סימן ר׳ — דין ברכת הטבילה

לדעת המחבר, מברכת קודם עשיית המצוה (עובר לעשייתן). בשעה שפושטת בגדיה ועומדת בחלוק, אומרת אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ואז פושטת את החלוק וטובלת. ואם לא בירכה אז, מברכת אחר שתיכנס במים עד צווארה; ואם המים צלולים, עוכרתן ברגליה — כדי שלא תראה גופה — ומברכת. זמן הברכה המדויק נלמד אצל הבלנית, מורת הכלה והרב.

הרמ״א מביא יש אומרים: יש אומרים שאינה מברכת אלא אחר הטבילה — דעת הטור בשם בעל הלכות גדולות (בה״ג), רש״י והרמב״ן — וכן נוהגין. למעשה: אחר הטבילה, כשהיא עדיין עומדת במים, מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת. הטעם: קודם הטבילה היא עדיין נדה, ונמנעים מלברך בגילוי; כשמברכת אחר, מכוסה, במים — מיושבים גם הזמן וגם הצניעות. זהו המנהג הרווח, כפי הנהגת הבלנית והוראת הרב.

כל הסימן נסוב על מתח. מצד אחד, כלל עובר לעשייתן מחייב לברך קודם עשיית המצוה — מכאן שיטת המחבר (לברך בחלוק, או במים עד הצוואר). מצד שני, אין מברכין בגילוי, מפני לבו רואה את הערוה — מכאן שיטת הבה״ג: לברך אחר, מכוסה, כשהיא עדיין במים. הכיסוי (לכסות, או לעכור המים ברגליה כשהם צלולים) מיישב את הצניעות בשתי ההנהגות. בחירת ההנהגה (מנהג ספרד: קודם, בחלוק; מנהג אשכנז: אחר, מכוסה) תלויה במנהג, וכל מקרה נקבע עם הרב.

במקווה, מנהג אשכנז (וחב״ד) לברך אחר הטבילה הראשונה, כשהיא מכוסה ועדיין במים, ואז חוזרת וטובלת; מנהג ספרד לברך קודם, בחלוק (כדעת המחבר). בשני האופנים צניעות הברכה נשמרת על ידי הכיסוי (להתכסות) או המים העכורים. אם שכחה לברך בזמן הראוי, ההנהגה (לברך במים, עד הצוואר, מכוסה, או על פי הוראה אחרת) נקבעת לפי המנהג, בהדרכת הבלנית ובהוראת הרב. מורת הכלה מלווה את הכלה בסדר המדויק.