✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — BEGINNER

Siman 204 — What makes a word binding (דין המתפיס בנדר)

A true נדר is one that attaches (מתפיס) the thing to a דבר הנדור — “this loaf is upon me like the קרבן”: four seifim to discover the mechanism
יורה דעה · סימן ר״ד
דִּין הַמַּתְפִּיס בְּנֶדֶר
🌱 Beginner level · מתחילים
✦ ❖ ✦

A first approach to Siman 204, which opens the heart of the treatise of nedarim. The preceding simanim closed the laws of purity; from here on it is another world entirely: the binding of speech. And the first question of that world is also the most fundamental: what makes a word bind? The Shulchan Arukh answers in four seifim, and its answer rests on a single verb — שיתפיס, “that he attach”. These are rules למעשה whose consequence is grave (a transgressed נדר is a Torah prohibition): we study them here; we apply them only with a Rav.

Subject : The vow that attaches — דין המתפיס בנדר
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד

Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 Plan of study

1. What is this siman about? The four seifim of דין המתפיס בנדר
2. The text of the Shulchan Arukh, seif by seif, with its translation
3. The key concepts: נדר · שבועה · דבר הנדור · המתפיס · איסר · קונם · סתם נדרים להחמיר · כדי דיבור
4. The apparatus of the Shach — the nine ס״ק, quoted one by one
5. The apparatus of the Taz — the five ס״ק, and the criticism of the Rama
6. The Baer Hetev, the Pitchei Teshuva, and what the Nekudot HaKesef do not say
7. The table of the siman: the words, their effect, their apparatus
8. Practical cases
9. Synthesis and comprehension questions

1. What is this siman about? The four seifim of דין המתפיס בנדר

The Shulchan Arukh here opens the treatise of vows with its barest question: what is it, in a word spoken, that creates a prohibition? The answer rests in one clause, and it must be read slowly — the foundation of the נדר stated in the Torah is that he attach to a דבר הנדור. All the rest of the siman, and much of the simanim that follow, does nothing but unfold that one word: attach.

Four seifim. The first sets out the mechanism and its chain. The second widens the anchor to everything consecrated by human speech. The third shows that the chain may be made of men and not of objects. The fourth touches the נדר's singular power: to reach what does not yet exist.

The siman rests on one verb: to attach (שיתפיס). A word does not bind because it is solemn, but because it hooks a permitted thing onto a thing already forbidden by a human word. Everything else — the chain, the Temple vessels, the “and I”, the fruit to come — follows from it.

The two texts that carry the siman

Two texts stand behind the whole siman, and it is worth reading them now. The first gives the scriptural derivation of the דבר הנדור; the second gives the difference between נדר and שבועה, which will govern simanim 205 and 206.

The gemara, on the verse אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר, derives: until he vows by a thing that is the object of a vow — to the exclusion of the firstborn animal, which is a thing forbidden [of itself]. This is the sentence the Shach places at the head of the siman, and it is what separates 204 from 205.

« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)

And here is the distinction that governs the whole block: the נדר forbids the object to the man; the שבועה forbids the man with respect to the object. The Taz will take it up word for word at siman 206 (ס״ק ו).

« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)

The Rambam says it in his own way, and it is the clearest of the three formulations.

« הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)

2. The text of the Shulchan Arukh, seif by seif, with its translation

Seif א — The foundation: attaching to a דבר הנדור

דין המתפיס בנדר. ובו ד׳ סעיפים:
עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור כגון שאומר ככר זה עלי כקרבן או שאמר יאסר עלי ככר זה או שאמר ככר זה עלי איסור וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד מאה כולם אסורים או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואמר על יום אחר יהא כזה אסור (יש חלוקי לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם ועיין בפנים):
The foundation of the נדר stated in the Torah is that he attach (שיתפיס) [the thing] to a דבר הנדור — for example when he says: “this loaf is upon me like a קרבן”; or when he says: “let this loaf be forbidden to me” (יאסר עלי ככר זה); or when he says: “this loaf is upon me איסור”. And likewise, if he forbade upon himself a loaf that he had attached to a דבר הנדור, and said of another: “let it be forbidden like this one” — and even up to a hundred, all of them are forbidden. Or if he vowed concerning one day to fast on it, or not to eat meat on it, and said of another day: “let it be forbidden like this one”. (Editor's gloss: there are variant formulations in the matter of the vow, which the Rav did not write; see inside.)

Seif ב — Not only the קרבן: anything sanctified by the mouth

לאו דוקא מתפיס בקרבן אלא ה״ה בכל דבר הקדוש בקדושת הפה כגון שאומר ככר זה כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים או כאחד מכל משמשי מזבח הרי זה נדר: הגה אם נדר בשלחן שבמקדש הוי נדר אבל אם אמר כשלחן סתם ולא אמר כשלחן הקדש אין זה כלום ומכל מקום בעם הארץ יש להתיר שלא יהא פרוץ בנדרים. (הגהות מרדכי דשבועות בשם מוהר״ם) מביאה ב״י בסי׳ רל״ז:
It is not only by attaching to a קרבן: the same applies to anything sanctified by the sanctity of the mouth (דבר הקדוש בקדושת הפה) — for example when he says: “this loaf is like the lamb (כאימרא), like the pens (כדירים), like the altar (כמזבח), like the Sanctuary (כהיכל), like Jerusalem (כירושלים), or like any one of the vessels serving the altar” — this is a נדר. Gloss of the Rama: if he vowed by the table that is in the Temple, it is a נדר; but if he said “like a table” without qualification, without saying “like the consecrated table”, it is nothing. And nevertheless, for an עם הארץ there is room to release [him], so that he not become lax in matters of vows (Hagahot Mordechai on Shevuot in the name of the Maharam; the Beit Yosef cites it at siman 237).

Seif ג — “And I like you”: the chain of כדי דיבור

שמע חבירו ואמר אני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו שמע הג׳ זה שאמר ואני ואמר ואני אפי׳ היו ק׳ וכל אחד אומר ואני בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כולם אסורים:
He heard his fellow [vow] and said: “I am like you”, within the time of an utterance (בתוך כדי דיבור) — he is forbidden in that in which his fellow became forbidden. A third heard this one who said “and I”, and said “and I” — even were they a hundred, each saying “and I” within his fellow's time of utterance — all of them are forbidden.

Seif ד — Forbidding what is not yet in the world

אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם:
A person may forbid upon himself a thing that has not yet come into the world (דבר שלא בא לעולם), for when it will come into the world.

What these four seifim say

One verb, and the whole treatise follows from it. The Shulchan Arukh defines the נדר neither by an intention nor by a sacred formula: it defines it by a gesture of language — attaching (התפסה). I take a permitted thing (this loaf) and I stick it to a thing already forbidden by a vow (a קרבן). The loaf then becomes forbidden like it. The Mehaber at once adds two formulations that bind without attaching to anything: “יאסר עלי” and “עלי איסור” — and it is on these that the Taz's whole discussion in ס״ק א turns.
The chain. Once the first loaf is forbidden by attachment, it itself becomes a דבר הנדור: a second loaf may therefore be attached to it, then a third — “and even up to a hundred, all are forbidden”. The Shach (ס״ק ד) specifies that the chain does not stop at sameness of kind: the first may be a loaf, the second meat, the third fruit.
A day as well. The נדר does not bear on foods alone: a day that one has forbidden to oneself by vow (to fast, not to eat meat) itself becomes a דבר הנדור to which another day may be attached. For this case the Shach (ס״ק ה) refers to siman 215.
Sanctified by the mouth. What makes an object fit to serve as an anchor is not that it is holy, but that its holiness came from a human mouth — קדושת הפה. The altar, the Sanctuary, Jerusalem, the vessels of the service: all of these were consecrated by human speech. That is why one may attach to them. The firstborn animal (בכור), holy from its mother's womb, may not — and that is exactly the dividing line the gemara draws.
The gloss that two giants contest. The Rama distinguishes “the table of the Temple” from “a table” left unqualified. The Shach (ס״ק ח) writes: the words of the Rav are not well adjusted; the Taz (ס״ק ה) goes further still. This is one of the sharpest disputes of the siman — we unfold it at the Lamdan level.
The time of an utterance. כדי דיבור is the span needed to say “שלום עליך רבי”: a temporal weld. So long as the second man speaks within that interval, his “and I” attaches to the first man's vow; past that delay, it attaches to nothing. And the chain of a hundred, here, is a chain of persons, not of objects.
What does not yet exist. Here is the נדר's own power: unlike consecration (הקדש), it can bite on what is not yet in the world. The Shach (ס״ק ט) at once sets the limit: upon oneself, yes — upon another, no. The Pitchei Teshuva devotes its single entry in the siman to it.

3. The key concepts of this siman

This siman opens an entirely new vocabulary. Every word in it is a mechanism; they must be set down before reading.

נדר — Vow. A word that renders a thing forbidden to the speaker. The נדר bears on the object (חפצא): it is the loaf that becomes forbidden, and it is thereafter forbidden to the one who spoke as a forbidden food would be.
שבועה — Oath. A word that binds the person (גברא): it is not the thing that becomes forbidden, it is the man who binds himself with respect to the thing. The gemara sets the distinction in these terms: the נדר “forbids the object upon him”, the שבועה “forbids his own person with respect to the object”. This is the pivot of the whole block 204-206.
דבר הנדור — “A thing that is the object of a vow”. A thing made forbidden by a man's word — a קרבן, a loaf already forbidden by vow. This is the only valid anchor. By contrast, the דבר האסור (forbidden by the Torah itself: pork, נבלה) is not — and that is the whole of siman 205.
המתפיס — The one who attaches. From the root תפ״ס, “to seize”. The מתפיס does not create a prohibition out of nothing: he hooks a permitted thing onto a thing already forbidden, and the prohibition spreads by contact of language.
איסר — Bond, prohibition. The Torah's word — לאסור אסר על נפשו — which the Rambam makes the source of the vow of prohibition. Saying “this loaf is upon me איסור” suffices: it is the second formulation of seif א.
קונם — Konam. One of the כינויים (substitute terms) for the word קרבן. To say “קונם this loaf upon me” is to say “like a קרבן”. The word returns at siman 206 seif ד, where the Shulchan Arukh itself supplies its definition.
סתם נדרים להחמיר — “Vows, when unqualified, toward stringency”. A rule of interpretation: when a formulation is ambiguous (“like the lamb” — a lamb of sacrifice, or an ordinary lamb?), it is understood in the sense that binds. This is the reason the Taz (ס״ק ב) gives for treating “כאימרא” as a vow.
כדי דיבור — “The time of an utterance”. A brief interval — the span of a greeting to one's teacher — during which a word remains welded to the one before. It is what makes the chain of “ואני” in seif ג possible.
דבר שלא בא לעולם — What has not yet come into the world. Fruit not yet grown, a profit still to come. Consecration (הקדש) does not reach them; the נדר does — upon oneself. This is the whole of seif ד.

4. The apparatus of the Shach (ש״ך) — the nine ס״ק

The Shach is the decisive commentator here: nine entries, two of them very long. They are given below one by one, each with its reference.

ס״ק א — בדבר הנדור

« לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר״ס ר״ה » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק א)

The very first line of the siman, and it draws its boundary: “to the exclusion of a דבר האסור” — that is, a thing forbidden by the Torah itself. The Shach refers to the beginning of siman 205, which will treat precisely that case. In other words: simanim 204 and 205 form a single question asked twice — what one may attach to, and what one may not.

ס״ק ב — ככר זה עלי כקרבן

« אם אמר קרבן עלי ככר זה וכן הוא בהר״ן ריש נדרים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ב)

The Shach adds that word order is indifferent: “a קרבן upon me, this loaf” binds just as “this loaf upon me, like a קרבן” does. He supports it from the Ran at the beginning of Nedarim. (The text here carries an editorial insertion in brackets, which we reproduce as it stands.)

ס״ק ג — יאסר עלי

« ולא אמרינן דכוון לדבר האסור משום צד איסור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ג)

Why does saying “let this loaf be forbidden to me” bind, when no קרבן is named? Because we do not presume the man meant a דבר האסור. The Shach refers to the question of צד איסור at siman 208.

ס״ק ד — שתלאו בדבר הנדור

« שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה״ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי׳ עד מאה כולם אסורים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« ואפי׳ אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)

The chain of seif א, explained and extended. The Shach names his sources — the Rambam in הלכות נדרים, the Semag — and draws the consequence that was not self-evident.

ס״ק ה — על יום אחד להתענות

« על יום אחד להתענות כו » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ה)

A one-line entry: for the case of a fast-day attached to another day, the Shach refers to siman 215.

ס״ק ו — יש חלוקי לשונות

« כגון אמר כקרבן בפת״ח או בשו״א או בציר״י או לקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ו)

The “variant formulations” announced by the editor's gloss are named by the Shach: it is the vocalisation that changes everything — כקרבן with patach, with sheva, with tzeirei, or לקרבן.

ס״ק ז — כאימרא

« כשה של קרבן כדירים דיר של קרבן כירושלים דחומות העיר ומגדליה משירי הלשכה אתו » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
« והר״ן פי׳ כירושלים כקרבנות שבירושלים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)

The glossary of seif ב, word by word: the lamb of the offering, the pen of the offering, and — for Jerusalem — two readings, that of the Rosh (the city walls, built from the surplus of the Temple chamber) and that of the Ran (the offerings in Jerusalem).

ס״ק ח — אם נדר בשלחן

« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע״ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)

The longest entry in the siman, and the most critical. The Shach restores what the Hagahot Mordechai actually says, then sets against the Rama the principle בנדרים הלך אחר לשון בני אדם — in vows one follows the language of people (siman 217). He concludes with a וצ״ע.

ס״ק ט — אדם אוסר

« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)

The Shach grounds seif ד in the Hagahot Asheri, sets out the threefold distinction — upon oneself yes, by full הקדש no, upon another no — and goes on to the very concrete case of a vow to give מעשר from a profit still to come.

5. The apparatus of the Taz (ט״ז) — the five ס״ק

The Taz opens the siman with a long defence of the Tur against a difficulty raised by the Beit Yosef, then explains the terms of seif ב, and closes with the harshest criticism in the whole siman.

ס״ק א — עיקר נדר

« ונראה דדברי הטור נכונים דאקרא קאי דאמר איש כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
« קמ״ל דהאי בדבר הנדור לאו דוקא במידי דנדור לשמים אלא אפי׳ באומר אסור עלי הוה נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)

The Taz takes up at once a difficulty of the Beit Yosef against the Tur. His conclusion is a principle: דבר הנדור does not mean “vowed to Heaven”; even “this loaf is forbidden to me” is a נדר, and one may therefore attach to it in turn.

ס״ק ב — כאימרא

« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)

Two words, and the most quoted principle of the treatise: if “lamb” can denote the lamb of the offering or an ordinary lamb, we take the first — סתם נדרים להחמיר.

ס״ק ג — כדירים

« כדיר של בהמות של קרבן או כדיר של עצים השייכים לקרבנות » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ג)

The pen: that of the animals of the offering, or that of the wood designated for them.

ס״ק ד — כירושלים

« פי׳ הרא״ש דחומתיה משירי הלשכה אתו. והר״ן פירש כקרבנות שבירושלים » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ד)

Jerusalem: the Taz sets the two readings side by side, that of the Rosh and that of the Ran, without deciding.

ס״ק ה — אם נדר בשלחן שבמקדש

« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברי הרב רמ״א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)

The harshest criticism in the siman. The Taz reconstructs the question put to the Maharam, shows that the Rama misread the Hagahot Mordechai, concludes that there is no difference at all between “the consecrated table” and “a table”, and ends with a phrase that has become famous. He adds that he laid the matter before his father-in-law (the Bach), who agreed with him.

6. The Baer Hetev, the Pitchei Teshuva, and the Nekudot HaKesef

The Baer Hetev is the digest: six entries taking up the Shach and the Taz for the hurried student. The Pitchei Teshuva has only one entry, on seif ד, and it is a rich one.

ס״ק א — הנדור

« לאפוקי בדבר האסור » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק א)

Taking up Shach ס״ק א: the boundary with the דבר האסור.

ס״ק ב — כקרבן

« וכ״ש אם אמר קרבן עלי ככר זה » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ב)

Taking up Shach ס״ק ב: word order is indifferent.

ס״ק ג — מאה

« ואפילו אמר על א׳ שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב׳ הוא בשר והג׳ פירות » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ג)

Taking up Shach ס״ק ד: the chain crosses kinds.

ס״ק ד — לשונות

« כגון אמר כקרבן בפת״ח או בשו״א או בציר״י או לקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ד)

Taking up Shach ס״ק ו: the variants of vocalisation.

ס״ק ה — סתם

« אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג״כ אסור כמו באימרא ודירים » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ה)

Here the Baer Hetev reports the Taz and the Shach together against the Rama, and quotes as far as the Taz's closing phrase. It is the best summary of the controversy.

ס״ק ו — לעולם

« דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ו)

Taking up Shach ס״ק ט, with an addition: the Baer Hetev notes that the Taz, at siman 215, disputes the conclusion concerning the vow to give מעשר from a profit still to come.

The Pitchei Teshuva

ס״ק א — על עצמו

« אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
« על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)

Its single entry in the siman, on seif ד. The Pitchei Teshuva first states the Shach's limit, then reports a real and disputed case: a shochet who had forbidden his shechita to all of Israel. Is that a דבר שלא בא לעולם? The Sha'ar HaMelech devotes a long discussion to it and distinguishes according to whether one forbids all benefit (the prohibition then bites on the body, which exists) or a particular benefit.

The Nekudot HaKesef. The Nekudot HaKesef are the Shach's reply to the Taz; on other simanim they are what decides. Here they do not comment on siman 204: no entry is available to us for this siman. We therefore make them say neither yes nor no, and no column in this study bears their name.

7. The table of the siman

SeifThe words spokenEffectThe apparatus
א“this loaf is upon me like a קרבן” · “יאסר עלי” · “עלי איסור” · the chain up to a hundred · a day attached to a dayForbidden — the נדר bindsShach ס״ק א-ו · Taz ס״ק א · Baer Hetev ס״ק א-ד
בכאימרא · כדירים · כמזבח · כהיכל · כירושלים, or one of the vessels of the service · Rama: the Temple table, and “a table” unqualifiedForbidden (all that is קדוש בקדושת הפה) · Rama: “a table” does not bind, but one releases for an עם הארץShach ס״ק ז-ח · Taz ס״ק ב-ה · Baer Hetev ס״ק ה
ג“ואני כמותך” said within כדי דיבור, up to a hundred personsForbidden — each is caught in the vow of the one before(no entry of the Shach, Taz or Baer Hetev on this seif)
דhe forbids upon himself a דבר שלא בא לעולםForbidden — for when the thing comes into the worldShach ס״ק ט · Baer Hetev ס״ק ו · Pitchei Teshuva ס״ק א

8. Practical cases

These cases are given to make the mechanism intelligible, not to conclude: a vow actually pronounced is brought before a Rav, and he alone will say whether release is called for.

He says at the table: “this cake is upon me like a קרבן”.
This is the pure case of seif א: he has attached a permitted thing to a דבר הנדור. The cake is forbidden to him, and it has itself become a possible anchor. To know whether release is called for, and how, one goes to a Rav.
He says: “let this cake be forbidden to me”, naming no קרבן at all.
Seif א expressly provides for this formulation — יאסר עלי — and it binds. The Shach (ס״ק ג) explains that we do not presume he meant to lean on a Torah prohibition. The Taz (ס״ק א) even makes it the heart of his reading of the Tur.
He forbade a loaf by vow; the next day he says of a slice of meat: “let it be like that loaf”.
The chain of seif א, and it crosses kinds (Shach ס״ק ד, Baer Hetev ס״ק ג). The meat is reached because the loaf became, by the first vow, a דבר הנדור.
Two friends are studying; one makes a vow, the other says at once “and I”.
Seif ג: if the “and I” falls within כדי דיבור, it is caught in the same prohibition. If he speaks later, nothing has attached — but whether the interval was kept is precisely the kind of question one does not settle alone.
He says: “the fruit this tree will produce shall be forbidden to me”.
Seif ד: the נדר reaches what is not yet in the world, for when it comes into it. But the Shach (ס״ק ט) and the Pitchei Teshuva recall that this holds only upon oneself — not to forbid to another.

9. Synthesis of Siman 204

Four seifim, a single mechanism. (1) The Torah's נדר is the one that attaches a permitted thing to a דבר הנדור; yet two formulations bind without attaching — יאסר עלי and עלי איסור — and the chain of attachments has no term (“even up to a hundred”), nor any boundary of kind (Shach ס״ק ד). (2) The anchor is not the קרבן alone but everything that is קדוש בקדושת הפה: what a human mouth has consecrated. To this the Rama adds a gloss on the Temple table which both the Shach (ס״ק ח) and the Taz (ס״ק ה) contest, and harshly. (3) The chain may be human: “ואני כמותך” pronounced within כדי דיבור catches the speaker in the vow of the one before, and a hundred men may thus bind themselves one after another. (4) Finally, the נדר bites on what is not yet in the world — upon oneself, and not upon another (Shach ס״ק ט, Pitchei Teshuva ס״ק א).

Comprehension questions

  1. Why does the Shulchan Arukh define the נדר by the verb “to attach” (שיתפיס) rather than by an intention?
  2. What is a דבר הנדור, and why is a piece of pork not one?
  3. How can a hundred loaves become forbidden through a single chain of words? And does the chain require sameness of kind?
  4. What is קדושת הפה, and why is the firstborn animal (בכור) excluded from it?
  5. What exactly do the Shach and the Taz hold against the Rama's gloss on the Temple table?
  6. What is כדי דיבור, and what happens if the second man speaks after that delay?
  7. What is the subject of the Pitchei Teshuva's single entry in this siman, and what limit does it set?
The sources of this level may be consulted on Sefaria:
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
יורה דעה · סימן ר״ד · Level 1 — Beginner
♥ Support DAAT
📖Join the khavrouta