שבעה נקיים
בת חימוד ובת ראייה — חוששין לטיפת דם
קטנה (שאינה בת ראייה)
אף היא יושבת שבעה נקיים
אף שאינה רגילה לראות, גזרו עליה משום החימוד, ולא חילקו בין גדולה לקטנה
הסדרי טהרה דן בגדר הקטנה כאן, ומבאר שאין כוונת המחבר לקטנה ממש שאינה ראויה לביאה, אלא שאף מי שאינה רגילה בראייה — מאחר שבת חימוד היא — חוששין לדם חימוד; וזהו חידוש הגזירה, שאינה תלויה דווקא בוסת או בראייה קבועה.
"שבעת ימים הללו — מונין אותם משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה, אף על פי שלא נתקדשה עדיין."
היסוד — סמיכת הדעת ולא הקידושין :
חידוש גדול בסעיף זה: אין מניין השבעה תלוי בקידושין ולא בתביעה פורמלית, אלא בסמיכת הדעת — משעה שגמרה בדעתה והתחילה להכין עצמה לחופה. שכן עיקר הגורם לדם חימוד הוא הנפש, ההתפעלות וההמתנה לחופה — וזו קיימת אף קודם הקידושין משעה שסמכה דעתה.
חקירה — מהו הגדר המחייב : התביעה או הדעת : בסעיף א' תלה המחבר את הדבר בתביעה ופיוס ("תבעוה ונתפייסה"), וכאן תלאו בסמיכת הדעת והכנה לחופה — ואין סתירה: התביעה והפיוס הם המעוררים את החימוד, וסמיכת הדעת היא מדידת זמן תחילת המניין. ונפקא מינה היכא שסמכה דעתה אף בלא תביעה רשמית — שמונה מן הזמן ההוא.
נפקא מינה בזמן תחילת המניין : אילו תלינו במעשה הקידושין, היתה הקטנה או הארוסה שלא נתקדשה עדיין פטורה; אבל לפי גדר "סומכת בדעתה", כל שגמרה בדעתה והתחילה בהכנות — מתחלת לספור, אף שעדיין רחוקה מן החופה ולא נתקדשה. ולפיכך בפועל מקדימות הכלות ומונות סמוך לחופה — שאם תמנה בזמן רחוק, תצטרך לחזור ולמנות אם יידחו הנשואין (כדלקמן סעיף ג').
"(הגה: ויש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר (כך משמע במרדכי בשם רשב״ם ור״מ ורוקח בשם אביו ורבותיו ובהגהת מיימוני פי״א דהלכות איסורי ביאה). והמנהג לטבול הכלה ליל ד', אף על פי שלא תיבעל קודם מוצאי שבת (מרדכי שם), אבל אין לטבול הרבה ימים קודם.)"
היסוד — סמיכות הטבילה לביאה :
מביא הרמ״א בשם הראשונים (רשב״ם, ר״מ והרוקח) שיש לסמוך הטבילה לבעילת מצוה בכל מה דאפשר — שלא תרחיק הטבילה מן הביאה הראשונה. וטעם הדבר: שלא תבוא לידי הרהור או חשש ראייה בימים שבין הטבילה לחופה, ושתיכנס לחופה בטהרה סמוכה.
המנהג והעיקר — סמיכות מול נוחות :
השיטה
תוכן
מקור
עיקר דין הרמ״א
לסמוך הטבילה לבעילת מצוה בכל מה דאפשר
מרדכי בשם רשב״ם, ר״מ, רוקח
המנהג
לטבול הכלה ליל ד', אף שלא תיבעל קודם מוצאי שבת
מרדכי שם; רמ״א ס״ב
הסייג
אבל אין לטבול הרבה ימים קודם
רמ״א ס״ב
יישוב המנהג עם העיקר : לכאורה המנהג לטבול ליל ד' סותר את עיקר הדין לסמוך הטבילה לביאה — שהרי החופה במוצאי שבת. אלא שכאן נכנס הצורך המעשי: סדרי החתונה והכנת הכלה. ומכל מקום העמיד הרמ״א סייג — אבל אין לטבול הרבה ימים קודם — שלא ירחיקו יתר על המידה. ונמצא שהמנהג הוא איזון בין סמיכות הטבילה לבעילה ובין מנהגי המקום וצורכי הכלה; וכל פרטי הזמנים נמסרו למורת הכלה ולמורה ההוראה שבמקום.
אחרונים : הסדרי טהרה והחכמת אדם דנים בפרטי סמיכות הטבילה, ובמה שיש לחוש כשמרחיקין; ובאחרונים נתבארו מנהגי המקומות בזמן הטבילה. ולמעשה בני זמננו אינם מצומצמים דווקא בליל ד', אלא קובעים את הטבילה סמוך לחופה לפי לוח החתונה — והכל בהדרכת מורת כלה ורב מורה הוראה.
חידוש חריף: אף שכבר ישבה שבעה נקיים, אם נדחו הנשואין — חוזרת ומונה.
לשון המחבר (סעיף ג')
"אם דחו הנשואין מחמת איזו סיבה — אף על פי שישבה שבעה נקיים, צריכה לחזור ולישב שבעה נקיים (ולטבול) כשיתפשרו לעשות הנשואין (הגה: אף על פי שבדקה עצמה תמיד בימים שבינתיים — לא מהני) (מרדכי הלכות נדה, ובמהרי״ק שורש קנ״ט)."
היסוד — חימוד מתחדש :
טעם החיוב לחזור ולמנות: דם חימוד אינו תלוי בראייה אחת שעברה, אלא בחימוד מתחדש. כשנדחו הנשואין נתבטל החימוד הראשון, וכשחוזרים ומתפשרים לעשות הנשואין — מתעורר חימוד חדש, ושמא ראתה שוב טיפת דם כחרדל. נמצא שכל קביעת מועד חדש לחופה מולידה חששא חדשה, המצריכה מניין חדש.
חקירה — מדוע אין הבדיקות מועילות : והלא בדקה עצמה תמיד בימים שבינתיים ומצאה טהורה ! מדוע לא יועילו בדיקות אלו במקום מניין חדש ? ומבאר המהרי״ק (שורש קנ״ט) והמרדכי: שאין הבדיקות מועילות, שהרי החששא היא לדם שאינו ניכר בבדיקה — טיפה כחרדל בלא הרגשה, שאף בדיקה אינה מגלה אותו. ולפיכך אין הבדיקה תקנה לחימוד; אלא דרך הביטול היחידה היא מניין שבעה נקיים מחדש.
שורש הענין — חזקת טהרה מול חששא מתחדשת : לכאורה היה מקום לומר שהבדיקות מעמידות אותה בחזקת טהרה; אלא שחזקת טהרה אינה מועילה כנגד חששא שאי אפשר לבררה — שהרי כל החששא היא לדם שאינו ניכר אף בבדיקה. ומאחר שבכל קביעת מועד מתחדש החימוד, מתחדשת עמו החששא, ואין החזקה הקודמת מכרעת בה. ומכאן יסוד גדול: דבר התלוי בסיבה מתחדשת — אין הבדיקות שבינתיים פוטרות ממנו.
נפקא מינה — מתי חוזרים ומונים : כל שנדחו הנשואין וחזרו ונתפשרו על מועד חדש — חוזרת ומונה שבעה נקיים וטובלת מחדש, ואין הבדיקות שבינתיים פוטרות. ומכאן שאין הכלה מקדמת למנות זמן רב קודם, פן יידחו הנשואין ותצטרך לחזור ולמנות. ולמעשה — שאל את רבך ואת מורת הכלה.
"עבר וכנסה תוך זמן זה, וכן חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה — לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים (הגה: יש אומרים אם היתה טהורה כשנשאה ולא בא עליה ופירסה נדה אחר כך — אינה צריכה שימור עוד (תרומת הדשן סימן רנ״ג והגהות אלפסי), והמחמיר תבוא עליו ברכה (ת״ה שם); ואין לחלק בזה בין בחור לאלמן או בין בתולה לאלמנה (רבנו ירוחם))."
היסוד — חומר ייחוד חתן וכלה נדה :
מאחר שעדיין לא קנה אותה בביאה ולבו גס בה מחמת החיבה והחימוד, חוששין שמא לא יעמוד בנסיון. ולפיכך הכלה שפירסה נדה קודם ביאה ראשונה — חמורה משאר אשתו נדה: לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים, ומעמידין שומר ושומרת. וזהו שלא כאשתו שכבר בעלה, שמותר להתייחד עמה אף בנדתה.
חקירה — מהו החשש המיוחד שקודם ביאה : מדוע החמירו דווקא בכלה נדה שקודם ביאה ולא לאחריה ? יסוד הדבר: לבו גס בה אינו אלא לאחר ביאה ראשונה, שאז שכיחא ביניהם וקלה דעתו ממנה; אבל קודם הביאה הראשונה — תאוותו וחימודו גוברים, ואין לבו גס בה להעמידו בנסיון. ולפיכך החמירו בה כבייחוד פנוי, וצריכה שמירה.
מחלוקת — אימתי צריך שמירה :
השיטה
הדין
מקור
המחבר
פירסה נדה קודם ביאה — לא יתייחד; שומר ושומרת
מחבר ס״ד
יש אומרים (הרמ״א)
אם היתה טהורה כשנשאה ולא בא עליה ופירסה נדה אחר כך — אינה צריכה שימור עוד
תרומת הדשן סי' רנ״ג; הגהות אלפסי
והמחמיר
תבוא עליו ברכה
ת״ה שם; רמ״א ס״ד
סברת תרומת הדשן — היתה טהורה תחילה : מחלק תרומת הדשן (סימן רנ״ג) בין מי שנכנסה לחופה נדה מתחילה — שלא היה לו היתר עליה כלל ולא נתקרבה דעתו, וצריכה שמירה — לבין מי שהיתה טהורה כשנשאה ונאסרה עליו רק לאחר מכן: שכבר היה לו היתר עליה, ולבו סומך שכבר היתה ראויה לו, ולפיכך אינה צריכה שמירה עוד. ומכל מקום, מאחר שהדבר תלוי בסברא ולא בדין ברור, פסק הרמ״א שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
אין לחלק בין בחור לאלמן (רבנו ירוחם) : אף שיש מקום לומר שאלמן — שכבר בא על אשה — אין יצרו תוקפו כבחור, וכן בתולה לעומת אלמנה — קבע רבנו ירוחם שאין לחלק בזה: כל חתן שפירסה כלתו נדה קודם ביאה ראשונה, בין בחור בין אלמן, בין בתולה בין אלמנה — דין שמירה אחד לכולם. שלא חילקו חכמים בגדרי הייחוד הללו.
נפקא מינה — סדרי השמירה : כשהכלה פירסה נדה קודם ביאה ראשונה — אין החתן ישן עמה ביחידות; הוא בין האנשים והיא בין הנשים, ויש שומר ושומרת. וכל פרטי השמירה למעשה — מי השומרים, וכיצד מתנהלים — מסורים למורה הוראה, שזהו ענין דק הדורש הכוונה מעשית. ולמעשה — שאל את רבך ואת מורת הכלה.
היסוד — חימוד אף בגרושה המוחזרת :
אף המחזיר את גרושתו — שכבר היתה אשתו ובא עליה — צריכה לישב שבעה נקיים. ולכאורה אין כאן חימוד של כלה חדשה ! אלא שגם בחזרת האישות יש התעוררות וחימוד, ושמא מחמתו ראתה טיפת דם כחרדל. ומכאן שגדר החימוד רחב — אינו רק בכלה בתולה הנכנסת לחופה ראשונה, אלא בכל התקשרות מחודשת של אישות.
חקירה — עד היכן מגיע גדר החימוד : מאחר שמחזיר גרושתו בכלל הדין, יש לחקור: האם החיוב משום שדומה לכלה ממש (התעוררות גמורה כתביעה), או שמא ריבוי הוא — שכל חידוש אישות, אף קלוש, נכלל בגזירת חימוד ? ונפקא מינה לדמיוני מקרים אחרים של חידוש קירבה. ולמעשה לא הרחיב המחבר אלא במחזיר גרושתו במפורש, ושאר הפרטים מסורים למורה הוראה.
אחרונים : הסדרי טהרה, החכמת אדם והערוך השולחן דנים בגדרי דם חימוד בפרטי מקרים — ובכללם מחזיר גרושתו, ובמי שנתאלמנה וחוזרת לבעלה, ובשידוכין שנתחדשו — והכל בעיקרו של דבר נמסר להוראת חכם. ולמעשה — שאל את רבך.