Le Siman 201 tient en soixante-quinze seifim — le Choulhan Aroukh l’annonce lui-même : ובו ע״ה סעיפים. C’est le plus long siman de tout Yoreh De’ah, et il ne traite que d’une chose : à quelles conditions une eau purifie. Ni la propreté ni l’abondance n’y suffisent ; il faut une eau rassemblée, non puisée, qui ne s’écoule pas et qui n’est pas enfermée dans un récipient.
Sujet : les lois du mikvé et de ses eaux — מקוה, מעיין, מים שאובים, ארבעים סאה, שלושה לוגין, זוחלין, נוטפין, אשבורן, כשפופרת הנאד, השקה, המשכה, זריעה
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״א
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman se lit en neuf mouvements, et non dans l’ordre des numéros. (1) L’exigence. (2–5) D’où vient l’eau. (6–14) Le récipient et le passage. (15–33) Les eaux puisées. (34–43) Ce qu’est un récipient. (44–49) La conduite. (50–60) L’écoulement et la jonction. (61–66) L’immersion. (67–75) Le doute, et la fin. Le tableau de la section 3 les range ainsi ; ici, on suit le Choulhan Aroukh dans son ordre.
דיני המקוה ומימיו. ובו ע״ה סעיפים:
אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם מ׳ סאה ושיעורה אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע באמה בת ששה טפחי׳ וחצי אצבע ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כל כך כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת וצריך שיעלה בתשבורת מ״ד אלף וקי״ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע (ד״ע בב״ה) וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה כדי שכשתכנס הטובלת ויתפחו המים ישארו שם מ׳ סאה (תוס׳ פ׳ ערבי פסחים):
מי מעיין מטהרין אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים) מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קט״ו ות״ה סימן רכ״ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי׳ עם הנוטפי׳ שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי׳ כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי״ק ות״ה שם ושאר אחרוני׳ כתבו ויש להחמיר כשטת הר״ם ורא״ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר״ת וב״י בשם רש״י וסה״ת וסמ״ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי״ק ובת״ה שם ומהרי״ו סימן ע׳ וב״ז סימן קנ״ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע״י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ״מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי״ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע״פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב״י לדעת המרדכי והאשיר״י והתוספ׳) לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו:
ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים. הגה ואם כל המקוה היא שאובין פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל אם רוב המקוה כשר והמועט הוא שאובין אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא (טור בשם הרא״ש ור״ש והרבה פוסקים):
מקוה שהיא של עובד כוכבי׳ ומקבל ממנו שכר אין להאמין לעובד כוכבים עליו אא״כ יש (תמיד) במקוה כ״א סאה: הגה דמאחר דרובו כשר ספיקו לקולא מקוה שהיתה חסרה לפנינו ובא ומצאה מלאה (ב״י בשם תשובת רשב״ץ) ולא ידענו מי מילא אותה אי היתה כבר רובה בהכשר דהיינו שהיו בה כ״א סאין אזלינן לקולא ואם לא היה רובה בהכשר דעכשיו איכא ספיקא דאורייתא אי יש לחוש שעובד כוכבים מילאה כדי לרחוץ בה פסולה (כך משמע בתוספתא) ואם לאו דודאי ישראל מילא אותה כדי לטבול בה כשרה (רשב״ץ שם) דרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן ובודאי בהכשר מילא אותה וכל שכן אם הישראל לפנינו ואומר שבהכשר מילא אותה דנאמן (מהרי״ק שורש קט״ו ודלא כרשב״ץ) מאחר שבידו לתקנה וכהאי גוונא עד אחד נאמן באיסורין (שם עד״מ) כדלעיל סימן קכ״ז ועיין עוד לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים:
כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחיל׳ הילכך גל שנתלש מהים ובו מ׳ סאה ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה אבל אם הטביל בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ אע״פ שיש בו מ׳ סאה או שזרק כלים באמצעית הגל שהוא עשוי ככיפה לא עלתה להם טבילה:
צריך שלא יהיו מ׳ סאה של מקוה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים:
הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו (וי״א דבעי׳ נקב כשפופרת הנוד (טור והרא״ש בתשובה) וכן יש להחמיר) וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה״ז כשר וכן אם פקק הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד או בגפסית עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד ומירח בטיט מן הצדדין ה״ז כשר: הגה מותר לעשותו על הגג ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו אבל חבור אבנים הרבה לא מקרי כלי (תשובת הרשב״א סימן ת״ת):
מעיין שמקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפילו אם המים שבתוכו מרובין:
כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים והטביל הכל עלתה להם טבילה אף על פי שפי הכלי צר ביותר שהרי המים נכנסים לו ומתוך שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו ואם הטהו על צדו והטביל לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד וכן אם היה הכלי טהור ונתן לתוכו כלים טמאים והטבילן לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד: הגה ומותר לטבול כלים בסל או בשק דכיון דאינו מחזיק מים עדיף טפי מניקב כשפופרת הנאד (בית יוסף בשם משנה ופירש ר״ש פ״ו דמקואות ורמב״ם פ״ו):
מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים יש לה דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות לה דין מקוה ואם חזר והמשיך קילוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין:
מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעיין אפילו מי המעיין מועטים המועטים של מעיין מטהרין את השאובים המרובין בין קדמו מי מעיין לשאובים בין קדמו שאובים למעיין: הגה כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין לטבול בו רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין (מהרי״ק):
מעיין שהעבירו על גבי אחורי כלים והמשיכו למקום אחר חזר להיות לו דין מקוה ובלבד שלא יטבול על אחורי כלים ממש:
מעין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק יש לו דין מקוה אא״כ יורד בקילוח בלא הפסק:
נוטפין שעשאן זוחלין כגון שסמך למקום המנטף טבלא של חרס חלקה והרי המים זוחלים ויורדים עליה הרי הם כשרים וכל דבר שמקבל טומאה ואפי׳ מדברי סופרי׳ אין מזחילין בו וזוחלין שקלחן בעלי אגוז כשרים:
מקוה שיש בו ארבעים סאה ומעין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אע״פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. (ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא כמו שנתבאר וע״ל סעיף מ׳ דיש חולקין) (ב״י בשם תשובת רמב״ן סימן רל״א) אבל כל זמן שאין במקוה מ׳ סאה אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא אם נפלו לתוכו ג׳ לוגים מים שאובים פסלוהו לא שנא שאבן בכלי לא שנא סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה (רמב״ם פ״ה) וכן המערה מהצרצור ומטיל ממקומות הרבה לתוכו או שזרקם בחפניו ואפי׳ נפלו בו משני כלים או משלשה מזה מעט ומזה מעט מצטרפין במה דברים אמורים שמתחיל מכלי הב׳ עד שלא פסק מהכלי ראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ואם התחיל הב׳ עד שלא פסק (הראשון) דוקא משלשה כלים אבל מד׳ אין מצטרפין בד״א שמארבעה אין מצטרפין שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל השלשה לוגין אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג׳ לוגין פסול: הגה ואם העביר ג׳ לוגין בידיו ע״ג קרקע או שנתזו מרגלי בהמה כשר (טור) וי״א דרגלי הבהמה כדין רגל אדם ובשניהן אינו כשר אלא בהעביר על גב קרקע דהוי כהמשכה אבל לא בנתזו (ר״ש פ״ב דמקואות ורמב״ם פ״ה) ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל״ט:
הספוג שבלועין בו ג׳ לוגין וכשנפל למקוה נתערבו המים הבלועים עם מי המקוה וכן דלי שפיו צר ובו ג׳ לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה:
מים שאובים שהיו בצד המקוה אע״פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו:
שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהן ואחת מהן מלאה מים כשרים וחבירת׳ מלאה שאובין ונקב ביניהם אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין מים שאובין נפסלה כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין א׳ משלש מאות ועשרים לבריכה:
ב׳ מקואות שאין בשום אחת מהן מ׳ סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו ב׳ המקואו׳ הרי אלו כשרי׳ מפני שלא נקרא על א׳ מהם שם פיסול אבל מקוה שאין בו מ׳ סאה שנפלו לתוכן ג׳ לוגין מים שאובין ואח״כ נחלק לשני׳ וריבה מים כשרים על כל אחת מהם הרי אלו פסולין:
בור שהוא מלא מים שאובי׳ והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובים שהיו בבור שלשה לוגין:
מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הכשרים מ׳ סאה הרי הוא בפיסולו עד שיצאו כל המים שהיו בתוכו ויפחתו השאובים פחות מג׳ לוגין וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו. (וה״ה במעיין כל שהוא שהמשיך אלו השאובין נטהרו כמו שנתבאר לעיל):
היה המקוה חסר ג׳ לוגין ונפלו לו ג׳ לוגין מים שאובים לעולם הוא בפיסולו עד שירבו עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרי׳ עד כדי שנשער שנפלו עליו כמלואן הראשון ועוד שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן היה המקוה פחות ואפי׳ קורטוב ונפלו עליו מים שאובין פחות מג׳ לוגין והשלימוהו לא פסלוהו ולא הכשירוהו כיצד הרי הוא בפיסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו כשיעור המים שהיה חסר נפלו עליו מי גשמים כשיעורן הרי זה כשר היה חסר אפי׳ קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים פסלוהו והרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד: הגה ודוקא בג׳ לוגין שאובין מכשרינן בכהאי גוונא אבל אם היתה כולה שאובה אפי׳ נתן עליה עד שיצאו כדי מילואה ועוד לא מהני אלא מחשבין המים היוצאין לפי ערך הכשרים והפסולים (ב״י בשם הראב״ד):
אין ג׳ לוגין פוסלין אלא אם כן יהיו של מים ומראיהן מראה מים לפיכך ג׳ לוגין מים שנפל לתוכן יין והרי מראיהן מראה יין שנפלו למקוה לא פסלוהו וכן שלשה לוגין חסרים כל שהוא שנפל לתוכן מעט חלב והשלימוהו לג׳ לוגין ונפלו למקוה חסר לא פסלוהו:
מי כבשים ומי שלקות ותמד שלא החמיץ וכן מי צבע פוסלין המקוה בג׳ לוגין אבל כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ אין פוסלין מקוה החסר בג׳ לוגין וגם אין משלימין אותו להכשירו שאם היה בו ל״ט סאין ונפל לתוכו סאה אחת מאלו אין משלימין אותו אבל אם יש בו מ׳ סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו ונטל מתוכן סאה אחרת כשר אפי׳ עשה כן עד י״ט פעמים אבל במים שאובים שנפלו סאה למ׳ סאה כשרים ונטל מתוכן סאה אחרת ונפל לתוכן סאה מים כשרים אפילו עשה כן עד עולם כשר:
מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה החסר בג׳ לוגין אע״פ שמשונים מראיהן ממראה המים אבל המקוה השלם אע״פ שנפלו בו מי צבע ושינו מראיו לא נפסל וכן אם הדיח בו כלים ונשתנה מראיו או ששרה בו סמנים או אוכלין ונשתנה מראיו לא נפסל (ראב״ד ורשב״א) אבל אם נפל לתוכו יין או מוהל (פי׳ המים היוצאים מהזיתים בתחילת טעינת הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן) ושינו מראיו מכמות שהיה נפסל כיצד יעשה אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים ואם יש בו מ׳ סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה ימלא בכתף ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים:
היו בו מ׳ סאה ונפל לתוכו יין ונשתנה מראיו של חציו אם אין בו מראה מים מ׳ סאה הרי זה לא יטבול בו:
מקוה שנשתנו מראה מימיו מחמת עצמו ולא נפל בו דבר הרי זה כשר:
אין שינוי מראה פוסל אלא במי גשמים שנעשו מקוה אבל מעיין אינו נפסל בשינוי מראה (רמב״ם ורשב״א בשער המים) ולא עוד אלא אפילו המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעיין המעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן (לשון רשב״א שם):
נפלו לו שלשה לוגין יין כאילו לא נפל (ומותר לטבול) בין במקום היין בין במקום המים היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר השיק במקום המים מקום המים טהר מקום היין לא טהר: הגה מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו ונפל שם ג׳ לוגין מים שאובין אינן פוסלין וכשחזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשרה (ב״י בשם התוספתא בשם הראב״ד):
אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפי׳ יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו ולא עוד אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר: הגה וכשמשער שיעור המקוה בשלג ימעך חללו תחילה (ב״י בשם הראב״ד והרא״ש וכ״כ הרמב״ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (מרדכי ס״פ במה טומנין בשם ר׳ שמריה) ויש מחמירין לטבול בכל אלה עד שנימוחו ונעשו מים (שם במרדכי בשם הר״ר שמחה והר״א מביהם) וטוב להחמיר לכתחלה (ב״י ועיין בא״ח סימן ק״ס:
מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים נימוחו כשר להקוות:
מקוה שיש בו מ׳ סאה מים וטיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו אם המים צפים ע״ג הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט אין המים צפים על גבי הטיט אין טובלין במקום הטיט אבל במים טובלין אפי׳ אין בו מ׳ סאה אלא ע״י הטיט:
כל שתחלת ברייתו מן המים כגון יבחושים אדומים מטבילין בו ומטבילין בעינו של דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו:
אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו ושיתמלא לדעת ואז פוסל בין אם הוא כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש בין אם הוא כלי קטן ביותר ואפי׳ הם כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה:
המניח טבלא תחת הצנור אצל המקוה כדי שיפלו ממנה המים למקוה אם יש לה ד׳ שפות שראויה לקבל המים פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה על צדה לידוח אפי׳ יש לה שפות אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בענין שראויה לקבל וכגון שהמים ראוים לבא למקוה זולתה אבל אם אין המים ראוים לבא למקוה זולתה אפי׳ זקפה על צדה או כפאה על פיה פוסלת:
צינור שאין לו ד׳ שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה ואם חקק בו גומא א׳ קטנה קודם שקבעו אם היא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים ואם הוא של חרש אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה. סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה: הגה ולכן מותר לעשות מקוואות ע״י צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעיין אל המקוה (מרדכי דקדושין בשם הר״ר שמריה ור״ן ה״נ ותשובת רא״ש וכן הוא דעת הטור ורמב״ם) או צינורות של הגגות (מהרי״ק שורש נ״ד) ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים דלא מיקרו קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה (שם טעמא דהר״ש) ואם המים באים אל הצינור על ידי כלים הקבועים בגלגל והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי מותר לטבול בהן אם יש מ׳ סאה במקוה (מרדכי הלכות נדה בשם רוקח) אבל אם אין בה מ׳ סאה אין לטבול שם דלא מקרי חבור לנהר ע״י זה ועי׳ בא״ח סי׳ קנ״ט (ב״י ס״ס זה ולא כרוקח):
רעפים שמכסין בהן הגגות אף על פי שיש בהן גומות וחקקים אינן פוסלין המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם:
המניח שק או קופה תחת הצנור אין המים הנמשכין מהן פוסלין את המקוה:
זה שאמרו שכל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן אבל אם נתנם אדם למקוה הרי זה פוסל שכל על ידי אדם אפילו זילף בידיו וברגליו ואפי׳ עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו. בד״א כשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו אע״פ שע״י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו אין זה כמזלף ברגליו (וכבר נתבאר דיש חולקין ועיין לעיל סעיף ט״ו):
כלי שניקב בשוליו אפילו כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ומכ״מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ואם הנקב בצדדין אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתהפכות בחלל הנקב בריוח בין שהוא מרובע בין שהוא עגול ויהא קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו לא נתבטל מתורת כלי ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי או אם הושיבו על גבי הארץ ואפי׳ על גבי סיד וגפסיס לא חשיב סתימה אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשוב סתימה הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג׳ לוגין למקוה אחר שחסרו מ׳ סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין ואם הם מים נובעים אין צריך לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה: הגה ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין (מרדכי ה״נ בשם השאילתות ומהרי״ק שנ״ה ות״ה סימן רנ״ח) כי יש חולקין אפי׳ במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר (עיין ס״ק פ״ז) לנקוב הכלי ששואבין בו אף במעין ואם לא עשו כן ושאבו בכלי שלם ונפלו שם שלשה לוגין שאובין ונפסלה המקוה ורוצין לנקותה ולהכשירה אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות טוב להחמיר ולעשות כן אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך אמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעין (מהרי״ק שורש נ״ה) כי כן עיקר ואפילו במקוה שאין בה מעין אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם ג׳ לוגין שאובין אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה אזלינן לקולא דספיקא דג׳ לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד (מהרי״ק שורש נ״ו והגהות סמ״ק):
המניח כלים תחת הצנור לקבל מימיו שיפלו מהם לתוך המקוה אם הניחם בשעת קשור עבים וקודם שנתפזרו העבים ירדו גשמים ונתמלאו חשובים לדעת והוו שאובין אבל אם לא נתקשרו העבים בשעת שהניחם ואח״כ נתקשרו ונתמלאו או אפי׳ הניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו ונשארו שם עד שחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו לא חשיבי לדעת ואינם פוסלין ובלבד שישבור את הכלי או יהפכנו בענין שלא יגביהנו מעל הארץ שאם מגביהו מן הארץ עם המים חשובין שאובין ופוסלים את המקוה:
המניח קנקנים בראש הגג לנגבם וירדו עליהם גשמים ונתמלאו אע״פ שהיא עונת גשמים הרי זה ישבור הקנקנים או יכפם והמים שהיו בקנקנים כשרים לטבול בהם ואע״פ שכל המים האלו היו בכלים שהרי לא מילאן בידו אבל אם הגביה הקנקנים ועירם הרי כל המים שבהם שאובים:
הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלא מים אע״פ שלא נשאר במקוה אלא מעט והרי העציץ יש בו רוב המקוה הרי זה ישבור העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן ונתמלאו מים אף על פי שבלע המקוה את מימיו ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים הרי זה ישבור את הקנקנים והמים הנקוים מהם מקוה כשר:
אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג׳ לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי אבל אם נגררו המים השאובי׳ חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינם פוסלי׳ את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה אבל אם היו רוב מהכשרי׳ הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו כ׳ סאה ומשהו מים כשרי׳ והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסילון כיוצא בו מדברים שאינם פוסלים את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאין שהשאובה שהמשיכוה כשרה אם היה שם רוב מ׳ סאה מן הכשר וכן גג שהיה בראשו כ׳ סאה ומשהו מי גשמי׳ ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ׳ שנמצא הכל פסול ופתח הצנור ונמשכו הכל למקום אחד הרי זה מקוה כשר שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל ויש שם רוב מהכשר: הגה אבל אם המשיך תחילה מים פסולים ואח״כ הביא עליהם רוב מים כשרים לא מהני (דקדק הב״י מדברי הרמב״ם):
שיעור המשכה זו אין פחות מג׳ טפחי׳:
אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש אבל אם המשיך על גבי כלים אפי׳ כלי גללים וכיוצא בהם לא הוי המשכה (הראב״ד) : הגה וי״א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע״פ שאינו פוסל המקוה לא מהני (ב״י בשם מרדכי פ״ב דשבועות שכ״כ בשם הרוקח) וטוב להחמיר לכתחלה:
מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים שאובי׳ ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים שאובי׳ המקוה כשר כאלו הוא נובע:
הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה כגון מי גשמים שרוצה להמשיכ׳ למקום אחר לעשות מקוה לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו וכן סילון של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה והוא שיהיו המים נופלי׳ להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה אבל אם נופלים על שפתו בחוץ ונמשכין לתוכו או שמחבר לפי הסילון של אבר צנור קטן של עץ או של חרס שהמים מקלחין ממנה למקוה כשר ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי׳ מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע. (ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא) (כתב הב״י שכן משמע מתשובת הרא״ש ותשובת רמב״ן ורשב״א ומרדכי בשם הרא״מ ור״ש בר״ב):
במה דברי׳ אמורי׳ בממשיך מי גשמי׳ בעלמא אבל אם ממשיך ממעין או ממקוה אפי׳ על ידי דבר המקבל טומאה כשר דחשבינן לזה המקוה שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעין או למקוה שממשיך המים משם ויש מי שאינו מחלק בכך:
מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק אם ישארו בו מ׳ סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר ואם לאו פסול משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין: הגה ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ׳ סאה עד הסדק ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק (טור בשם י״א ור״ש וב״י בשם המרדכי) וכל זה דוקא במקוה שאינה באה ממעין אבל אם היא באה ממעין אין לחוש לזחילתה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קנ״ו) ואין יציאת המים קרוי זוחלין אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאין מעט וחוזרין שם לא מקרי זחילה (ריב״ש סימן רצ״ב) . ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ׳ סאה לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה:
ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת:
הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד (וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב״ש סימן רל״ב בשם א׳ מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף) ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי׳ רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי׳ נסתם הנקב אח״כ כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו אפילו דבר שהוא מבריית המים ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו פסול אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפין לכשפופרת הנאד אם המקוה הא׳ שלם והב׳ חסר: הגה ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע״פ שאין בה מ׳ סאה דהא ארעא חלחולי מתחלחלת והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם שהמים באין מן הנהר דרך החלחול דהיינו מנקבים דקים שבקרקע הוי חבור (מרדכי ה״נ בשם ראבי״ה): אבל אם שניהם חסרים אין הנקבים הדקים מצטרפין לכשפופרת הנאד (וה״ה אם חלק מקוה בסל או בשק אם אין שיעור מקוה בצד אחד פסול):
הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אף על פי שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר: הגה ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת״ה ור״ש במקואות) כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין (טור והרא״ש) וכן ראוי להורות:
כותל שבין ב׳ מקואות שנסדק מצד זה לצד זה אפילו כל שהוא לשתי מצטרף לערב שני המקואות להכשירם ואם לערב אינם מצטרפי׳ עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנאד ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנאד כשר: הגה וה״ה אם היה גל של עפר בין ב׳ המקואות אם נטל מגובה הגל מעט עד שמקלחין זה לזה כרוחב שפופרת הנאד ברום קליפת השום סגי דלא בעינן כמלא שפופרת הנאד אלא בנקב (מרדכי ה״נ):
שלשה מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד עשרי׳ סאה מים כשרי׳ ובאחד מהם עשרי׳ סאה מים שאובין ועומדין זה בצד זה אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהן ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד הוכשרו שלשתם כיון שפעם אחת היו מחוברים ביחד מ׳ סאה מים כשרים ואותם שטבלו בהם טהורי׳ ואם השאוב באמצע שאין שני הכשרי׳ יכולין להתערב אלא על ידו לא הוכשרו אלא נשארו כמו שהיו תחלה ואותם שטבלו בהם לא נטהרו:
שני מקואות של כ׳ כ׳ סאה אחד שאוב ואחד כשר ירדו שנים והשיקום וטבלו בהם אפילו אדומים והלבינום או לבנים והאדימום המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו:
כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה שהיו בהם מים מעורבים עם מי המקוה כשפופרת הנאד מטבילין בהם: הגה ולכן כלי המונח בצד המקוה מנענע בידו המקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על גבי הכלי ועולה לו הטבילה ובלבד שלא יעקור הגל ממקומו אלא יהא מחובר למקוה (כן משמע בפ״ו דמקואות לדעת המפרשים):
חורי המערה וסדקי המערה מטבילין בהם אף על פי שאין המים שבהם מעורבים עם מי המקוה [אלא] בכל שהוא:
עוקה (פי׳ חפירה) שבתוך המקוה אם היתה הקרקע המבדלת בין העוקה ובין המקוה בריאה ויכולה להעמיד את עצמה אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהיו מעורבין עם המקוה כשפופרת הנאד ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה אפילו אינם מעורבים אלא בכל שהוא מטבילין בהם:
ג׳ גומות שבנחל התחתונה ועליונה של כ׳ סאה והאמצעית של מ׳ ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע״פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית שאין הנזחלין מערבים אא״כ עמדו:
הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור:
מקוה שיש בו מ׳ סאה מצומצמות האדם הטובל בתוכו לא יקפוץ לתוכו שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו ולא יטבול בו פעמי׳ זה אחר זה טבלו בו שנים זה אחר זה אע״פ שרגליו של ראשון נוגעות במים השני בטומאתו שהרי חסרו המים מארבעים סאה:
הטביל בו בגד עבה שהמים נבלעים בתוכו כל זמן שהבגד נוגע במקוה הוא כשר אף על פי שזבו ממנו שלשה לוגין למקוה העלהו ממנו פסול שנעשה שאוב מהמים שירדו מהבגד לתוכו ואם מטביל בו יורה או שאר כלים מורידן לתוכו דרך פיהן שלא ינתזו המים כשמכניסן לתוכו ונמצא שהוא חסר ומעלהו דרך שוליו כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה: הגה כל המים שבכלי וגם שהמים שבכלי יהיו שאובים ואם יפלו אח״כ למקוה יפסלו אותה מאחר שלא נשאר בה כשיעור מקוה (מלשון הרמב״ם):
המטביל כר או כסת במקוה שיש בו מ׳ סאה מכוונות כיון שהגביה שפתותיה מהמים נמצאות המים שבתוכן שאובין כיצד יעשה מטבילן ומעלן דרך שוליהן אבל הקופה והשק מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש:
מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ׳ סאה (וטבלה בו) צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ׳ סאה אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטים כל כך שיעמדו על פחות מארבעים סאה אע״פ שפעמים שמימיו עולין ופעמים מתמעטין אינה צריכה לחזור ולטבול ומכל מקום כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה (ועיין לקמן סעיף ע״א):
מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו נותן בו מצד אחד אבנים או חבילי עצים כדי שיקבצו מימיו אל מקום אחד ויעלו בענין שיוכל להתכסות בו ובלבד שלא יחלקו כל המקוה אבל בכלים פסול: הגה ואפי׳ אם יכולה להתכסות במים אם אין המים עמוקים עד טבורה ולמעלה ממנו זרת לא תטבול בה לכתחלה שמא לא תטבול יפה (ב״י בסימן קצ״ח בשם תשובת הרשב״א וכ״כ רשב״ץ) מיהו אם אין מקוה אחרת וא״א לתקן אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת טובלת שם (תשובת הרשב״א סימן תתי״ח) וע״ל סימן קצ״ח:
ספק מים שאובים טהור כיצד מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו ואפי׳ ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג׳ לוגין ספק אין בהם ואפי׳ ידע בודאי שיש בהם ג׳ לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ׳ סאה ספק לא היה ה״ז כשר:
ב׳ מקואות אחד יש בו מ׳ סאה ואחד אין בו נפלו ג׳ לוגין מים שאובין לאחד מהם ואינו יודע לאיזו מהם נפלו ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה היו שניהם פחותים ממ׳ סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם כל אחד משניהם פסול שאין לו במה יתלה:
מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה (ועיין לעיל ריש סימן זה מה שכתבתי בזה):
צנור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מהצנור למקוה ספק מהמכתשת למקוה הרי זה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש במקוה רובו מים כשרים הרי זה כשר שזה ספק מים שאובין שהרי יש שם מקוה כשר קבוע:
טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפי׳ טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו טבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם (ועיין לעיל סעיף ס״ה):
ב׳ מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו ואח״כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים אבל אם בראשונים לא נודע לאיזה מהם נפלו ובשניים נודע לאיזה מהם נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים נפלו הראשונים אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו הריני אומר לתוך של ארבעים נפלו אחד שאוב ואחד שאינו שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו:
שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ואחר כך ירדו גשמים ונתמלאו לא יטבול בשום אחד מהם לכתחל׳:
כל המקואות הנמצאות פסולין שחזקתם שאובים:
יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנאד: הגה ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל׳ נדה בשם ראבי״ה וריב״א) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן (בנימין זאב) ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא (מרדכי בסוף שבועות) ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי) אבל לחזור ולרחוץ אח״כ יש אוסרים (מרדכי בשם רשב״ם) וכן נהגו:
Le tableau garde l’ordre du livre : on y retrouve un seif par son numéro, et l’on voit du même coup à quel mécanisme il appartient.
| Mouvement | Seifim | Ce qui s’y décide |
|---|---|---|
| I. L’exigence — quarante סאה et le corps entier (seif 1) | 1 | Six ס״ק du Chakh, un du Taz, deux du Baer Hetev et trois du Pit’hei Techouva se pressent sur le seul premier seif, et tous portent sur des chiffres. Le Chakh y pose deux choses qu’il faudra retenir jusqu’au bout du siman : que les quarante סאה sont une mesure stricte — אבל אם חסר כל שהוא פסול — et qu’elles ne dépendent pas de la taille du corps qui trempe. Le Pit’hei Techouva, lui, renvoie le lecteur aux géomètres : comment mesure-t-on une fosse ronde, ou en demi-sphère ? |
| II. D’où vient l’eau — מעיין, מי גשמים, זוחלין, אשבורן (seifim 2 à 5) | 2–5 | C’est le premier grand nœud du siman, et l’appareil y est dense : neuf ס״ק du Chakh, trois du Taz, cinq du Baer Hetev sur le seul seif 2. Toute la question tient à la טבילה au fleuve, que les pays sans mikvé ont pratiquée pendant des siècles. Le Taz, au ס״ק ג, rapporte la question du תרומת הדשן qui est le cœur du problème : pourquoi mille סאה puisées ne gâtent pas un mikvé de quarante, alors qu’une majorité d’eaux de pluie suffit à ôter au fleuve son pouvoir de purifier en écoulement ? La réponse du Roch qu’il cite — les eaux puisées sont comme semées dans le mikvé, et redeviennent par là des eaux attachées au sol — est l’un des concepts les plus féconds de tout le traité. |
| III. Le récipient et le passage de l’eau (seifim 6 à 14) | 6–14 | Neuf seifim et une seule question : à quel moment une eau parfaitement valide cesse de l’être parce qu’elle a touché un objet. Le Chakh et le Taz suivent le Mehaber pas à pas sur la cuve percée du seif 7 — quelle largeur de trou, quel bouchage annule quoi — et sur le statut mouvant de la source du seif 10, qui devient mikvé dès qu’on coupe le jet et redevient source dès qu’on le rouvre. Le Taz, au ס״ק י״ג, précise ce que veut dire “le trou sur les côtés”, et le Chakh, aux ס״ק ל״ד à ל״ז, achève la règle du seif 12 : la source passée sur le dos des récipients garde ses eaux, mais perd son régime. |
| IV. Les eaux puisées — trois לוגין, les mélanges, l’aspect (seifim 15 à 33) | 15–33 | C’est le plus long mouvement du siman, et le Chakh y consacre à lui seul une trentaine de ס״ק. Deux d’entre eux valent qu’on s’y arrête. Au ס״ק מ״ד, il tranche que l’ordre d’arrivée ne change rien : que les eaux puisées aient précédé ou suivi, seuls trois לוגין invalident. Et au ס״ק נ״ז, il rapporte l’Agouda et la pratique réelle des mikvaot : quand on nettoie un bassin invalidé, faut-il en faire sortir “sa pleine mesure et encore”, ou suffit-il d’en vider tout et de l’essuyer aux draps ou au sable — et il conclut en renvoyant au trou du seau du seif 40. Les seifim 23 à 29, sur l’aspect des eaux, portent en outre la distinction qui deviendra classique : ce qui invalide un mikvé déficient n’est pas ce qui invalide un mikvé complet. |
| V. Qu’est-ce qu’un כלי — recevoir, être fixé, se remplir à dessein (seifim 34 à 43) | 34–43 | Le seif 34 donne les trois conditions, et les neuf seifim qui suivent les mettent à l’épreuve, objet par objet : la planche, la gouttière, la tuile, le sac, le seau percé, les cruches sur le toit, le pot du plâtrier. L’appareil y est presque entièrement technique — sauf au seif 40, où il devient discussion de fond. Le Taz y consacre son plus long ס״ק de tout le siman (מ״ז, près de cinq mille signes) pour poser une difficulté que personne, dit-il, n’a relevée : si tout ce qui passe par la main de l’homme invalide, à quoi sert de percer le seau ? Il cite une responsa du Ramban qui répond justement que cela ne sert pas, puis observe que tous les décisionnaires enseignent pourtant ce remède. |
| VI. La המשכה et la conduite des eaux (seifim 44 à 49) | 44–49 | Six seifim, et le procédé sur lequel repose la construction de presque tous les mikvaot. Le Chakh, aux ס״ק צ״ו à צ״ט, tient le compte : jusqu’où la majorité valide doit-elle aller, et ce que le Rama entend en disant que l’ordre compte. Le Taz, au ס״ק נ״ה, s’oppose au Prisha et soutient que l’eau conduite en excès n’est pas réparable par de la pluie ajoutée après coup — une position qui a des conséquences directes sur le chantier d’un mikvé. Le seif 48, sur le conduit de métal, est celui que l’on rencontre aujourd’hui à chaque installation : un tuyau scellé au sol ne reçoit plus l’impureté. |
| VII. L’écoulement et la jonction — זוחלין, שפופרת הנאד, השקה (seifim 50 à 60) | 50–60 | C’est ici que se trouve la ma’hloket la plus serrée de tout le siman, et le Chakh lui consacre son ס״ק le plus long : au קי״ז, il montre que la mesure du contact — un cheveu ou le goulot d’une outre — n’est pas une querelle de dimension mais la conséquence directe de ce qu’on pense d’un mikvé entièrement puisé. Si c’est une invalidité de la Torah, il faut le goulot ; si ce n’est que rabbinique, un cheveu suffit. Le Taz, au ס״ק ס״ג, dit la même chose en une ligne. Tout le mouvement — le mur fendu, les trois mikvaot, les creux de la grotte, la עוקה — décline ensuite la même question : à partir de quand deux eaux sont-elles une seule eau ? |
| VIII. L’immersion elle-même (seifim 61 à 66) | 61–66 | Après soixante seifim sur l’eau, six seifim sur le geste. L’appareil y est bref et presque entièrement pratique : ne pas sauter dans un bassin qui n’a que la mesure juste, ne pas y tremper deux fois de suite, descendre la marmite par sa bouche et la remonter par son fond. Le Chakh, aux ס״ק קל״ה à קל״ז, tire du seif 65 la règle de conduite qui vaut encore : un mikvé réputé baisser est un mikvé qu’on ne présume pas plein, même quand il l’est sous nos yeux au moment où l’on regarde. |
| IX. Le doute, et la fin du siman (seifim 67 à 75) | 67–75 | Le Chakh referme ici ce qu’il avait ouvert au seif 3. Au ס״ק קמ״א, il pose que “le doute sur des eaux puisées est pur” ne vaut qu’à la condition que la majorité du mikvé soit d’eaux valides : sans quoi c’est un doute de la Torah, et l’on n’y dit pas je dis. Au ס״ק קמ״ט, il explique pourquoi un mikvé trouvé est invalide alors qu’un mikvé dont on sait qu’il a été fait pour tremper est présumé valide — parce que dans le second cas quelqu’un a voulu qu’il fût valide, et dans le premier on ne sait même pas s’il a jamais été voulu comme mikvé. Et le Taz, au dernier ס״ק du siman, donne en cinq mots la raison de l’interdit du seif 75 : גזירת מרחצאות, de peur qu’elle ne trempe au bain public. |
C’est l’appareil le plus fourni de tout le chantier : 155 paragraphes du Chakh répartis en 151 ס״ק, 88 ס״ק du Taz, 110 du Baer Hetev, 46 du Pit’hei Techouva et 5 Nekoudot HaKessef — quatre cent quatre entrées pour soixante-quinze seifim. Toutes sont citées ici, dans l’ordre du siman, chacune avec sa référence ; les plus décisives sont accompagnées de leur explication. Le rattachement de chaque ס״ק à son seif suit les ancres de la source elle-même, et non une reconstitution.
Six ס״ק du Chakh, un du Taz, deux du Baer Hetev et trois du Pit’hei Techouva se pressent sur le seul premier seif, et tous portent sur des chiffres. Le Chakh y pose deux choses qu’il faudra retenir jusqu’au bout du siman : que les quarante סאה sont une mesure stricte — אבל אם חסר כל שהוא פסול — et qu’elles ne dépendent pas de la taille du corps qui trempe. Le Pit’hei Techouva, lui, renvoie le lecteur aux géomètres : comment mesure-t-on une fosse ronde, ou en demi-sphère ?
« במי מקוה כו׳. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע״פ שאינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב (דכתיב ביה מים חיים) ולא לנדה ולזבה. טור ופוסקים. אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור (לכל דבר) כמ״ש מהרי״ק והב״י בשם ת״ה ובתשובת הרמב״ן סימן רל״א ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק א׳)
« או מעיין כו׳. כתב ב״י משמע שאם המים משוכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ׳ סאה אבל כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ׳ סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין אדם בין כלי עכ״ל והביא ראיות ומביאו ד״מ ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ב׳)
« מ׳ סאה כו׳. אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב״י. ופשוט הוא ואפי׳ גופה קטן שמתכסה בפחות ממ׳ סאה אין טביל׳ עולה בו עד שיהא מ׳ סאה. טור והפוסקים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
« ואינו גבוה כ״כ כו׳. ע״ל סימן קצ״ח סעיף ל״ו ל״ז ולקמן סעיף ס״ו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ד׳)
« כשר. כשיש בין הכל מ׳ סאה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ה׳)
« מ״ד אלף וקי״ח אצבעות כו׳. כ״כ בב״ה ובב״י כתב מ״א אלף ותע״ב אצבעו׳ והחשבון ההוא מכוון באמה בת ו׳ טפחים שהוא כ״ד אצבעות שאמה על אמה היינו כ״ד אצבעו׳ על כ״ד אצבעות הוא תקע״ו אצבעות וברום ג׳ אמות היינו ע״ב אצבעות ע״ב פעמים תקע״ו עולה מ״א אלף תע״ב וכאן כ׳ דבריו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ו׳)
« או מעיין כו׳. היינו לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכל שהוא לדברי הכל כמ״ש הטור: [ (א) ] ואפי׳ עלו עליה כל מימות כו׳ » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק א׳)
« מקוה. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע״פ שאינן מים חיים שא״צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה ולזבה טור ופוסקים אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור לכל דבר. כ״כ מהרי״ק והרמב״ן בתשובה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק א׳)
« באמה. בתשו׳ הרי״ו סימן ע״ה כתב דאורך ב׳ מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע״ש וכתב הט״ז וכל זה לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכ״ש לדברי הכל וכ״כ הטור » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ב׳)
« ושיעורה אמה על אמה. עי׳ בתשב״ץ ח״יא סי׳ קכ״ט ועוד מסי׳ קס״ג עד סי׳ קס״ז במקום עגול או העשויה בתמונת חצי כדור לחלק לחצאים איך משערים אותו ע״פ דרכי המהנדסים » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק א׳)
« מ״ד אלף. עי׳ ש״ך ועי׳ בתשו׳ דרכי נועם סי׳ כ״ה מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ב׳)
« גדול יותר. עי׳ בתשו׳ מעיל צדקה סי׳ ל״ט שכתב דבמי מקוה צריך שיהא החריץ גדול כ״כ בענין שכשיכנס אדם לתוכה לטבול לא ישפכו מן המים חוצה ולא כלום ואף אם יהיה בתוכה אלף סאין לא מהני לה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
C’est le premier grand nœud du siman, et l’appareil y est dense : neuf ס״ק du Chakh, trois du Taz, cinq du Baer Hetev sur le seul seif 2. Toute la question tient à la טבילה au fleuve, que les pays sans mikvé ont pratiquée pendant des siècles. Le Taz, au ס״ק ג, rapporte la question du תרומת הדשן qui est le cœur du problème : pourquoi mille סאה puisées ne gâtent pas un mikvé de quarante, alors qu’une majorité d’eaux de pluie suffit à ôter au fleuve son pouvoir de purifier en écoulement ? La réponse du Roch qu’il cite — les eaux puisées sont comme semées dans le mikvé, et redeviennent par là des eaux attachées au sol — est l’un des concepts les plus féconds de tout le traité.
« אף כו׳. וכ״ש באשבורן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ז׳)
« באשבורן. פי׳ שהן מכונסין ועומדין במקום א׳ במקוה וכיוצא בו אבל לא כשהן זוחלין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ח׳)
« אם הם לחוד. אבל אם הם עם המעיין יתבאר דינו לפנינו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ט׳)
« מתערבים עם הנוטפים כו׳. משמע אפי׳ אין הזוחלין רובא רק הם שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הרי הכל כמעיין וכ״כ ב״י בשם הראב״ד בספר בעלי הנפש דלענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה נמי לא בעי וכן עיקר דתנן בפ״ק דמקואות למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבה עליו מים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י׳)
« הרי הכל כמעיין. משמע אפילו אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין וכ״כ הר״ן בשם הרמב״ם (דלא כמ״ש בד״מ דהרמב״ם ס״ל כמהרי״ק דלקמן) וכתב וז״ל ומיהו סהדותא דר״א בר צדוק (שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין דכשרים ומטהרים בזוחלין) אפילו לפי שיטה זו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״א)
« עד שיקוו המים כו׳. ומשמע דכ״ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע״פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן מכונסים ועומדים בגומא מותר לטבול בתוכה והרי הוא כמקוה וכן משמע בטור ופוסקים בכמה דוכתי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
« לטבול בנהרות כל השנה. אפי׳ דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ג)
« ורבו הנוטפים כו׳. כלומר אע״ג שרואין בעין שרבו הנוטפין על הזוחלין שיש בנהר עשר ידות ממה שהי׳ בתחילה אפ״ה מותר משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו ב׳ טפות ונמצא עיקר רבויין ממקורן. כ״כ הפוסקי׳ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ד)
« במקום שאין מקוה. אבל במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד שאז מותר וכן כתוב בעט״ז וכן כתבו הר״ן ושאר פוסקים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ט״ו)
« באשבורן. פי׳ שהם קבועים וקיימים בבור או ע״י גדר שעושה סביבם ואז הם זוחלין פסולין דכתיב אך מעיין ודרשי מעיין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהרת בזוחלין » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ב׳)
« ואם רבו הנוטפין על הזוחלין כו׳. כתוב בת״ה סי׳ רצ״ד שמעתי מקשים מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי׳ להו מתורת זוחלין ומים שאובי׳ דפסלי המקוה לגמרי ואפ״ה אם היה כבר מקוה של מ׳ סאה ונפלו לתוכה אפי׳ אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו כמ״ש בסימן זה סעיף ט״ו » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
« וכן נכון להורות ולהחמיר כו׳.) פי׳ לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א׳ והיינו באשבורן שהוא לשון קערה וכל נהר הוא זוחל וזחילה אינו מהני רק המעיין הוא ממקום מקורו כי נהרא מכיפי׳ מתברך שאין לך טיפה יורד » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ד׳)
« באשבורן. פי׳ שהם מכונסים במקוה או על ידי גדר סביבם » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
« הכל. כתב הש״ך משמע אפי׳ אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין מיהו זה צ״ע אם בעינן דוקא רוב מים חיים או אפילו אם אין הזוחלין רק שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הוי ג״כ הכל כמעיין וצ״ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולין ועיין בפ״ב דחולין סוף דף » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ד׳)
« שיקוו. ומשמע דכ״ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע״פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן הרי הוא כמקוה ומותר לטבול בתוכה. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ה׳)
« ולהחמיר. פי׳ לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א׳ והיינו באשבורן וכל נהר הוא זוחל וזחיל אינו מהני רק מן המעיין וכתב בת״ה שמעתי מקשים מ״ש נוטפין דפסלן זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ו׳)
« בשעת. אפילו דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר אע״פ שרבו וכו׳ משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפתיים ונמצא עיקר רבויין ממקורן מיהו במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן שאז מותר. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ז׳)
« מתערבים עם הנוטפין. [עש״ך סק״י ועי׳ בתשובת חתם סופר ס״ס רי״א מ״ש בזה] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ד׳)
« לטבול בנהרות. [עי׳ בתשובת חתם סופר סי׳ ר״ב שהאריך בזה] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ה׳)
« פסול מה״ת. עי׳ בתשו׳ רדב״ז החדשות סי׳ פ״ה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ו׳)
« אא״כ כו׳. והב״ח כ׳ דהיינו דוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובדי כוכבי׳ יכולים ליכנס לתוכו וליטול מים משם כל צרכיהן ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפי׳ המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו וכמו שכתב הטור עכ״ד ומשמע דלא חיישי׳ שנטלו משם מים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ט״ז)
« יש תמיד במקוה כ״א סאה. אין כוונת המחבר משו׳ ספק דרבנן לקולא שהרי איהו סובר לקמן סעיף נ״ג דאפי׳ כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעולה שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כשיש בו כ״א סאה אינו נפסל במים שאובי׳ כיון שהומשכו כדלקמן סעיף » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ז)
« מקוה כו׳. ע״ל סעיף ס״ט וס״ק קמ״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ח)
« וכ״ש אם הישראל לפנינו כו׳. ואין סומכין על העובד כוכבים שאומרין בהיפך או שאומרין שנתקנה בענין אחר אע״פ שהן מסיחין לפי תומן כ״כ מהרי״ק שורש קט״ו ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ט)
« במקוה כ״א סאה. הרב כ׳ כן ע״פ שיטתו בב״י ותמה על דברי הטור שכ׳ סתם אין להאמין לעובד כוכבים משמע אפילו ביש כ״א סאין והרא״ש כתב בתשוב׳ דביש כ״א סאין תליא מילתא ובאמת לא דק הרב ב״י בזה דודאי האמת לא מהימנינן לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כדאשכחן בכמה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ה׳)
« ספיקו. כ׳ הש״ך אין כונת המחבר משום ספק דרבנן ולקולא שהרי איהו סובר לקמן סכ״ג דאפילו כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעול שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כיון שיש בו כ״א סאה אינו נפסל במים שאובים כיון שהומשכו כדלקמן סמ״ד והרב » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ח׳)
« לפנינו. ואין סומכין על העובדי כוכבים שאומרים בהיפך או שאומרים שנתקנה בענין אחר אע״פ שהם מסל״ת כ״כ מהרי״ק » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ט׳)
« ובו מ׳ סאה. ואע״ג דמעיין סגי לכלים טמאים בכל שהוא היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ׳ סאה דכל שאינו מעיין ממש אינו מטהר בכל שהוא ובתיו״ט פ״ה ממקואות הניח בצ״ע ובב״ח פירש בע״א ולקמן סעיף נ״ו ס״ק קכ״ב דחיתי דבריו גם דברי הפרישה אינן עולין יפה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ׳)
« הלכך גל שנתלש כו׳. פי׳ דמטהר בזוחלים כמעיין וא״ל כיון דהוה כמעיין ואפ״ה בעינן מ׳ סאה א״כ קשה ארמב״ם והראב״ד שכתב הטור משמם ר״ס זה דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו אדם די״ל הא מ״מ בעינן לדעתם שכל גוף האדם יתכסה באותו מעיין כמ״ש שם ב״י ושיעור זה דמ׳ סאה הוא שיעור » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ו׳)
« כשהוא באויר. דצריך שיהא דומיא דמעיין ומקוה שאין דרכן להיות באויר. רש״י » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ז׳)
« הכלים. אע״ג דמעיין לכלים טמאים סגי בכ״ש היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ׳ סאה. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י׳)
« די״ל כו׳. זה דוחק ובש״ך ס״ק כ׳ כתבתי בע״א ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
Neuf seifim et une seule question : à quel moment une eau parfaitement valide cesse de l’être parce qu’elle a touché un objet. Le Chakh et le Taz suivent le Mehaber pas à pas sur la cuve percée du seif 7 — quelle largeur de trou, quel bouchage annule quoi — et sur le statut mouvant de la source du seif 10, qui devient mikvé dès qu’on coupe le jet et redevient source dès qu’on le rouvre. Le Taz, au ס״ק י״ג, précise ce que veut dire “le trou sur les côtés”, et le Chakh, aux ס״ק ל״ד à ל״ז, achève la règle du seif 12 : la source passée sur le dos des récipients garde ses eaux, mais perd son régime.
« צריך שלא יהיו כו׳. לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלים בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה עכ״ל טור ומשמע אם לא היה עליה שם כלי קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן ואח״כ חקקו כשר וכן הוא במשנה ובאשר״י ופוסקים ומביאם ב״י » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״א)
« צריך שלא יהיו מ׳ סאה של מקוה כו׳. ה״ה של מעיין שכ״כ הטור ובדבר הזה שוה מעיין למקוה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ח׳)
« מקוה. וה״ה של מעיין שבדבר זה שוה מעיין למקוה כ״כ הטור לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה ומשמע אם לא היה שם כלי עליה קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן וחקקו אח״כ כשר. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״א)
« של מקוה. עי׳ באר היטב בשם ש״ך ועי׳ בתשובות ר׳ חיים שבתי ח״ג סי׳ כ״א דף כ״ח ע״ג מה שהקשה ע״ז מסוגיא דב״ב דף ס״ו דמבואר שם דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני רק לענין שאיבה דרבנן אבל לא לאיסור תורה ומ״מ העלה דאין לזוז מפסק הטור וכשר לטבול בתוכו כשקבעו ולבסוף חקקו וכתב » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ז׳)
« שאין טובלין בכלים. עי׳ מענין זה בתשו׳ מאיר נתיבים בקונטרס מקוה ימים שהאריך בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ח׳)
« ונקבו כו׳. דוקא בשוליה בעינן שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא אבל נקבה מן הצד אפילו כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמט׳ קצת מים פסולה כדמוכ׳ במשנ׳ והפוסקים וכן הוא לקמן סעיף מ׳ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ב)
« נקב המטהרו מידי טומאה. והיינו כמוציא זית שהוא פחות משפופרת הנוד ב״י ולקמן סעיף מ׳ נתבאר שפ״ה כמה הוא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ג)
« הרי זה כשר. אף להטביל בתוכו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ד)
« בסיד ובבנין כו׳. כלומר תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי ומ״ה אם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה כלומר שהמים שבתוכו יחשבו מים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ה)
« נקב המטהרו. פי׳ שע״י נקב כזה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד ועי׳ בסעיף מ׳ דין נקב בצדיו » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ט׳)
« בסיד ובבנין. פי׳ בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ע״כ כשרה אפילו לכתחלה. ב״י » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י׳)
« או בגפסית. הוא ג״כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״א)
« הוליכו על גבי הארץ. פירש ב״י שע״י הגרירה נדבק שם מן הקרקע » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
« מן הצדדים. פי׳ סביבות הנקב » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״ג)
« המטהרו. פי׳ שעל ידי נקב זה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
« ובבנין. פי׳ בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב ככלי כלל וכשרה אפי׳ לכתחלה. ב״י. וגפסית הוא ג״כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״ג)
« כשר. אף להטביל בתוכו דכיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״ד)
« הלוקח כלי גדול. עי׳ בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ג סי׳ מ״א שרב אחד רצה לומר דזה דוקא בכלי של עץ אבל בשל מתכות אף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא ז״ל השיג עליו ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ט׳)
« כגון חבית גדולה. עי׳ בתשו׳ רבינו עקיבא איגר סי׳ מ׳ במקוה שרוצים לעשותו ע״פ מי הנהר לעשות תיבה וקובה בשולים כשפ״ה והתיבה צפה ע״פ המים ומקודם פוקקים הנקב לשפוך בתוכה חמים וכשיורדים לטבול מסירים הפקק וכתב דבפשיטות דמי ממש לההיא דפ״ו מ״ה דמקואות השידה והתיבה שבים » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י׳)
« נקב המטהרו. עש״ך ס״ק כ״ג בסופו מה שהקשה על המחבר ועי׳ בשו״ת השיב רבי אליעזר סי׳ א׳ מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״א)
« וקבעו בארץ. עי׳ בס׳ מרכבת המשנה פ״ו מהלכות מקואות דין ד׳ שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח״כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ״נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו׳ עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח״כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח״כ חשוב » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
« מעיין כו׳. פי׳ דאם מעיין מקלח לתוך הכלי (אפי׳ הוא תלוש) ויוצאים לחוץ ממנו פסולים לטבול בהן דמה שבתוך הכלי פשיטא פסול ומה שלחוץ נמי פסול דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב״ח סעיף י״ג דל״ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח״כ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ו)
« ואם המעיין כו׳. פי׳ רוב המעיין עובר לתוך הכלי וקצתו עובר ומקלח אצל שפת הכלי כיון שמעט מימי המעיין לא עברו תוך הכלי כלל הן מעלין את המים המרובים ומטהרין את השאובים ואע״פ שחוזרים ומתערבים כולם יש להם דין מעיין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ז)
« כתב הב״י בשם המרדכי בשם רבי יואל ובשם הרוקח דאמת המים שהמשיכוה דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ׳ סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית כו׳ אע״פ שמי הגיגית שהן שאובין מחוברים אל האמה ע״כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפופרת הנוד דכשר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ז)
« מעיין שמקלח לתוך כלי. נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם דאל״כ לא היה פוסל המים היוצאי׳ משו׳ שאיבה דהא כ׳ בסעיף מ״א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן וא״ל יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם כמו אחר זה דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״ד)
« בין לאחר שיצאו מהכלי. פי׳ כשהוא מלא או שיש נקב בצדו אבל כשיש נקב כשפופרת הנוד בשולים נראה דאינה פסולה. רש״ל » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ט״ו)
« על שפת הכלי ולתוכו. פי׳ שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע״ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי כשרים המים היוצאי׳ מן הכלי אע״פ שאסור להטביל בתוכו לפי שהמעיין שנופל על שפת הכלי מטהר כל המים בכל שהוא אע״פ שמי הכלי הם מרובים מ״מ כל המים הם מחוברים למעיין ע״י המים המעוטים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ט״ז)
« שיצאו. דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב״ח דל״ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח״כ מפי הכלי ולחוץ ול״ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ט״ו)
« ולתוכו. פי׳ שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע״ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי וכתב הב״ח מיהו מה שמתיר הרשב״א לטבול תוך הכלי כשיש מ׳ סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מן הפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול וכתב ב״י בשם הרוקח דאמת המים שהמשיכן דרך חריץ בקרקע אל גיגית » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ט״ז)
« שיצאו מהכלי. עבה״ט מ״ש ל״ש שהכלי שלם כו׳ ועי׳ בתשו׳ נו״ב תניינא חלק יו״ד סי׳ קל״ט שרב אחד רצה לאסור במקוה שנעשה כה״ג וכדי שלא להוציא לעז חפש למצוא היתר ע״פ דברי הש״ך בס״ק נ״ו בשם הראב״ד שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מהראשונים והוא ז״ל חלק עליו » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ג)
« ואם הטהו על צדו. לשון ר׳ שמשון דבפיו למעלה כיון שהמים צפים על גביו הוי חיבור בכל שהוא אבל כשמטהו על צדהו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי שפופרת הנאד עכ״ל ר״ל דמצריך שיהא הכלי נטבל בתוך המקוה ומי המקוה יהיו על גבי הכלי א״כ כשפיו למעלה אז המים בתוך הכלי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ח)
« שהרי המים נכנסין לו. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם הכי נמי נכנסת הטהרה דרך שם. כן פי׳ רש״י » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״ז)
« ואם הטהו על צדו כו׳. דאם הנקב למעלה או צפין המים על גביו הוה חיבור בכל שהוא מה שאין כן מן הצד אין מתחבר כ״כ » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״ח)
« נכנסים. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם ה״נ נכנסת הטהרה דרך שם. כ״פ רש״י » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״ז)
« צדו. דאם הנקב למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה משא״כ כשמתחברים מן הצד שאז מים שע״ג כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה. ש״ך בשם אביו הגאון » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״ח)
« יש לה דין מעיין. לטהר בין בזוחלים בין באשבורן וכלים בכל שהוא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
« להיות לה דין מקוה. שאינה מטהרת אלא במ׳ סאה ובאשבורן. טור. כתב מהרי״ק שורש קט״ו וקצ״ו דדוקא היכא דנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אבל היכא דאכתי לא נחו ועדיין זוחלין אע״פ שהופסקו מהמעיין דין מעיין עליהם דלא פסק עדיין חיותן כיון דזוחלין וראיה מגל שנתלש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל׳)
« דין מקוה כו׳. הקשה הפרישה סעיף כ״א מ״ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר״י והרמב״ם וסייעתו לעיל ס״ב) הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן כו׳ ותירוצו דחוק ורחוק אבל לא קשה מידי דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״א)
« לבריכת מים כו׳. ב״י שהיא מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן וכשעבר עליה מי מעיין חזרו מי הבריכה לטהר אף בזוחלין כאילו הן מעיין ובפרישה הקשה מכאן על סעיף ב׳ דאם רבו נוטפין טל הזוחלין דפסול ומתוך כך נכנס לדוחקים גדולים ואני כתבתי שם בס״ד דל״ק מידי » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק י״ט)
« יש לה דין מעיין. בטור כתב כל דין מעיין ופשוט שמטהר אפי׳ בזוחלין ואיתא במשנה פרק ה׳ דמקואות מעיין שהוא משוך ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא הרי לפנינו שיש חילוק בין מעיין משוך שאז הוה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ׳)
« חזרה לדין מעיין. כאן לא כתב הטור לשון כל דין מעיין כי לזבים ומצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו כמ״ש ב״י » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״א)
« מעיין. לטהר בין בזוחלין בין באשבורן ובכלים בכ״ש וכ׳ הט״ז דצ״ל דהמעיין היה משוך תחלה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו לבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובין אע״פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ״מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק י״ט)
« מקוה. שאינה מטהרת אלא במ׳ סאה ובאשבורן. טור. וכ׳ הש״ך דנ״ל אע״ג דעדיין לא נחו המים ועדיין זוחלין רק שהופסק המעיין אין שוב שם מעיין עליו אלא דין נוטפים יש לו והקשה הפרישה מ״ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל בס״ב הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ׳)
« חזרה. מ״מ אין דינו כמעיין לכל דבר כי לזבים ולמצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו. כ״כ ב״י » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״א)
« להיות לה דין מקוה. [עבה״ט ובש״ך סק״ל ועי׳ בתשו׳ חתם סופר סימן ר״ט שכאריך בזה ומבואר שם שגם דעת הרמב״ם להכשיר אפילו בטלו ב׳ הזחילות מקום הכניסה ממעיין ומקום היציאה מ״מ שם מעיין עלה אך אין להקל נגד הראב״ד » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ד)
« נמשך למ״ש באות ג׳ וע״פ זה כתב דבריו לקמן אות כ״ב ועמ״ש בש״ך והוא נכון » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
« ומ״מ כו׳. בספר מע״מ תמה דאמאי בסעיף י׳ בהומשך המעיין מטהר בזוחלין ול״נ דהתם מיירי בשלא רבו הנוטפים וק״ל » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ב)
« רק באשבורן כו׳. ולפי זה צ״ל דלעיל סעיף ח׳ דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי׳ המים שבתוכה מרובים היינו דוקא באשבורן אבל פשט הדברים שם נראין שדין מעיין עליהם לכל דבר וכן משמע מדברי הב״ח ושאר אחרונים ואפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן גם כן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ג)
« ומ״מ אין לטבול בו רק באשבורן. זה מיירי ע״כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחילה דאם לא כן מותר אף בזוחלין כדאיתא במשנה שהבאתי לפני זה אלא דמ״ש כאן דלא עדיף מנהרות שרבו על הנוטפין כו׳ הוא תמוה דההיא דנהרות על כרחך טעמא אחרינא אית ביה לאיסור דאם לא כן תקשה ההיא » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ב)
« כאשבורן. כתב הש״ך והא דכתב לעיל ס״ח דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי׳ המים שבתוכה מרובים אפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן ג״כ מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והן מחוברים למעיין משא״כ הכא עכ״ל וכתב הט״ז דמ״ש הרב דאין לטבול בו רק באשבורן » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ב)
« מעיין כו׳. כתוב בהגהת דרישה צ״ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאל״כ לא היה לה דין מקוה אלא דין מעיין ולא נהירא דאפי׳ לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה (כיון שהעבירו על גבי אחורי כלים הוי כהפסיקו) כדמשמע בפוסקים ועיין בב״י סי׳ קצ״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ד)
« על גבי אחורי כלים כו׳. דוקא כשכל המעיין מקלח על גבי כלים אבל אם קצתו אצל שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ״ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס״ח וכ״כ הב״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ה)
« חזר להיות כו׳. כתוב בתוספת יו״ט פרק ה׳ משנה ב׳ נראה לי דהכא נמי מיירי בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפילו למקוה משום דהווייתן ע״י טהרה בעינן וכמ״ש הרא״ש (לקמן סעיף ל״ה) גבי זקפה לידות עכ״ל ולא ידעתי מדברי הרא״ש ראיה דלא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ו)
« ובלבד שלא יטבול כו׳. דגזרינן אטו תוך הכלי. הרא״ש. ולעיל סימן קצ״ח הביא הטור וב״י בשם הראב״ד ושאר פוסקים דדוקא בכלי׳ המקבלים טומאה שייכא הך גזירה משא״כ בכלי חרס וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה והשיג הב״י שם על הטור במה שכתב וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה ולי נראה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ז)
« על גבי אחורי כלים. נראה דזה מיירי שהמעיין עובר כולו על גבי אחורי כלים ואין עובר כלל על צדדיו דאם לא כן ודאי היה על הכל דין מעיין כמו בדין דמעיין מקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח׳ והטעם דהוה כאן כמקוה אע״פ שאין כאן שאובין דהא אין עוברין תוך הכלי ורבי יהודה ס״ל » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ג)
« חזר. כתב הש״ך ונראה דאפי׳ לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה כיון שהעבירו ע״ג אחורי כלים הוי כהפסיקו וגם מיירי דוקא כשכל המעיין מקלח ע״ג כלים אבל אם קצתו על שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ״ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס״ח וכ״כ הט״ז וכ׳ בתוי״ט פ״ה משנה ב׳ נ״ל דהכא מיירי » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ג)
« אחורי. דגזרינן אטו תוך הכלי ומן הדין היה נראה להקל בכל הכלים בדיעבד אך כיון דדעת הראב״ד והרשב״א והר״ן לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד לכ״ע עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ד)
« כגון שסמך למקום מעיין המנטף כו׳ הרי הן כשרים. ושם זוחלין עליהן דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק וע״ל סעיף מ״ח ס״ק ק״ג » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ח)
« כשרים. שאין עלי האגוז שהוא צובע חשוב ככלים. שם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ל״ט)
« למקום המנטף. פי׳ שהמקו׳ המנטף או מעיין כמו שהזכיר בסעיף שקודם לזה וכאן אמר שרוצה לעשותו שיהא זוחל » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ד)
« בעלי אגוז. פירוש הירוקי׳ הם אינם ככלי לענין טומאה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ה)
« כשרים. ושם זוחלין עליהם דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ה)
« אגוז. הירוקים שאין עלה האגוז שהוא צובע חשוב ככלים » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ו)
C’est le plus long mouvement du siman, et le Chakh y consacre à lui seul une trentaine de ס״ק. Deux d’entre eux valent qu’on s’y arrête. Au ס״ק מ״ד, il tranche que l’ordre d’arrivée ne change rien : que les eaux puisées aient précédé ou suivi, seuls trois לוגין invalident. Et au ס״ק נ״ז, il rapporte l’Agouda et la pratique réelle des mikvaot : quand on nettoie un bassin invalidé, faut-il en faire sortir “sa pleine mesure et encore”, ou suffit-il d’en vider tout et de l’essuyer aux draps ou au sable — et il conclut en renvoyant au trou du seau du seif 40. Les seifim 23 à 29, sur l’aspect des eaux, portent en outre la distinction qui deviendra classique : ce qui invalide un mikvé déficient n’est pas ce qui invalide un mikvé complet.
« ומעיין כו׳. או מעיין כל שהוא וכתב ב״י בשם תשו׳ הרמב״ן סימן רל״א דמעיין כל שהוא אע״פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין אף ע״פ שמימיו מועטין אינו נפסל ברביית מים שאובין וכן משמע מדברי שאר פוסקים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ׳)
« והם כשרים כו׳. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג״כ לטבול בו עכ״ל רבינו ירוחם ומביאו ב״י ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כל שהוא יותר ונשאר שם כ״א סאין אינו פוסל » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״א)
« אע״פ שהן רבים כו׳. וכתב ב״י בשם הרמב״ם והרא״ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא וכ״כ הב״ח לדעת הטור וכ״כ בד״מ לדעת הטור ומביאו בהגהת דרישה סעיף כ״ה וכבר ביאר זה הרב בסעיף י״א ומ״מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכל שהוא והמחבר לא ביאר זה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ב)
« וע״ל סעיף מ׳ כו׳. כלומר דשם נתבאר דיש חולקין דבמעיין כל שהוא שאין בו מ׳ סאה פוסלת בו שאיבה וע״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ג)
« ג׳ לוגין כו׳. ובין בתחילה (כלומר שהיו מים שאובין בתחלה בגומא ואח״כ מי המקוה) ובין בסוף (שנפלו המים שאובים אחר מי המקוה) אינו נפסל אלא בג׳ לוגין כ״כ ב״י בשם הפוסקי׳ וכן פסקו האחרונים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ד)
« ל״ש סוחט כסותו והגביהו כו׳. כלומר שהמקוה חסרה אז מ׳ סאה שנמצא כשטובל בה כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג׳ לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ה)
« סוחט כסותו כו׳. ב״י בשם תשובת הרמב״ן סימן רל״א בשם הראב״ד דטעמא כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידי אדם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ו)
« כתב העט״ז י״א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע״פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ובפסולין כו׳ ובמעדני מלך דף ש״ז כתב דלא ידע מאן נינהו י״א אלו והבין שכוון להרמב״ן בשם הראב״ד דלעיל שמביא ב״י בסוף דף רל״ז ולכן השיג » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ו)
« מזה מעט כו׳. וכתב רש״י וראב״ד דעכ״פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא ומביאו ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ז)
« אבל מד׳ אין מצטרפין. אפילו נפל מכלם ביחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ח)
« בד״א כו׳. זהו פי׳ המשנה בד״א שלא נתכוין לרבות כו׳ אבל הרמב״ם וב״י פירשו נתכוין שכשהוא מטיל אותן מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופי ולא יחסר ע״י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים וכן פי׳ הר״ר עובדיה מברטנורה וכ״כ בעל תוי״ט והב״ח כתב דהר״ר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק מ״ט)
« ע״ג קרקע. שלא הגביה המים מעל גבי הקרקע אלא המשיכם על גבי קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ׳)
« או שנתזו מרגלי הבהמה. אע״פ שלא הומשכו על גבי קרקע » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״א)
« והם כשרים. פירוש שכשרותם שוה כמו שמקוה ההכשר לענין טביל׳ ודוקא באשבורן ה״ה נמי במעיין כל שהוא ההכשר כן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחילה היה המעיין עומד ולא מושך וכמו שמפורש במשנה בסעיף י׳ ובד״מ יליף לה מדין נהר שנוטפין רבו על הזוחלין בריש » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ו)
« ל״ש סוחט כסותו. לכאורה משמע דדוקא סוחט בכוונה אבל אם לא נתכוין לזה וממילא נסחט לא פסול כיון דכסות אינו כלי דהוא נקוב הרבה אבל באמת אינו כן דהא התחיל בלשון נפלו לתוכו משמע ממילא כדדייקינן בפא״ט נפלה סכין ושחטה כו׳ ועלה קאי האי סוחט כסותו ותו דהא אמר תחלה ל״ש » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ז)
« ואם העביר ג׳ לוגין כו׳. זהו מדברי הטור והרא״ש והוא על פי התוספתא הביאה ב״י וז״ל רבי יוסי אומר זילף בידיו ורגליו ג׳ לוגין למקוה פסל הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ח)
« ומעיין. פי׳ או מעיין כ״ש אע״פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין יכול לשאוב וכו׳ והם כשרים היינו דוקא באשבורן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחלה היה המעיין עומד ולא מושך. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ז)
« רבים. וכתבו הרמב״ם והרא״ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא ומ״מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכ״ש והמחבר לא ביאר דין זה משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מעובדי כוכבים באמת קי״ל דצריך ג״כ » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ח)
« חולקין. וס״ל דבמעיין כ״ש שאין בו מ׳ סאה פוסלת בו שאיבה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
« כסותו. פי׳ הש״ך כשטובל בו כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג׳ לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובים ודין זה הוא אפילו נסחט שלא בכוונה כל שבא ע״י אדם וכ״כ הט״ז ודלא » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל׳)
« מצטרפין. וכ׳ רש״י דעכ״פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״א)
« מד׳. אפי׳ נפל מכולם יחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ב)
« קרקע. שלא הגביה המים מע״ג הקרקע אלא המשיכם ע״ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה או מרגלי בהמה אף ע״פ שלא הומשכו ע״ג קרקע וכ׳ הט״ז דמ״ש רמ״א ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר וכו׳ מיירי אם כל המקוה נעשה כך ע״ש » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ג)
« סאה ומעיין כ״ש. [עבה״ט מ״ש וכתב הש״ך כו׳ עד ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר ועי׳ בתשו׳ נודע ביהודה תניינא סי׳ קמ״א שתמה עמ״ש ומשמע כו׳ כאילו אינו מפורש להדיא והרי נתפרש בדבריו בדין שהביא הש״ך בשמו בס״ק קי״ב (בבה״ט ס״ק פ״א) דהביא שם שתי דעות בזה אך באמת דעת » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ט״ו)
« אבל אם פסק הראשון. [עי׳ בתשו׳ חתם סופר ס״ס רט״ז שרב אחד הקשה לו אהך דג׳ גומות שבמקוה דפסקו רמב״ם פ״ה מ״ש מג׳ לוגין מים שאובין בג׳ כלים שפסק אחד עד שלא התחיל השני שאינם פוסלות והשיב די״ל הגומא גדולה שהיא המקוה שבתוכו הג׳ גממיות הוא המחברם עושה אותם כלי א׳ » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ט״ז)
« שהיו בצד המקוה כו׳. אבל היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה שם) ועיין לקמן סעיף נ״ה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ב)
« בצד. אבל אם היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה וע״ל סנ״ה. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ד)
« מלאה כו׳. ויש בה פחות מארבעים סאה אבל אם היה שם ארבעים סאה כל מים שבעולם לא יפסלוה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ג)
« א׳ משלש מאות ועשרים לבריכה. אם הבריכה ארבעים סאה חסר כל שהוא. היתה עשרים סאה צריך להיות הנקב א׳ מק״ס לבריכה צא וחשוב לפי חשבון זה שהסאה ו׳ קבים והקב ד׳ לוגין שם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ד)
« אם יש כנגד הנקב כו׳. פי׳ אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג׳ לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובין ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ״ש אם הוא להיפך דפסול והשיעור של נקב אחד מש״ך לבריכה פירוש דהבריכה של מ׳ סאה שאובין היא תתק״ס לוגין לפי חשבון הסאה ששה קבין והקב ד׳ » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
« הנקב. פי׳ אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג׳ לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובים ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ״ש אם הוא להיפך דפסול. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ה)
« הרי אלו פסולין. שכל המקוה כולה נפסלה במים שאובין וכאלו כל מימיו נשאבו בכלי » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל׳)
« והאמה נכנסת כו׳. פי׳ הר״ש דהיינו אמה של מי גשמים ופירש ב״י דאלו מעיין היה מטהר השאובים שבבור בכל שהוא כדלעיל סעיף י״א וכן כתב בשם הראב״ד ומיירי שאין באמה מ׳ סאה דא״כ הרי הבור נטהר בהשקה כדלקמן סעיף נ״ב וכ״כ בתוס׳ יו״ט פרק ג׳ משנה ג׳ בשם הרא״ש והר״ש וע״ל סעיף » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ה)
« עד שיתחשב כו׳. מדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצאו מילואיהן (כדקתני לקמן סעיף כ״א כ״ב) משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים (דהיינו מילואיהן) כמו שחשבנו לקמן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמי׳ היורדים בתוכו הם יוצאים אי נמי מחצה על מחצה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ו)
« והאמה נכנסת לו. פי׳ חרדלית של גשמים דאלו נובעים אפילו כל שהוא מטהר המקוה השאובה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״א)
« שלא נשארו מהשאובים כו׳. מדלא קאמר כאן עד שיצאו מילואיהן כמו שאמר בסעיף כ״ב משמע שהמים הצפים היוצאים משם לא נחשב אותן כולן מהראשונים כמ״ש בסעיף כ״ב אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכם הם יוצאין א״נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדים לבור באחרונה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ב)
« בפיסולו. ומיירי שאין באמה מ׳ סאה דאל״כ הרי הבור נטהר בהשקה. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ו)
« נשארו. כתב הש״ך משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים דהיינו מילואיהן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים דהיינו אם מי האמה הם מרובין א״כ לפי חשבון כגון שיש בבור מ׳ לוגין ומי האמה ק״כ לוגין ויצאו פ׳ לוגין חשבינן » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ז)
« היה המקוה כו׳. ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ׳ סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחי׳ את המי׳ שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאי׳ עליו ג״כ וק״ל » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז)
« כתכ האגודה בריש מקוואות מכאן היה נ״ל כשמנקין מקוה ונפסל בג׳ לוגין מים שאובין אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיו בו בשעה שנפלו לתוכו הג׳ לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז)
« היה המקוה כו׳ פחות מג׳ לוגין והשלימוהו כו׳. בכאן אפי׳ המקוה גדולה מאד כשר דאע״פ שהפחות מג׳ לוגין נשארו בתוכו מ״מ לא נפסלה אלא שלא הכשירוה והלכך אמרינן דהפחות מג׳ לוגין כמאן דליתנהו דמי והמי גשמים שאח״כ מכשירין אותו וכן כוונת ב״י ג״כ והב״ח בסעיף כ״ז כתב עליו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ח)
« לא פסלוהו כו׳. ודוקא במים כשרים אבל במים טמאי׳ כל שחסר מהמקוה יותר מקורטוב שהוא משקל דינר כ׳ הרמב״ם דפסלוהו אא״כ רבו עליו אח״כ מי גשמי׳ מיהו הראב״ד והר״ש חולקים דבכל ענין פחות מג׳ לוגין אין פוסלין המקוה כמבואר בב״י ע״ש וכן נראה דעת הטור והמחבר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ט)
« המקוה. כתב הש״ך ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ׳ סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאים עליו ג״כ וכתב האגודה מכאן היה נ״ל כשמנקין מקוה ונפסל בג׳ לוגין מים שאובים אם יוציאו ממנו מעט » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ח)
« פסלוהו. ומשמע מדברי המחבר דאין חילוק בין מים כשרים או טמאים בכל ענין פחות מג׳ לוגין אין פוסלין המקוה כדעת הראב״ד והר״ש ודלא כהרמב״ם דמחלק. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ל״ט)
« יין כו׳ לא פסלוהו. ומפורש בדברי הרא״ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ״ל ב״י וכ״כ העט״ז ופשוט הוא דאפילו יש במקוה מ׳ סאה ונשתנה מראיו פסול כדלקמן סעיף כ״ה כ״ו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס׳)
« והרי מראיהן מראה יין כו׳. נקט ברישא יין ובסיפא חלב לפי שברישא קאי אשינה מראה המים ומצוי כן ביין אדום שמהפך המראה אפילו במעט יין וכן כתב ב״י לקמן בשם התוס׳ דדוקא יין אדום משנה המראה ולא לבן משא״כ בסיפא שהמים נשארו במראיתן וכן הוא מצוי בחלב מעט כנ״ל » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ג)
« מראיהן. ומבואר בהרא״ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ״ל ב״י ואפי׳ יש במקוה מ׳ סאה ונשתנו מראיו פסול. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ׳)
« אין פוסלין כו׳. והרמב״ם פ״ז כתב השכר בהדי הנך דפוסלין ולא מעלין ומביאו ב״י » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״א)
« ל״ט סאין. והוא הדין חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמעינן דאפי׳ חסר סאה אין פוסלין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ב)
« אבל במים שאובים כו׳. ודעת הרמב״ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר וכן הביא הב״י הרשב״ץ שכ״כ בשם הראב״ד וכ׳ אע״פ שהאחרונים הסכימו להכשיר) מ״מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת ע״כ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ג)
« מי כבשים כו׳. דהנהו כלהו מיא בעלמא הם ע״כ פוסלים כמו מים שאובים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ד)
« צבע. וכן בהדחת כלים. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״א)
« ל״ט. וה״ה חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמועינן דאפי׳ חסר סאה אין פוסלין. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ב)
« כשר. ודעת הרמב״ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר ואף ע״פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ״מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת. כ״כ הב״י » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ג)
« י״ט פעמים. עיין בתשו׳ רבינו עקיבא איגר סי׳ רכ״א אות ט׳ וסי׳ רכ״ב אות כ״ה מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ז)
« עד עולם כשר. עבה״ט ועי׳ בדגול מרבבה שכתב דבב״י מבואר שטעמו של הרמב״ם מפני מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפ״ז נראה דמקוה שהוא מעיין הנובע ליכא חשש שידוע לכל שמעיין זה אין דרכו לפסוק ע״ש. [ועי׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ מ״ד ובתשו׳ חתם סופר סי׳ רי״ד מ״ש בזה] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ח)
« לא נפסל. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי׳ נשתנו מראיו מלוג אחד פסול עכ״ל ראב״ד ומביאו ב״י וכ״כ העט״ז » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ד)
« אבל כו׳ יין כו׳. אפילו שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים. הראב״ד ושם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ה)
« מכמות שהיה. אע״ג שלא נשתנה למראה יין פסול כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה. הראב״ד » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ו)
« מי צבע כו׳. דאין בהם ממש רק שריית הסמנים בלבד וכן בהדחת כלים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ה)
« אבל המקוה השלם כו׳. לשון אבל אינו מיושב לכאורה דהא אדרבה משום דדין מים הוה עליהם משום הכי אין פוסלין בשלם ויש לומר דהוי אמינא דלחומרא נתנו לו דין מים אבל לא לקולא קמ״ל בין לחומרא בין לקולא וא״כ שפיר קאמר אבל כו׳ כלומר דחומרא הראשונה לחוד יש בו אבל לא חומרא » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ו)
« או מוהל. פירוש במוהל היוצא מבית הבד בתחילת טעינת הזיתים והוא כמים (שבת דף קמ״ד) והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש שם ממש » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ז)
« אם הוא חסר ימתין. קשה הא בלאו הכי צריך להמתין בשביל שאין שם ארבעים סאה ונראה דאתי למעוטי שלא יכשירנו על ידי המשכה כי יש לחוש שמא לא יחזור למראה הכשר עד שמשך כל כך הרבה עד שיהיו רובן על ידי המשכה כי המים הבאים דוחין את מה שהיו כבר כדלעיל ובסמוך יתבאר דרובו ע״י » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ח)
« מראיו. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי צבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי׳ נשתנו מראיו מלוג א׳ פסול עכ״ל הראב״ד » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ד)
« יין. אפי׳ שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים ואפי׳ לא נשתנה למראה היין כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה נפסל והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש בהם ממש. הראב״ד שם » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ה)
« אבל אם נפל לתוכו יין. [עבה״ט ועי׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ מ״ד לאחר שהאריך שם כי יש קצת פקפוק על המרבים להטיל מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה כתב וז״ל ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ט)
« אם אין בו כו׳. אבל נשאר בו מ׳ סאה מראה מים טובל באותן מ׳ סאה שמראיהן מים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ז)
« אין. אבל אם נשאר בו מ׳ סאה מראה מים טובל באותן מ׳ סאה שמראיהן מים » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ו)
« אבל מעיין. [עי׳ בתשו׳ משכנות יעקב ס״ס מ״ד שהקשה ע״ז] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ׳)
« אינן פוסלין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אין נפסל בג׳ לוגין מים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ח)
« והשלים המקוה כו׳. ודעת הראב״ד דהיין שנפל בתחלה ג״כ מצטרף להשלים והב״י כ׳ שמדברי הר״ש והרמב״ם נראה שאינו מצטרף וכ״נ דעת הרב » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ס״ט)
« היה שאוב והשיקו. פי׳ טהרו ע״י השקה שחיבר אליו מקוה כשר או מעיין » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ל״ט)
« שאובין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אינו נפסל בג׳ לוגין מים וכשחזר והשלים וכו׳ דעת הראב״ד דהיין שנפל בתחלה ג״כ מצטרף להשלים והב״י כתב שמדברי הר״ש והרמב״ם נראה שאינו מצטרף וכ״נ דעת הרב עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ז)
« אבל השלג כו׳. דדוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה וכן הוא בב״י ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע׳)
« ולא עוד בו׳. עיין בב״י שכתב שדעת כל הפוסקי׳ שמותר לטבול בשלג אם יש בו כדי מ׳ סאה ומסקינן ומ״מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאוריי׳ נגד ה״ר אליעזר ורבי שמחה ומיהו לטבול ידיו בשלג לאכול אם אין לו מים כיון דנטילת ידים דרבנן נראה דשפיר יש לסמוך על דברי ה״ר שמריה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״א)
« ימעך חללו. שנשער לכשימוח ויהיה מים דכשיהיה מים לא יהיה כל כך כמו שהוא עכשיו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ב)
« ימעך הללו. פי׳ שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסור ממנו כשיהיה נימוח. כן כתב הרא״ש הביאו ב״י » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ׳)
« השלג. דוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה ופשוט הוא. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ח)
« אפילו. והש״ך חולק ע״ז ומביא כמה ראיות שראוי לפסוק דלא מהני טבילה בשלג אף שיש בו כדי מ׳ סאה רק לטבול ידיו בשלג כדי לאכול שרי אם אין לו מים כיון דנט״י מדרבנן ע״ש » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק מ״ט)
« ימעך. פי׳ שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח דכשיהיה מים לא יהיה כ״כ כמו שהוא עכשיו » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ׳)
« ולא עוד אלא אפילו. עיין בשו״ת תולדות יצחק סי׳ כ״ד במעשה במקוה שנעשה משלג שהביאו שלג בכלים והשליכו לתוכה ולא נמוח השלג עד שהביאו י״ח עמי״ר מים רותחים בכלים שלמים ושפכו לתוכה ועי״ז נימוח השלג וכתב דלכאורה מקוה כשר הוא דכיון דמותר לטבול בשלג הוי כמו שאר מקוה כשר » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״א)
« כשר. עי׳ במג״א סי׳ ק״ס ס״ה ט״ז מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ב)
« שהגליד. פי׳ שהקריש מימיו מחמת הקור » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ג)
« כשר להקוות. כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ד)
« שהגליד. פ׳ שהקרישו מימיו מחמת הקור וכשנימוחו כשר להקוות כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״א)
Le seif 34 donne les trois conditions, et les neuf seifim qui suivent les mettent à l’épreuve, objet par objet : la planche, la gouttière, la tuile, le sac, le seau percé, les cruches sur le toit, le pot du plâtrier. L’appareil y est presque entièrement technique — sauf au seif 40, où il devient discussion de fond. Le Taz y consacre son plus long ס״ק de tout le siman (מ״ז, près de cinq mille signes) pour poser une difficulté que personne, dit-il, n’a relevée : si tout ce qui passe par la main de l’homme invalide, à quoi sert de percer le seau ? Il cite une responsa du Ramban qui répond justement que cela ne sert pas, puis observe que tous les décisionnaires enseignent pourtant ce remède.
« ושיתמלא לדעת. ר״ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעינן שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה וע״ל סעיף מ״א » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ה)
« ושיתמלא לדעת. פירוש שהמילוי שם יהיה לדעת אבל א״צ שיתכוין ליתנם למקוה וכן פירש בפרישה והוא פשוט » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״א)
« כלי גדול. פירוש שלענין קבלת טומאה יצא בזה מתורת כלי וכן בקטן מ״מ כאן פסול לענין שאובין » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ב)
« לדעת. ר״ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעי׳ שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ב)
« גללים. אע״פ שלענין קבלת טומאה אין תורת כלי עליהן וכן בכלי קטן וגדול מ״מ פסול לענין שאובין. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ג)
« אבל אם אין המים כו׳ פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהווייתו על ידי טהרה בעינן וכ׳ הפרישה וב״ה דאע״ג) דפשוטי כלי עץ הוא מ״מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חלק על זה דלקמן סעיף מ״ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב״ח דהכא מיירי בדף » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ו)
« או כפאה על פיה פוסלת. בטור כתוב אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה פירוש ובעינן שתהיה הוויות המקוה על ידי טהרה ודוקא בממשיך ממי גשמים אבל בממשיך ממעיין או מקוה מבואר לקמן דלא פסול אלא בכלי שיש לו בית קיבול עיין בסעיף מ״ח שכתב כן לחד דעה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ג)
« פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהוייתו ע״י טהרה בעינן וכתב הפרישה אע״ג דפשוטי כלי עץ נינהו מ״מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חולק ע״ז דלקמן סמ״ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב״ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א״נ יחדו » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ד)
« ואם חקק בו גומא כו׳ אין להקשות דנהי דהוי שאובים מ״מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאיבה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ״ד ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה ועוד דסילון שהוא צר מכאן ומכאן כו׳ משמע אפי׳ הסילון ארוך כמה וי״ל דהכא מיירי שבא להביא מים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ז)
« סילון כו׳. ע״ל סעיף מ״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ח)
« ורחב כו׳. כלומר אע״פ שהוא רחב באמצע לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק לקבל בו צרורות. ר״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ע״ט)
« ואם המים באים כו׳ בגלגל כו׳. ז״ל ד״מ כתב המרדכי על הגלגל המגלגל מים ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובי׳ ככונס משקה וכשהגלגל מתגלגל מתמלאים הכלים קטנים ושופכים כו׳ כ׳ הרוקח דמותר לטבול בענין ההוא אפי׳ אין כאן שיעור מקוה דכיון שהמים עולים תמיד הוי חיבור אע״ג דאין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ׳)
« אם היא של עץ. פי׳ וראוי לחקוק בה יותר הוה כאילו חקק כבר מה שאין כן בשל חרס » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ד)
« עץ. פי׳ וראוי לחקוק בה יותר הוה כאלו חקק כבר משא״כ בשל חרס. ט״ז וכ׳ הש״ך א״ל נהי דהוי שאובים מ״מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאובה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ״ד וי״ל דהכא מיירי שבא להביא המים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצנור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ה)
« חבור. כתב הש״ך ויש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו שאינם אלא למ״ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב שכתב לעיל ס״ז דבעינן נקב כשפ״ה וא״כ כיון דנקובים כאן בדרך שלא מקרי כלי הוי חיבור ג״כ וצ״ע » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ו)
« צינורות וסילונות. עי׳ בתשו׳ נ״ב מ״ת חלק יו״ד סי׳ קל״ו שכתב דיש להחמיר שצריך להיות במקוה מ׳ סאה כיון שאין המעיין הולך בלא״ה שמה ע״ש ובאמת לשון הרמ״א בסוף הסעיף שכתב דלא מקרי חיבור לנהר עי״ז משמע דבזה א״צ שיהא במקוה מ״ס » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ג)
« הואיל ולא עשאו אדם בכוונה. [עי׳ היטב בהגהות מרדכי דקדושין סי׳ תק״מ ובמהרי״ק שורש נ״ו ובב״י כאן ובתשו׳ נודע ביהודה תניינא סימן קמ״ב בהג״ה מב״ה שם ועי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ ר״א שהאריך בכ״ז וכתב שם דהך טעמא דלא עשאו אדם בכוונה צ״ע לפי המבואר בחולין י״ג וברמב״ם פ׳ » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ד)
« דלא מקרי חיבור לנהר. עש״ך סק״פ בסופו שכתב דאם נקובים כשפופרת הנוד הוי חיבור ותמה על הרמ״א ועי׳ בדגמ״ר שכתב דלא קשה מידי דלקמן סעיף ס׳ מבואר שאין הנזחלין מערבים וק״ו בזה עכ״ד וכ״כ בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי׳ קל״ו וכתב שם דמקוה מים שאובין שיש מ״ס » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ה)
« אין להקשות כו׳ וי״ל דהכא מיירי כו׳. נמשכתי אחר לשון הרא״ש שכתב וכל המים העוברים על הגומא הוי שאובים כו׳ ומביאו ב״י אבל באמת הוא לאו דוקא אלא כל הצנור חשוב כלי ע״י אותם הגומות וכמ״ש הטור וכן משמע להדיא בב״ח שכן כוונת הרא״ש וא״כ צריך לפרש דמיירי שבא להביא מים » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
« אין כו׳. אע״פ שאין בהם נקב אחד כשפופרת הנאד כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין עכ״ל עט״ז והוצרך לזה אפי׳ להביא מים על ידיהם לכתחלה למקוה דחשיב כה״ג כשפופרת הנאד כדלעיל סעיף ט׳ אבל לענין שלא לפסול המקוה אפילו בנקב כל שהוא סגי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״א)
« אין המים הנמשכים כו׳. לפי שהמים שבכלים אלו מתערבים עם היוצאים דרך הנקבים שיש בהם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ה)
« שק. אע״פ שאין בהם נקב במקום א׳ כשפ״ה כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין כ״כ הלבוש » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ז)
« וכבר נתבאר. לעיל סוף סעיף ט״ו בהג״ה דיש חולקין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ב)
« וכבר נתבאר שיש חולקין. פירוש וס״ל דגם גבי בהמה פוסל כמו באדם ועיין מ״ש בסעיף ט״ו » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ו)
« אפילו כל שהוא. ע״ל סעיף ז׳ ועיין בתשובת מהר״ם מלובלין סי׳ ס׳ ועיין בתשובת מבי״ט חלק א׳ סימן ע״א דף קל״ג ובתשובת ן׳ לב חלק ג׳ סימן ע׳ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ג)
« יש להחמיר לנקוב הכלי כו׳. כתב הב״ח שנהגו לנקבו ככונס משקה וע״ל ס״ק נ״ו מ״ש בשם האגודה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד)
« ונפלו שם ג׳ לוגין. אחר שחסר המעיין ממ׳ סאה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ה)
« אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה. ולנקותם בקלות בדרך שלא ישארו שם ג׳ לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו טוב להחמיר כו׳ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ו)
« אבל אם יש. בדבר שום דוחק עד שיבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה אין ראוי כלל שתתעכב מלטבול כו׳. מהרי״ק שם וכ״כ העט״ז » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ז)
« יש לסמוך כו׳. בש״ע נרשם כאן וכן לקמן מהרי״ק שורש נ״ה נ״ו ובאמת דמהרי״ק מחמיר יותר אפי׳ בספיקא והיכא דיש ספיקא כ׳ שם לסמוך אהמקילין אם יש טורח בדבר ע״ש אלא הרב כתב דבריו ע״פ סברת רוב הפוסקים והב״י שמקילין וכעין מ״ש מהרי״ק בספיקא כתב הרב בודאי ובספיקא התיר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ח)
« ולהביא מים על ידי כלי מנוקב כזה. משמע דוקא כזה שהוא מנוקב כל שהוא אבל אם הוא כשפופרת הנוד מביא אפי׳ לכתחלה וקשה הא בסעיף שקודם זה כתב דכל שהוא על ידי אדם פוסל אפי׳ אינו כלי וכדכתבנו גם לדעת הטור לעיל סעיף ט״ו על כן צ״ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה על ידי אדם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ז)
« אם אפשר לפקוק כו׳. בתשובת הרא״ש כלל ל׳ סי׳ ד׳ כתוב דיכול לפקוק אפי׳ בדבר המקבל טומאה דדוקא הבאת המים למקוה בעינן ע״י דבר שאין מקבל טומאה כדלעיל סעיף ל״ה אבל מניעת המים שלא יצאו מהמקוה לא איכפת לן בה ובסעיף נ׳ מביא שתי דעות בזה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ח)
« לכתחלה. כתב הט״ז משמע אבל אם הוא כשפ״ה מביא אפי׳ לכתחלה וקשה דבסעיף הקודם כתב דכל שהוא ע״י אדם פוסל אפי׳ אינו כלי וצ״ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה ע״י אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה דמותר מן הדין אפי׳ בנקב כ״ש בשוליו מ״מ לכתחלה לא » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ח)
« יקוב. הקשה הט״ז מאי מהני נקב הא מ״מ בא ע״י אדם למקוה ובזה פוסל אפי׳ בלא כלי ותירץ דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא ע״י אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוי כאילו לא הופסקו והוה חיבור ואע״ג שכ׳ רמ״א בס״ס ל״ט דלא מיקרי חיבור לנהר ע״י זה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק נ״ט)
« לנקוב. ונהג לנקבו בכונס משקה. ב״ח » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס׳)
« ונפלו. אחר שחסר המעיין ממ׳ סאה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״א)
« לפקוק. בדרך שלא ישארו שם ג׳ לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו וכ׳ הב״ח דמותר לפקוק אפילו במטלנית המקבל טומאה אפי׳ למאן דאוסר לקמן ס״נ שאני הכא שהסתימה אינו אלא לנגב המקוה דלא כט״ז שסובר דמאן דאוסר בס״נ אוסר גם כאן וכן דעת מהרש״ל הוא כהב״ח » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ב)
« טורח. ויבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ג)
« אפילו כ״ש. עש״ך לעיל ס״ק כ״ג שהקשה דזה סותר למ״ש לעיל ס״ז דשם ס״ל להמחבר דבעי נקב המטהרו ונדחק ליישב דשם איירי לענין לכתחלה ע״ש ובאמת יש עוד סתירה דשם העתיק דעת הרמב״ם בפשיטות דאפילו נקב המטהרו לא מהני אא״כ קבעו בארץ או מעשה בנין וכאן העתיק שיטת הר״ש והרא״ש » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ו)
« בצדדין. עי׳ בתשובת מעיל צדקה סימן ל״ט » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ז)
« יש לסמוך אמקילין. [עי׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ מ״ה בדין המקואות ע״י חפירת הקרקע בעומק עד שמוצאין מים נובעין מעצמן כשרוצים לנקות אותם אם צריכים לנקוב הכלי ששואבין בו המים כשפ״ה או נאמר שהמקואות הללו דין מעיין להם ואין נפסלים בשאובים כלל והאריך מאד להחמיר בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ח)
« דאין שאיבה פוסלת במעיין. [עי׳ בתשובת ח״ס סי׳ רט״ז אודות המקוה שבאו לתוכה ג׳ לוגין שאובין טרם היה בתוכה מ׳ סאה ונפסלה ושוב נבקע המעיין מתחתיו ועלו המים עד שהיה בתוכה כמה פעמים ארבעים סאה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
« האריך לתרץ אמאי לא נפסל כיון דבא ע״י אדם ועיין בש״ך ס״ק מ״ו דלק״מ » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
« תחת הצנור. שקבעו ולבסוף חקקו. רש״י וע״ל סעיף ל״ו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ט)
« לקבל מימיו. של הצנור שיבאו לתוכו מהגשמי׳ ומהצנור ירדו להכלי׳ ומהכלים למקוה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ׳)
« חשובים לדעת כו׳. דכיון שהניחם בשעת קישור עבים ושוב לא נתפזרו לא אסח דעתו מינייהו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״א)
« לא חשיבי לדעת כו׳. הקשה בהגהת דרישה א״כ למה פסלינן לעיל סעיף ח׳ במעיין מה שיצאו חוץ מהכלי ואפשר דלעיל איירי שהכלי נתמלא מדעת עכ״ל ולי נראה דדוקא במי גשמים י״ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מלתא רק כאשר ירד הגשם מן השמים אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ב)
« ואינם פוסלים. וכ״ש הניחם בחצר שלא תחת הצנור בשעת קישור עבים ואח״כ נתפזרו דאין פוסלין אבל דעת הרמב״ן דבמניחן תחת הצנור בכל עת וזמן בכל ענין הוי לדעת ובחצר בשעת קישור עבים ולא נתפזרו אפי׳ שכחן שם הוי לדעת אבל אם הניחם בשעת קישור עבים וחזרו ונתפזרו וכ״ש הניחם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ג)
« המניח כלים תחת הצנור. אפי׳ כלי גמור דלא חשיב שאובין כל שלא באו המים שם לדעת כדלעיל סעיף ל״ד » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ט)
« ובלבד שישבור את הכלי. פי׳ ואז נופלים מאליהן למקוה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ׳)
« הצנור. שקבעו ולבסוף חקקו (לקבל מימיו של הצנור שיבואו לתוכו מהגשמים ומהצנור ירדו לכלי ומהכלים למקוה) רש״י » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ד)
« לדעת. הקשה בהגהת דרישה למה פסלינן לעיל ס״ח במעיין מה שיצאו חוץ לכלי ואפשר דלעיל מיירי שהכלי נתמלא מדעת ע״כ ולי נראה דדוקא במי גשמים י״ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מילתא אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשיב לדעת שהרי בהכרח המעיין » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ה)
« אע״פ שהיא עונת גשמים. ונתמלאו מים אע״פ שהניחם בשעת קישור עבים ולא נתפזרו וירדו גשמים הרי זה ישבור כו׳. כ״כ העט״ז ורצה לומר כיון שהעלם לנגבם חשיבי שלא לדעת שהרי לא הניחם שם בשביל שירדו גשמים לתוכן אלא לנגבן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ד)
« הסייד ששכח כו׳. כתב העט״ז כי סייד שסד את הבור בטיט והביא הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא העציץ מים ממי גשמים כו׳ עד וכ״ש בהניחם בשעת פיזור עבים דמוכחא מלתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפי׳ לכפות עכ״ל ודברים אלו מבוארים בב״י » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ה)
« הסייד. פי׳ שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״א)
« והרי העציץ יש בו רוב המקוה. ולא חשיב שאובין המים שבתוכן כיון שמחוברין למקוה הרי זה ישבור העציץ אבל לא יהפכנו כמו בסעיף מ״א מ״ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ב)
« כדי לחסמן. פי׳ שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ג)
« ולא נשאר שם מים כלל. הטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא״כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם כמ״ש בסמוך משום הכי צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ד)
« הסייד. פי׳ שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ו)
« ישבור. אבל לא יהפכנו כמו בסמ״א ומ״ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ז)
« לחסמן. פי׳ שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ח)
« כשר. והטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא״כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם מש״ה צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ס״ט)
Six seifim, et le procédé sur lequel repose la construction de presque tous les mikvaot. Le Chakh, aux ס״ק צ״ו à צ״ט, tient le compte : jusqu’où la majorité valide doit-elle aller, et ce que le Rama entend en disant que l’ordre compte. Le Taz, au ס״ק נ״ה, s’oppose au Prisha et soutient que l’eau conduite en excès n’est pas réparable par de la pluie ajoutée après coup — une position qui a des conséquences directes sur le chantier d’un mikvé. Le seif 48, sur le conduit de métal, est celui que l’on rencontre aujourd’hui à chaque installation : un tuyau scellé au sol ne reçoit plus l’impureté.
« עד שיהיו מחצה על מחצה. וכ״ש רוב שאובים שפוסלים בהמשכה וכתב הב״ח סעיף כ״ו בשם הראב״ד דהיינו דוקא המשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפילו כולו בהמשכה כשרה ע״ש וע״ל סוף סעיף ט״ו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ו)
« מדברים שאינם פוסלים כו׳. ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה על גבי קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סעיף מ״ו וכ״כ הב״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ז)
« שנמצא הכל פסול. כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפילו הכי אם פתח אח״כ הצנור כו׳ כשרה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ח)
« אבל כו׳ פי׳ שהמשיך תחלה מים שאובים למקוה ואינם כ׳ סאין ואחר כך הביא עליהם רוב מים כשרי׳ כלומר שנפלו עליהם מי גשמים יותר מכ׳ סאין לא מהני אפי׳ אם פתח אח״כ הצנור ונמשכו הכל למקום אחד דלא אמרינן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אלא כשהיה שם בתחלה רוב מים כשרים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ט)
« עד שיהיו מחצה על מחצה. בטור כתוב דאם אין בו אלא כ׳ סאין ושאב כ׳ סאין אפילו על ידי המשכה פסול נראה ברור דפסול זה הוה כמו פיסול שאיבה דאם נפלו ג׳ לוגין שאובין דאין תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ״ש בסעיף כ״ב ול״ד לסעיף נ״ה דאם השואב באמצע דהחיצונים נשארו כמו שהיו » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ה)
« שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו. כצ״ל » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ו)
« על מחצה. וכ״ש רוב שאובין שפוסלין בהמשכה וכתב הב״ח בשם הראב״ד דהיינו דוקא שהמשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפי׳ כולו בהמשכה כשרה וע״ל ס״ס ט״ו. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע׳)
« מדברים. כתב הש״ך ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה ע״ג קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סמ״ו וכ״כ הב״ח וכתב בט״ז דאם אין כאן אלא מחצה אין לו תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ״ש בסכ״ב ודלא כפרישה דמכשיר כאן באם יקוה ע״ז גשמים דזה אינו לפע״ד עכ״ל » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״א)
« פסול. כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפ״ה אם פתח וכו׳ כשרה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ב)
« תחלה. פי׳ שהמשיך תחלה מים שאובין למקוה ואינם כ׳ סאין ואח״כ הביא עליהם רוב מים כשרים כלומר שנפלו עליהן מי גשמים יותר מכ׳ סאין לא מהני אפי׳ פתח אח״כ הצנור מפני שלא היה שם מתחלה רוב מים כשרים. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ג)
« שלא היה עליו שם כלי בתלוש. כלומר אע״פ שהן כלים שאינן פוסלים את המקוה אינם מכשירין את השאובים לחשוב אותם כנמשכים אלא כשלא היה עליה שם כלי בתלוש ומיירי כאן שהיו המים ראויים לבא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראויים לבא זולתם אפי׳ לא היה עליו שם כלי בתלוש) אם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק׳)
« בתלוש. כ׳ הש״ך ומיירי כאן שהיו המים ראוים לבוא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראוים לבוא זולתם אפי׳ לא היה עליו שם כלי בתלוש אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל (דהווייתו ע״י טהרה בעינן) כדלקמן סמ״ח » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ד)
« וטוב להחמיר. [עי׳ בתשו׳ ח״ס ס״ס רי״ד מ״ש בזה] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל׳)
« מקוה שנובע כו׳. דוקא נובע ומטעמא דלקמן אבל אם היה מקוה של מימי גשמים ונתייבשה לא וכ״כ הב״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״א)
« כשר כו׳. כ׳ הב״ח דהיינו דוקא למ״ד לעיל סעיף מ׳ דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה״ה הכא עכ״ל ולפעד״נ דהכא טעמא אחרינא איכא כדכתב הרא״ש (שממנו מקור דין זה) בתשובה כלל ל״א דין י״א וז״ל לפי שרוב תגבורת המים הוא ממקום נביעתו וכן באר מים חיים נביעתו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ב)
« מקוה שנובע כו׳. בתשובת הרא״ש כלל ל״א דין י״א כתב הטעם לזה דכמו שמצינו לעיל סעיף ב׳ למאן דמתיר לטבול בנהר משום דעיקר גידול הנהר ממקום מקורו ה״נ בזה שהבאר מקום נביעתו מגידי האדמה שמתפשטים לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואע״פ שבזמן החום הגידי׳ נצמתים ואין שם מים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ז)
« נובע. כתב הב״ח דהיינו דוקא למ״ד לעיל ס״מ דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה״ה הכא עכ״ל אבל הט״ז והש״ך חולקין עליו וס״ל דכאן כשר לכ״ע שהדבר ידוע שא״א שישארו אותן הגידין בלא מים כלל וכיון דלא איפסק לחלוחית הגידין ונשאר בהם מים קצת נמצא שנטהרה אותה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ה)
« הבא להמשיך מים. אפילו כשרים צריך שלא יהא כו׳ ומיירי שהוא בענין שאין המים ראויין לבא למקוה זולת ע״י המשכה זו בכלי שמקבל טומאה הלכך אע״פ שהוא כלי שאינו עשוי לקבלה כיון שהוא מקבל טומאה פוסלת אבל אם המים ראויין לבא זולתו אינה פוסלת אא״כ נעשה לקבלה כדלעיל סעיף ל״ה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ג)
« לא יאחז בידו דף כו׳. כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה המעדני מלך דף שי״א ע״ב דלעיל סעיף י״ד העתיק המחבר ל׳ הרמב״ם דאפילו בדבר המקבל טומאה מדברי סופרי׳ אין מזחילים בו וצ״ע עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ד)
« לא יאחז בידו כו׳. שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ח)
« בידו. כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה מעדני מלך דלעיל סי״ד כתב המחבר דאפי׳ בדבר המקבל טומאה מד״ס אין מזחילין בו ותירץ הש״ך דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו ר״ל כדי לטהר אף בזוחלין אבל מ״מ נוטפים מיקרי ומטהרין » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ו)
« לא יאחז בידו. [עי׳ באה״ט מ״ש והקשה המע״מ כו׳ ועי׳ בתשו׳ ח״ס סי׳ קצ״ט ובסי׳ רי״ח מ״ש בזה] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״א)
« או שמחבר לפי הסילון. [עי׳ בתשו׳ ח״ס סי׳ קצ״ט שכתב דצריך שיעשה הציבור באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה אבל אם א״א לעמוד אלא ע״י אותו דבר המקבל טומאה לא יועיל כלום דאלת״ה קשה אהרא״ש שהוציא דין זה מש״ס דזבחים כו׳ וכן קשה לאיזה צורך כתב בש״ע שיניח » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ב)
« מחובר. עי׳ בדגמ״ר דדוקא בנעשה הסילון מתחלתו על דעת לקבעו בקרקע ע״ש והדברים האלה נאמרו ונישנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי״ד סי׳ קל״ז וסי׳ קל״ח ע״ש שהאריך בזה ועי׳ בשאלות ותשובות השיב ר׳ אליעזר סוס״י א׳ מ״ש בזה [ועי׳ בתשו׳ ח״ס סי׳ קצ״ח אות ד׳ ואות י״ג » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ג)
« ממשיך ממעין כו׳. ודוקא בעודם מחוברים למעיין או למקוה הכשרה אבל אם נפסק קילוח המושך בסילון פסולה אח״כ ד״מ עכ״ל הגה׳ פרישה ועיינתי בד״מ ולא הביא אלא תשו׳ הרא״ש שמביא בב״י וז״ל אע״ג דהווייתן ע״י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברים למעיין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ה)
« דחשבינן כו׳. ול״ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפילו היוצאים חוץ לכלי לעיל סעיף ח׳ ולא מהני להם חיבורם דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובים משא״כ הכא דליכא [אלא] משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה. ב״י והאחרונים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ו)
« כאילו הוא מחובר למעין. שנטהר בהשקה וכתב בית יוסף ולא דמי לממשך מים מהמעיין לכלי בסעיף ח׳ דלא מהני חבור מעיין שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין אבל כאן אין לו בית קיבול אע״ג שמקבל טומאה שפיר הוה השקה ולא הבנתי חילוק זה דכיון שע״י חבור הוה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ט)
« ויש מי שאינו מחלק. הוא הרשב״א בב״י וס״ל דלא התירו במשנה להמשיך ע״י של מתכות אלא כשהסילון מחובר בקרקע שהוא בטל אגב קרקע ועמ״ש בסעיף כ״ז » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס׳)
« דחשבינן. ול״ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפי׳ היוצאים חוץ לכלי לעיל ס״ח ולא מהני להם חבורן דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין משא״כ הכא דליכא בית קבול ולא נפסלו אלא משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה כ״כ הב״י והט״ז תירץ דהתם הטעם משום » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ז)
C’est ici que se trouve la ma’hloket la plus serrée de tout le siman, et le Chakh lui consacre son ס״ק le plus long : au קי״ז, il montre que la mesure du contact — un cheveu ou le goulot d’une outre — n’est pas une querelle de dimension mais la conséquence directe de ce qu’on pense d’un mikvé entièrement puisé. Si c’est une invalidité de la Torah, il faut le goulot ; si ce n’est que rabbinique, un cheveu suffit. Le Taz, au ס״ק ס״ג, dit la même chose en une ligne. Tout le mouvement — le mur fendu, les trois mikvaot, les creux de la grotte, la עוקה — décline ensuite la même question : à partir de quand deux eaux sont-elles une seule eau ?
« של מי גשמים. לאפוקי מעיין כדלקמן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ז)
« וכל זה דוקא כו׳. לכאורה משמע דר״ל דאם באה ממעיין אע״פ שהופסק המעיין דין מעיין עליה לטהר בזוחלין כדאיתא במהרי״ק דאי בא לאפוקי אם הוא מעיין עדיין פשיטא וכן משמע הלשון באה ממעיין אבל בס״ק ל׳ הקשיתי על דברי מהרי״ק דכשהופסק המעיין שוב אין שם מעיין עליו וא״כ י״ל » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ח)
« ויש מי שמתיר כו׳. הוא הרא״ש שהבאתי בסעיף מ׳ וכ׳ מו״ח ז״ל דלעיל גבי הנקת המקוה כ״ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבאו המים לשם ואיני מכיר חילוק זה דהא גם כאן אין עושה כן אלא שלא יזובו המים דרך שם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״א)
« ממעיין. צ״ל דמיירי הכא שעדיין בא ממעיין ושלא תאמר כיון דבמקוה הוא במקום מכונס ניחוש לזחילותה קמ״ל. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ח)
« שמתיר. כ׳ הב״ח דלעיל גבי הנקת המקוה כ״ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבואו המים לשם ואינו מכיר חילוק זה דהא גם כאן אינו עושה אלא שלא יזובו המים דרך שם עכ״ל הט״ז (וע״ל מ״ש בס״ק ס״ב) » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ע״ט)
« באה ממעין. עש״ך ס״ק ק״ח שכתב דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין אבל כשהופסק המעיין שוב אין דין מעיין עליו עי׳ בתשו׳ מעיל צדקה סי׳ ל״ט שביאר עוד דהא דמהני החיבור למעיין לטהר המקוה בזוחלין היינו כשיורד קילוח המעיין לתוך המקוה והמעיין זוחל אבל אם המעיין עומד או שזוחל » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ד)
« המקבל טומאה. עי׳ בתשו׳ נו״ב תניינא חי״ד סי׳ קל״ז שנשאל שאינו במקוה מי מעיין רק מי גשמים ולפי שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט קבעו נסרים סביב וגם בקרקעיתו והנסרים קבועים ביתדות של ברזל אם יש בזה חשש דהוי המעמיד הווייתו ע״י דבר המקבל טומאה והשיב דאם לקחו יתדות חדשים » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ה)
« ואיני מכיר חילוק זה כו׳. החילוק פשוט דהתם עדיין אין כאן מקוה אלא שרוצה לפקוק ונגבה אבל הכא רוצה להכשיר המקוה וק״ל » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
« או נבלעים בקרקע. [עי׳ בתשו׳ ח״ס סי׳ רי״א דה״ה מה שנבלע מבין רצפת אבנים דמה לי בלוע בקרקע או באבנים כיון שאין זחילתן ניכרת ליכא למיחש ע״ש עוד מ״ש לפלפל בזה ועמ״ש לעיל סימן קצ״ח ס״ק ט״ו] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ו)
« מקוה פסול. דוקא הפסול מדאורייתא בעי כשפופרת הנוד אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סעיף נ״ג » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ט)
« וקילוח המים כו׳. כלומר לאפוקי מאותן פוסקים דסברי דסגי שהנקב יהא כשפופרת הנוד אע״פ שאין קילוח המים גדול כל כך אלא בעינן שקילוח המים יהא כשפופרת הנוד » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״י)
« ולאחר שנתערב הפסול כו׳. כ׳ הב״ח דוקא בעירב הפסול עם שאינו פסול הוא דנשאר בהכשרו לעולם אבל בעירב החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב והרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו מה שהיה מעורב מתחלה עם השלם כיון שהוא עכשיו חסר דלא יהא אלא שלימה ונחסרה וכן מוכח מהלשון דברישא הזכיר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״א)
« לעולם בהכשרו כו׳. ורבינו ירוחם כ׳ שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה ומביאו ב״י וד״מ וטוב להחמיר לכתחלה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ב)
« והואיל והוא סמוך לנהר. או אצל המקוה שלם בכדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב׳ או ג׳ חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהן מ׳ סאה אע״פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. שם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ג)
« נשאר לעולם בהכשירו. אין בכלל זה אם היה חסר והכשירו ע״י עירוב עם המקוה שיש בה מ׳ סאה ונסתם הנקב דפשיטא דפסול כיון שעכשיו אין בו שיעור » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ב)
« כשפופרת. כתב הש״ך ודוקא מקוה הפסול מדאורייתא אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סנ״ג » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ׳)
« בהכשרו. כתב רבינו ירוחם שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה וטוב להחמיר לכתחלה וכתב הב״ח דאין בכלל הכשר זה אם עירב מקוה החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב הרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו שהיה מעורב בתחלה עם השלם » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״א)
« לנהר. וה״ה אצל המקוה שלם כדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב׳ או ג׳ חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהם מ׳ סאה אע״פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ב)
« לעולם בהכשרו. [עבה״ט שנסתפקו המפרשים כו׳ ועי׳ בתשו׳ נודע ביהודה תניינא סי׳ קמ״א שתמה ע״ד האוסרים שהרי דין זה הוא ממש כמו הדין שמביא המחבר בסעיף נ״ה והוא דבר המפורש במשנה מקואות פ״ו מ״ג והרי שם בודאי כשעלו הטובלים ויצאו משם חזרו המים למקומן ואפ״ה כיון שהוכשר » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ז)
« נקבים דקים כו׳. עי׳ בשו״ת ח״צ סי׳ מ׳ שחולק על זה ע״ש [גם בספר לבושי שרד אות ר״ו האריך לחלוק ע״ז וכתב שם שמעשה כזו כבר היה בעירו של כבוד מורנו הרב החסיד מהור״ר משולם פייבוש הלוי ז״ל במקוה העומדת בצד הנהר וידוע בודאי שהמים שבמקוה נובעים מהנהר ההוא כי תמיד שוה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ח)
« מקוה שאוב כו׳. דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע״פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הקילו בכך. שם » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ד)
« כשערה. פי׳ כחוט השערה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קט״ו)
« כשר. בב״ח תמה דלעיל סעיף ז׳ בעי כמוציא זית וכן לעיל סעיף מ׳ לא סגי בנקב כשערה להביא מים על ידו לכתחלה וכאן מכשיר בנקב כשערה כדעת הרשב״א וצ״ע עכ״ל ולא ידענא מאי קושיא דהא הרשב״א גופיה בתשובה ס״ל בדינא דלעיל דבעינן שפופרת הנוד ומביאו ב״י לעיל דף רל״ד ע״ב בארוכה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קט״ז)
« יש חולקין כו׳. לטעמייהו אזלי דס״ל לעיל סעיף ג׳ כולו שאוב פסול מדאורייתא ולפ״ז היכא דהמקוה היתה רובה כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכו ג׳ לוגין מים שאובים סגי לכ״ע בכשערה ובהכי נ״ל לתרץ מה שתמה הב״ח על סברת הרא״ש וסייעתו דמצרכי נקב כשפופרת הנוד דהא תנן מטהרין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ז)
« בפסול שאיבה שהוא מדרבנן. פירוש ברוב המקוה כשר ומיעוטו שאוב כמ״ש רמ״א בסעיף ג׳ » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ג)
« חולקין. כתב הש״ך דלטעמייהו אזלי דס״ל לעיל בס״ג דכולו שאוב פסול מדאורייתא לפ״ז היכא דהמקוה היתה רובא כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכה ג׳ לוגין מים שאובין סגי לכ״ע בכשערה עכ״ל אבל מדברי הט״ז לא משמע כן ע״ש ועיין בב״י ודו״ק והב״ח הקשה דמ״ש דלעיל ס״ז בעי כמוציא » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ג)
« וכן ראוי להורות. [עי׳ בתשו׳ חתם סופר ס״ס רי״ז שכתב להרב השואל וז״ל אך מ״ש שבעוגה אחת יהיה מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכלו לחממו ומסתמא כוונתו להשיקם ע״י נקב כשפ״ה הנה אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא״ז אין פקפוק אך כשסותמין הנקב אע״ג כשהושקו שעה א׳ נזרעו » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק ל״ט)
« לשתי מצטרף כו׳. ונחלקו המפרשים איזה מקרי שתי ואיזה ערב ולכך כתב הב״ח דלענין מעשה אין להם הכשר אא״כ יש נקב כשפופרת הנוד במקום א׳ בין בזו בין בזו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ח)
« ואם נפרץ הכותל למעלה כו׳. וה״ה היכא דלא נפרץ אלא שהמים הולכין מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח על מנת להטפיח כדכתב הריב״ש בשם הרמ״ה וספר המצות והרמב״ם וכ״פ הב״י והב״ח » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ט)
« שנסדק מצד זה לצד זה כו׳. יש בזה מחלוקת דדעת הרא״ש והטור דמ״ש במתני׳ לשתי מצטרף בכל שהוא דהיינו ברוחב ונראה הטעם דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בסמוך להכשיר מקוה חסר הוא מטעם שעל ידי נקב זה דיש שם חיבור יהיה כל המקוה כשר אפילו במקום שאין שם חיבור דהיינו כל המקוה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ד)
« ואם נפרץ הכותל כו׳. דכיון שמגולה למעלה ורואה את האויר א״צ כשפופרת הנוד » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ה)
« לשתי. כתבו הט״ז והש״ך דיש מחלוקת בין הפוסקים איזה מקרי שתי ואיזה ערב והלכך לענין מעשה יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך שפ״ה וכ״פ הב״ח » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ד)
« נפרץ. וה״ה אם לא נפרץ אלא שהמים הולכים מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח ע״מ להטפיח כ״כ הריב״ש ושאר פוסקים » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ה)
« הוכשרו שלשתן. אף השאוב ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל״כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה כשהמקואות הם ממי גשמים ומיירי בשלא חסר בשעת יציאת מים על שפתם כלום מהמים כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל״כ ודאי דלא עלתה להם טבילה והמקואות לא הוכשרו אף אם הם מעיינות » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״כ)
« היו מחוברים ביחד כו׳. ואפי׳ נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכן ותדע שהוא כך שהרי אף כשהשאוב באמצע לא נפסלו הכשרים במה שנתחברו לשאוב על שפתו ושוב ירדו מן השאוב לתוכו והיינו טעמא לפי שעל ידי תערובות » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״א)
« אם השאוב מן הצד כו׳. לפי שכשנתערבו שנים הכשרים נעשו כמקו׳ אחת של מ׳ סאה והוכשר השאוב שנתחבר להם ואפילו נתחבר האמצע לשאוב שאצלו קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכו » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ו)
« הוכשרו שלשתן. אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל אחד מהם כשיעור ארבעים סאה שהרי הופסקו אח״כ זה מזה אלא רצונו לומ׳ שהשאוב נטהרו ונעשו ע״י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ׳ סאה נעשו להם השקה ואם ימלא אח״כ מי גשמים על השאוב עד מ׳ סאה יהיו כשרים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ז)
« שטבלו בהם טהורים. שהמים היוצאים אין נוזלים אלא חוזרים לאחוריהם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ח)
« ואם השאוב באמצע. שאז יש הפסק בין הכשרים אינם מתערבים יחד ונשארו כמו שהיו הכשרים ולא נפסלו מן השאוב שהרי דרך המשכה בא ממנו עליהם ועל כן הם טהורים אחר שיתמלאו עד מ׳ סאה והשאוב נשאר בפיסולו ולא מהני לו אם יתמלא עוד ממי גשמי׳ » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ט)
« הוכשרו. כתב הט״ז אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל א׳ מהם שיעור מ׳ סאה שהרי הופסקו אח״כ זה מזה אלא ר״ל שהשאובים נטהרו ונעשו ע״י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ׳ סאה נעשה להם השקה ואם ימלא אח״כ מי גשמים על השאוב עד מ׳ סאה יהיו כשרים לטבילה וכ׳ » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ו)
« טהורים. כתב הש״ך ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל״כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה ומיירי ג״כ בשלא חסר כלום מהמים בשעה שיצאו על שפתם כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל״כ ודאי דלא עלתה להן טבילה והמקואות לא הוכשרו שהרי הם חסרים מיהו נראה דוקא היכא שאין במקוה רק » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ז)
« בהם טהורים. [עבה״ט ובט״ז ס״ק ס״ט ועי׳ תשובת ח״ס סי׳ ר״ט באריכות ושם תמצא פירוש שני סעיפים אלו נ״ה ונ״ו בדברים נכונים מאד] » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ׳)
« אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאוב שהיו לבנים. ר״ש וצ״ע לעיל סעיף נ״ה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ב)
« והשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע׳)
« אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאובים שהיו לבנים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״א)
« כמות שהיו. וכשר להקוות על הכשר ואע״פ שנתערב בו מים שאובין כיון דכבר נתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה עכ״ל ר״ש ועיין פירושו במה שכתבתי בסמוך סעיף נ״ה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ב)
« והשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן וכתב הש״ך דצ״ע לעיל סנ״ה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ח)
« ובלבד שלא יעקור כו׳. דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה נטהר בזוחלים אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי״ל דמטהר בזוחלים ובכל שהוא אפי׳ נעקר הגל היה מטהר בכל שהוא הכלי דלכלים לא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ג)
« מנענע בידו. כן הוא במשנה ס״פ ז׳ דמקואות מוליך ומביא במים כו׳ וקשה הא אמרינן בסעיף מ״ח לא יאחזנו בידו כו׳ ולהרא״ש דמחלק שם בין ממשיך ממי גשמים לממשיך ממעיין או מקוה כמו שכתבתי סעיף מ״ט ניחא הכא אלא להרשב״א דאוסר שם כמ״ש שם בשם יש מי שאינו מחלק בכך קשה וכי » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ג)
« שלא יעקור הגל כו׳. דאז לא היה מטהר (אם) [אלא] אין בו מ׳ סאה אם מצד א׳ מחובר למקוה כ״כ הרא״ש וצ״ל דשם נעשה אשבורן דאל״כ לא מהני מ׳ סאה ודוקא נקט כאן מקוה דאילו מעיין מטהר בכל שהוא לכלים לדברי הכל כמ״ש בסעיף א׳ וכאן מיירי במחט » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ד)
« יעקור. דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי״ל דמטהר בזוחלין ובכ״ש אפי׳ נעקר הגל היה מטהר הכלי בכ״ש דלכלים לא בעינן מ׳ סאה כ״כ הב״ח » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק פ״ט)
« חורי המערה בו׳. פי׳ מערה הוא מקוה שכך היו עיקר מקואות שלהם במערות » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ד)
« בכל שהוא. לפי שהן נחשבין מכלל המקוה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ה)
« מעורבים עם מי המקוה אלא בכל שהוא. כצ״ל » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ה)
« המערה. פי׳ מערה הוא מקוה שכך היה עיקר מקואות שלהם במערות » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ׳)
« עוקה. הוא חפירה שתחת המקוה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ו)
« מטבילין בהם. דע דבכל מקום שמטבילין במקוה חסר בצד שלם צריך שיהא עכ״פ גוף הנטבל עולה ומתכסה במים בבת אחת ובכלים אע״פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כן מוכח בש״ס ופוסקים ופשוט הוא וע״ל סי׳ ק״ך ס״ק ב׳ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ז)
« מטבילין. דע שבכ״מ דמטבילין במקוה חסר בצד השלם צריך שיהא עכ״פ גוף הנטבל מתכסה במים בבת אחת ובכלים אע״פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כ״מ בש״ס ופוסקים ופשוט הוא עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״א)
« שבנחל. פי׳ בקעה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ח)
« של גשמים בו׳. דוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קכ״ט)
« מערבים. ודוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ב)
Après soixante seifim sur l’eau, six seifim sur le geste. L’appareil y est bref et presque entièrement pratique : ne pas sauter dans un bassin qui n’a que la mesure juste, ne pas y tremper deux fois de suite, descendre la marmite par sa bouche et la remonter par son fond. Le Chakh, aux ס״ק קל״ה à קל״ז, tire du seif 65 la règle de conduite qui vaut encore : un mikvé réputé baisser est un mikvé qu’on ne présume pas plein, même quand il l’est sous nos yeux au moment où l’on regarde.
« לא יקפוץ לתוכו כו׳. ע״ל סי׳ קצ״ח סכ״ט ולא יטבול בו פעמים כו׳ דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ל)
« אע״פ שרגליו בו׳. ולא דמי לבגד דבסעיף שאחר זה דכל זמן שנוגע בו חשיב נמי מקוה שהבגד עב הוא בולע מהמים הרבה ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע״מ להטפיח אינו חבור. ריב״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״א)
« ולא יטבול בו פעמים וכו׳. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן שסמך על השניה ובשניה יש לחוש שמא חסרו המים אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ו)
« אע״פ שרגליו של ראשון. הקשה ריב״ש מ״ש מבגד עבה בסעיף אחר זה ותירץ שבבגד בלוע המים הרבה ואינו כמו אדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע״מ להטפיח לא הוה חבור ואין מזה קושיא על מה שכתבתי בסעיף מ׳ דבגד עבה גרע טפי דשם חילקנו בין בגד ובין כלי נקוב » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ז)
« פעמים. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ג)
« הטביל בו בו׳. ע״ל ס״ק מ״ז » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ב)
« שלא ינתזו בו׳. ור״ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחים לכלי ועושים מים שבתוכה שאובים. וכתב ב״י דאפשר לפי זה אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ג)
« דרך פיהן. עמ״ש סימן ר״ב סעיף ו׳: ומ״ש בהג״ה כל המים שבכלי כו׳ האריך רמ״א בדברי׳ אלו דרך ביאור על לשון הטור לתרץ מה שהקשה ב״י על הטור שכתב כדי שלא ישאר בו מהמים ויתסר מהמקוה הא בלאו הכי חסר מה שהוא על הגוף היורה כמו בסעיף ס״ב גבי אדם ועל כן תירץ רמ״א בזה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ח)
« פיהן. ור״ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחין לכלי ועושין מים שבתוכה שאובים וכתב ב״י דאפשר לפ״ז אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ד)
« יפסלו. כתב הט״ז דרמ״א אתי לאשמועינן אף שנתמלאו אחר כך ממי גשמים אינו מועיל דהמים שבכלים פוסלין המקוה מחמת ג׳ לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצם ושוב לא מהני מילוי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ״ש סכ״ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ה)
« דרך שוליהן בו׳. דהשתא המים שבאים לתוכן לא מפסלו משום שאובים כשנופלין למקוה לפי שכשעדיין הכלי במקוה לא נשאבו וכשמעלהו ונתהפך דרך שוליו תו לא מיקרי מים שבתוכן שאובין שאינם מתקבלין בתוכו כן כתוב בתוי״ט והעט״ז ערבב בכאן הדברים וקלקל השור״ה מחמת כי נוסחא מוטעת היה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ד)
« הקופה כו׳. שהן מנוקבין והמים שבהם לא נעשו שאובין מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ע״ט)
« והשק. שהן מנוקבים והמים שבהם לא נעשין שאובין (מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים) . ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ו)
« שהוא מוחזק להיות כו׳. אע״פ שעכשיו הוא שלם לפנינו מ״מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה. שם וכ״כ העט״ז וכן מוכח מדברי המחבר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ה)
« אינה צריכה לחזור ולטבול. דהא איכא למימר העמד על חזקתו והא לא אתייליד ריעותא כלל. שם. כלומר שהרי שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו לא עלתה לו טבילה דהעמד טמא על חזקתו כדלקמן סעיף ע״א ועיין בתשובת ן׳ לב ח״ג סימן ע״א » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ו)
« כשר הדבר כו׳. שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר. שם. וכיוצא בזה נתבאר לעיל ריש סי׳ א׳ בהג״ה די״א דאין סומכין לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ז)
« מוחזק. אע״פ שעכשיו לאחר הטבילה הוא שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו אע״פ שאינו מוחזק להתמעט ממ׳ סאה לא עלתה לה טבילה דהעמד טמא על חזקתו עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ז)
« לעיין. שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ח)
« ומ״מ כשר הדבר. עי׳ במג״א סימן ח׳ ס״ק י״א » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ״א)
« אחד אבנים חבילי עצים וקנים. שהמים שביניהם לא חשיבי הפסק ומצטרפים למ׳ סאה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ח)
« ובלבד שלא יחלקו כל המקוה. דא״כ הוה ליה כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה. ר״ש ור״ל כשאין ביניהם נקב כשפופרת הנוד כדלעיל סעיף נ״ב אבל בשיש נקב כשפופרת הנוד כשר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ט)
« אבל בכלים פסול. לשון הב״י וכתב הרשב״י בתשובה דוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפרק חומר בקודש עכ״ל וצריך ליתן טעם מ״ש עצים ואבנים או כלים ובעט״ז כתב הטעם משום דהווייתן על ידי דבר המקבל טומאה וקשה דאם כן הוה ליה לחלק בין עצים ואבנים לדבר המקבל טומאה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״מ)
« הטור כתב כאן דין דכלי שמונח בצד המקוה דמוליך ומביא הגל עליו כו׳ וכתוב בספר מעד״מ דף שי״ד ע״א תמיהה פליאה בעיני שהש״ע השמיט לדין זה וגם רמ״י ז״ל לא הזכירו עכ״ל ופליאה נשגבה בעיני דאישתמיטתיה דברי הרב ורמ״י ז״ל לעיל סעיף נ״ז שהזכירוהו שם בפירוש ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״מ)
« אבל בכלים. לא. דהוויות המקוה לא יהיה על פי דבר המקבל טומאה כדלעיל סעיף ל״ה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ׳)
« יחלקו. אבל כשיש ביניהם נקב כשפ״ה כשר אפילו אם מחלק » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק צ״ט)
« בכלים. והטעם משום דהווייתן ע״י דבר המקבל טומאה כ״כ הט״ז והלבוש אבל הש״ך השיג ע״ז וכתב דהטעם הוא דבעצים ואבנים יש בהן כשפ״ה אבל כלים מסתמא אין בהן כשפ״ה דאי יש בהן אין שם כלי עליו אף ע״י נקבים דקים הרבה כמו סל וגרגותני ודברי המחבר צריך לפרש כן ובלבד שלא יחלקו » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק׳)
« אפילו צריכה להשתטח. [עי׳ בספר לבושי שרד אות ר״א שכתב מלשון זה משמע דמכ״ש אם יש יותר מים שא״צ להשתטח דטובלת בו אף שאין שם זרת ממעל לטבורה וכגון שתטבול באלכסון כדף השוכב בשפוע באופן שאין נעשים בה קמטים איברא דז״א דחלילה להורות כן שהיא כמעט מהנמנע ובפרט לנשים » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ״ב)
Le Chakh referme ici ce qu’il avait ouvert au seif 3. Au ס״ק קמ״א, il pose que “le doute sur des eaux puisées est pur” ne vaut qu’à la condition que la majorité du mikvé soit d’eaux valides : sans quoi c’est un doute de la Torah, et l’on n’y dit pas je dis. Au ס״ק קמ״ט, il explique pourquoi un mikvé trouvé est invalide alors qu’un mikvé dont on sait qu’il a été fait pour tremper est présumé valide — parce que dans le second cas quelqu’un a voulu qu’il fût valide, et dans le premier on ne sait même pas s’il a jamais été voulu comme mikvé. Et le Taz, au dernier ס״ק du siman, donne en cinq mots la raison de l’interdit du seif 75 : גזירת מרחצאות, de peur qu’elle ne trempe au bain public.
« הרי זה כשר. הטעם דספק מים שאובין ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובא שאוב כמ״ש רמ״א בסעיף ג׳ וזהו הטעם בסעיף שאחר זה שכתב שיש לו במה יתלה והיינו דוקא במידי דרבנן וכמ״ש בסעיף קי״א דינים כדומה לזה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״א)
« כשר. דספק מים שאובין הוא ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובה שאוב כמ״ש רמ״א בס״ג. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״א)
« ספקו טהור. דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל״כ ה״ל ספיקא דאורייתא לדידן דקי״ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדלעיל סימן קי״א » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א)
« שאין לו במה יתלה. דמאי חזית לפסול את זה ולהכשיר את זה אימא איפכא והלכך שניהם פסולים לפי שאין לתלות באחד יותר מבחברתה והכי אמרינן לעיל סי׳ ק״צ ס״ק כ״ח לענין כתם וסי׳ קי״א ס״ק י״א לענין ב׳ קדרות ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ב)
« טהור. דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל״כ ה״ל ספיקא דאורייתא וע״ל סימן קי״א. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ב)
« יתלה. דמאי חזית הלכך שניהם פסולים דאין לתלות בא׳ יותר מחבירו וע״ל סי׳ ק״ץ וסי׳ קי״א. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ג)
« שניהם פחותים. עי׳ בתשו׳ נודע ביהודה חלק יו״ד סי׳ ס״ה שכתב דמיירי ע״כ בירדו אח״כ גשמים ונתמלאו דאל״כ בלא״ה פסול דהרי חסרים הם וכן צ״ל בסעיף ע״ב בנפלו אח״כ ג״כ ונודע לאיזה נפלו ע״כ בנתמלאו שוב שניהם מיירי ולפ״ז לדברי הש״ך בסעיף ע״ג הובא בבה״ט ס״ק ק״ח גם כאן » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ״ג)
« וע״ל ר״ס זה. סעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ג)
« מפני שזה ספק כו׳. פי׳ ספק דרבנן ועוד נכלל בזה שיש לה חזקת כשרות תחלה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ב)
« צנור כו׳. כתב העט״ז נ״ל שזה כתב המחבר לפי סברת הרמב״ם דס״ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רובו מים כשרים אבל אנו דקי״ל כולו שאוב אסור מדאורייתא כדלעיל סעיף ג׳ אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה״ג שהפסול מוכיח עליו נ״ל עכ״ל ותימה דאשתמיטתיה דברי ר׳ שמשון » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ד)
« שהפסול מוכיח. נתנו טעם שלא תקשה נוקמי המקוה בחזקת כשרות כמו שאמרו במקוה שהניחו ריקן בסעיף ס״ט דכאן אין למקוה חזקת כשרות שיש לתלות תחלתה בפסול כמו בהכשר כן כתב ר״ש פ׳ ב׳ דמקואות » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ג)
« שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. פירוש דמן התורה אין פסול אלא בכולו שאוב אבל ברובו שאוב כשר ומדרבנן פסול ואפילו בשלשה לוגין ע״כ לא החמירו בספיקו כאן ומזה למדו התוס׳ פרק המוכר את הבית והר״ש פרק שני דמקואות דכולו שאוב מדאורייתא ומדרבנן ברובו וכמ״ש וכתבתי זאת לפי » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ד)
« רובו. כתב הלבוש שהמחבר כ״כ לפי סברת הרמב״ם דס״ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנן דקי״ל כולו שאוב אסור מדאורייתא לעיל ס״ג אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה״ג שהפסול מוכיח עליו עכ״ל והט״ז והש״ך השיגו עליו וכתבו ששגג בזה דודאי אין חולק » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ד)
« בין ברה״ר כו׳. כלומר אע״ג דבעלמא קי״ל ספק טומאה ברה״ר טהור הכא אמרינן העמד טמא על חזקתו » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ה)
« ואפילו טבל. פירוש דעוד מצינו ספק אחר אפילו אם ודאי טבל מ״מ יש ספק אם טבל בארבעים סאה דהיינו שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעין אם בשעת טבילה היה חסר או היה שלם ואח״כ נחסר כ״כ הר״ש ריש פרק שני דמקואות ונראה מזה דאם היה לפנינו מלא אלא שיש ספק שמא היה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ה)
« לפי שהטמא בחזקתו כו׳. הוצרך לזה אע״ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפי׳ בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתני׳ פרק ב׳ דמקואות דסבירא ליה לר״י כן » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ו)
« שהטמא. מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן דאל״ה תיפוק ליה דספיקא דאוריית׳ לחומרא ולמה לי הטעם דחזקה. ט״ז » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ה)
« לפי שהטמא בחזקתו. כתב הט״ז הוצרך לזה אע״ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתניתין פ״ב דמקואות דס״ל לר׳ יוסי כן ע״כ ועי׳ במשנה למלך פ״י מהל׳ מקואות ריש דין ו׳ שכתב דדברים הללו הם שלא בהשגחה » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ״ד)
« ב׳ מקואות כו׳. כל הסעיף מיירי כשיש רובה מים כשרים במקוה דאז ליכא אלא דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כמ״ש לעיל סימן קי״א ס״ק י״ד ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ו)
« א׳ שאוב כו׳. וה״ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ז)
« שני מקואות כו׳. בכל סעיף זה ג״כ הטעם דספקת ג׳ לוגין הוה ספק דרבנן ודומה לדינים אלו כתוב בסימן קי״א » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ז)
« שאין. בכל הסעיף מיירי שיש רוב מים כשרים דה״ל ספק דרבנן. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ו)
« נפלו. וה״ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ז)
« לכתחלה. אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו אח״כ גשמים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ח)
« לכתחילה. אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו גשמים אח״כ. ש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ח)
« לא יטבול בשום אחד מהן. עי׳ בדגמ״ר שנסתפק אם נתמלא אחד מהם והשני לא נתמלא אי תולין הג׳ לוגין באותו שלא נתמלא או דילמא כיון שקודם שנתמלא החזקנו שניהם בחזקת פסולים שוב לא יצאו מידי פסול ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ״ה)
« כל כו׳. פסולים ולא דמי לדלעיל סעיף ל״ט דהתם היינו טעמא משום שחזקת מקואות כשרות ופי׳ הרא״ש (ופוסל) העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו (אלא) א״כ עשאו בכשרות והבאתיו בס״ק קמ״ד כלומר כיון דלכתחלה היה מקוה כשרה א״כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרו׳ נעשה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט)
« פסולין שחזקתן כו׳. ונראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשו ע״י אדם והלכך פסול משום ספק אבל אם נראה שנעשה בידי שמים כגון בגומות וחפירות שבשדה וכיוצא בהן שנתמלאו ע״י גשמים ולא ע״י אדם כשרים נ״ל » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״נ)
« פסולים. כתב הש״ך ול״ד לדלעיל סעיף ס״ט דהתם היינו טעמא כיון דלכתחלה היה מקוה כשר א״כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרות נעשה אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא גם נראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשה ע״י אדם הלכך פסול משום ספק אבל אם » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״ט)
« יש אוסרים כו׳. שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קנ״א)
« מים חמין. משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח)
« יש אוסרים. שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ק״י)
« ומ״מ יש להחמיר כו׳. [עי׳ בזה בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ צ״ה ובספר בנימין זאב סי׳ קנ״ח ובתשובת חתם סופר סי׳ רי״ד ורי״ז ובתשובת משכנות יעקב סי׳ מ״ד באורך ומה שהזכיר בתשובת משי״ע שם הרבה פרטים שיש ליזהר בזה עי׳ בתשו׳ ח״ס שם ועוד בכמה תשובות שהזכרתי בסי׳ זה ותמצא שרוב » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק מ״ו)
Le Rambam consacre onze chapitres aux מקואות, et c’est chez lui que se lit le plus clairement la thèse que le siman discutera de bout en bout : l’invalidité des eaux puisées n’est pas de la Torah.
« דִין תּוֹרָה שֶׁכָּל מַיִם מְכֻנָּסִין טוֹבְלִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא לו) "מִקְוֵה מַיִם" מִכָּל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בָּהֶן כְּדֵי טְבִילָה לְכָל גּוּף הָאָדָם בְּבַת אַחַת. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁעוּר זֶה הוּא מַחֲזִיק אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם בֵּין שְׁאוּבִין בֵּין שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין » (רמב״ם הלכות מקואות פרק ד הלכה א)
« מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין פְּסוּלִין לִטְבִילָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִקְוֵה מַיִם שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין פָּסְלוּ הַכּל » (רמב״ם הלכות מקואות פרק ד הלכה ב)
« כָּל הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִין שֶׁהָלְכוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁנָּפְלוּ מִתּוֹכָן הֲרֵי אֵלּוּ שְׁאוּבִין וּפוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. וְהוּא שֶׁיֵּעָשׂוּ לְקַבָּלָה. אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּגוֹן כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין » (רמב״ם הלכות מקואות פרק ו הלכה א)
« אֵין הַמִּקְוֶה נִפְסָל לֹא בְּשִׁנּוּי הַטַּעַם וְלֹא בְּשִׁנּוּי הָרֵיחַ אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה בִּלְבַד. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ מִקְוֶה לְכַתְּחִלָּה פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. כֵּיצַד. הַיַּיִן אוֹ הֶחָלָב וְהַדָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמֵּי כָּל הַפֵּרוֹת אֵינָן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא מַיִם שְׁאוּבִין. וּפוֹסְלִין בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה אֲפִלּוּ מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְאָה וְנָפַל לוֹ לוֹג יַיִן אוֹ מֵי פֵּרוֹת וְשִׁנָּה אֶת מַרְאָיו פָּסוּל » (רמב״ם הלכות מקואות פרק ז הלכה א)
« טִיט רַךְ שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה נִמְדָּד עִם הַמִּקְוֶה. הָיָה עָבֶה עַד שֶׁאֵין הַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה אֵינוֹ נִמְדָּד עִמּוֹ » (רמב״ם הלכות מקואות פרק ח הלכה ט)
« דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁהַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת גְּזֵרוֹת הַכָּתוּב הֵן. וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְרָעָתוֹ. וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב » (רמב״ם הלכות מקואות פרק יא הלכה יב)
Pour ce siman-ci, et pour lui presque seul dans tout ce bloc de Yoreh De’ah, l’Aroukh HaChoul’han nous est accessible — et il y consacre deux cent dix-huit seifim. Sa découpe n’est pas celle du Choulhan Aroukh : on le cite donc avec son propre numéro de seif, et l’on rapproche par le contenu.
« ונראה דפסול זוחלין במקוה הוא מן התורה כיון דדרשינן לה מקרא וכן משמע בכל הש״ס דאין זה מדרבנן » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ח׳)
« וגם בעניין זה יש פלוגתא דרבוותא אם השאובין פסול מן התורה או רק מדרבנן וקרא דת״כ אסמכתא בעלמא הוא ומן התורה אינו פסול אלא לטבול בכלים וז״ל הטור ומיהו פי׳ ר״י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר הלכך כל ספק שאירע בו אפילו ספק אם הוא כולו שאוב אם לאו כשר אבל רבינו שמשון פי׳ שכולו שאוב פסול מן התורה עד שיהיה רובו בהכשר אבל לאחר שיהיה רובו בהכשר משם ואילך אין שאיבה פוסלת בו אלא מדרבנן הלכך כל ספק שיארע בו קודם שיהיה רוב כלא שאיבה אזלינן ביה לחומרא אבל משידוע שנעשה רובו בהכשר מקילינן בספיקא שיארע בו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:י״ב)
« ועל זה סומכות בנות ישראל שבכפרים או במקומות שאין מקוה וטובלות בקיץ בנהרות ובימי הגשמים בלא״ה א״א לטבול בנהרות מפני הקור הגדול לבד מה שאסור לדעת המחמירין אמנם הנשים שיש להם כח לשאת הקור מותר להן לטבול תמיד במקום שאין מקוה ולסמוך על דעת המקילין כפסקו של רבינו הרמ״א ולא להתבטל מפריה ורביה וק״ו אם ע״י העדר הטבילה יכשלו באיסור נדה ח״ו רק בזאת מחוייבות ליזהר שהנהר תהיה נהר ממש שאינה פוסקת כמ״ש רבינו הרמ״א ולא אגמים המתייבשות אא״כ האגם אינו הולך בזחילה רק המים נחים על מקומם הוי כמקוה וטובלת בו » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:מ״ב)
« אבל בכל מדינות שלנו זה כמה דורות שמטילין חמין למקוה או מחממין אותן ע״י מכונה שקורין פאראווי״ק והוא מן הנמנעות במדינתינו בחורף לטבול בצונן ואף גם בקיץ מצד דהמקוות שלנו הם ממעיינות והקור גדול מאד ואלמלי היינו מחמירים בזה כבר בטלה פו״ר מישראל או היו הנשים באות לידי סכנה באין ספק והיו מכשולים רבים כמובן ולכן מכבר נהגו כן ואין פוצה פה ומצפצף וח״ו לפקפק על זה והמפקפק עתיד ליתן את הדין אך מעולם לא שמענו מפקפקים בזה » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז)
« ודע שמדברי הרמב״ם והתוספתא נדחים דברי רבינו הרמ״א בסעי׳ נ״ב שכתב ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע״פ שאין בה מ׳ סאה דהא ארע׳ חלחולי מתחלחל׳ והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואים החלחולים שביניהם שהמים באים מן הנהר דרך החלחול דהיינו מנקבים דקים שבקרקע הוי חיבור עכ״ל וזהו היפך מהתוספתא והרמב״ם שאמרו מפורש דחופר בצד הנהר אינו חיבור וזהו תימא רבה איך לא ראה דברי הרמב״ם » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״א)
Le mikvé est l’un des rares sujets du Choulhan Aroukh où la lettre du texte et le chantier d’aujourd’hui se rencontrent mot pour mot. Voici sept situations réelles et le seif qui les commande. Aucune ne se décide sans le Rav : un mikvé se construit et se surveille sous autorité.
| Situation | Le seif qui la commande |
|---|---|
| Un mikvé municipal chauffé par une chaudière | Le seif 75 rapporte un avis qui l’interdit, et le Rama rapporte les indulgents. L’Aroukh HaChoul’han écrit que dans tous ses pays, depuis plusieurs générations, on jette de l’eau chaude dans le mikvé ou on le chauffe par une machine — et qu’il n’y a pas lieu d’y redire. C’est le cas où l’usage, expressément appuyé par les décisionnaires, a tranché contre la lettre première. |
| Vider et nettoyer un bassin sans l’invalider | Seif 40 et Chakh ס״ק נ״ז : on perce le seau au fond, si peu que ce soit, pour qu’il cesse d’être un récipient ; et l’on vide entièrement plutôt que de compter “sa pleine mesure et encore”. Le Taz, au ס״ק מ״ז, signale que la responsa du Ramban objecte à ce remède — et que tous l’enseignent malgré cela. |
| Percer une cuve déjà scellée dans le sol | Pit’hei Techouva ס״ק י״ב : le מרכבת המשנה et le באר יעקב le permettent et permettent même de reboucher ensuite ; Rabbi Akiva Eiger permet le percement mais non le rebouchage. Question de chantier, à porter au Rav avant de couler le béton. |
| Tremper au fleuve ou au lac, faute de mikvé | Seif 2 : le Mehaber n’autorise qu’en אשבורן ; le Rama rapporte l’usage indulgent et ne proteste pas. L’Aroukh HaChoul’han y ajoute la condition pratique — que ce soit un vrai fleuve qui ne tarisse pas, et non un étang saisonnier ; un étang dont les eaux ne courent pas a en revanche le statut d’un mikvé. |
| Une canalisation métallique qui amène l’eau | Seif 48 : interdite tant qu’elle est détachée, permise dès qu’elle est scellée au sol — elle ne reçoit plus l’impureté, étant annulée à l’égard du sol. C’est la règle qui gouverne l’installation sanitaire d’un mikvé moderne. |
| Un mikvé dont on sait que le niveau baisse | Seif 65 et Chakh ס״ק קל״ה : même s’il est plein sous nos yeux, il ne se présume pas plein au moment où elle a trempé. D’où la conduite constante : mesurer, consigner, et confier la surveillance à quelqu’un. |
| Un mikvé trouvé, dont personne ne répond | Seif 74 : invalide, car la présomption est qu’il est puisé. Le Chakh, au ס״ק קמ״ט, explique la différence avec un bassin dont on sait qu’il a été fait pour tremper : là, quelqu’un a voulu qu’il fût valide. |
Dix questions pour vérifier que le siman est tenu. Les réponses sont toutes dans les pages de ce siman.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״א · ♥ Soutenir