פתיחה לסימן ר״ד, הפותח את לב מסכת הנדרים. הסימנים שלפניו חתמו את דיני הטהרה; מכאן ואילך עולם אחר לגמרי: כוחו של הדיבור לחייב. והשאלה הראשונה בעולם הזה היא גם היסודית שבהן: מה עושה שמילה אוסרת? השולחן ערוך משיב בארבעה סעיפים, ותשובתו נעוצה בפועל אחד — שיתפיס. אלו הלכות למעשה שתוצאתן חמורה (העובר על נדרו עובר על איסור תורה): כאן לומדים, ולמעשה שואלים רב.
הנושא : הנדר המתפיס — דין המתפיס בנדר
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
כאן פותח השולחן ערוך את מסכת הנדרים בשאלתה העירומה ביותר: מה בדיבור יוצר איסור? והתשובה נעוצה במשפט אחד, ויש לקראו לאט — עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור. וכל שאר הסימן, ומקצת גדול מן הסימנים שאחריו, אינם אלא פרישה של מילה אחת: שיתפיס.
ארבעה סעיפים. הראשון מעמיד את המנגנון ואת שרשרתו. השני מרחיב את נקודת ההתפסה לכל מה שקידשו פיו של אדם. השלישי מראה ששרשרת זו יכולה להיות של בני אדם ולא של חפצים. והרביעי נוגע בכוחו המיוחד של הנדר: לתפוס במה שעדיין איננו.
שני מקורות עומדים מאחורי כל הסימן, וכדאי לקראם עתה. הראשון נותן את הדרשה לדבר הנדור; והשני נותן את ההפרש שבין נדר לשבועה, שיוליך את סימן ר״ה וסימן ר״ו.
הגמרא דורשת מן הכתוב אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר: עד שידור בדבר הנדור — לאפוקי בכור, שדבר האסור הוא. זו הלשון שהש״ך מעמיד בראש הסימן, והיא המפרידה בין ר״ד לר״ה.
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
וזה ההפרש המוליך את כל הבלוק: הנדר מיתסר חפצא על האדם; והשבועה קאסר נפשיה מן החפץ. והט״ז יחזור עליה מילה במילה בסימן ר״ו (ס״ק ו).
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
והרמב״ם אמרה בדרכו, והיא הברורה שבשלוש.
« הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
דין המתפיס בנדר. ובו ד׳ סעיפים:
עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור כגון שאומר ככר זה עלי כקרבן או שאמר יאסר עלי ככר זה או שאמר ככר זה עלי איסור וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד מאה כולם אסורים או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואמר על יום אחר יהא כזה אסור (יש חלוקי לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם ועיין בפנים):
לאו דוקא מתפיס בקרבן אלא ה״ה בכל דבר הקדוש בקדושת הפה כגון שאומר ככר זה כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים או כאחד מכל משמשי מזבח הרי זה נדר: הגה אם נדר בשלחן שבמקדש הוי נדר אבל אם אמר כשלחן סתם ולא אמר כשלחן הקדש אין זה כלום ומכל מקום בעם הארץ יש להתיר שלא יהא פרוץ בנדרים. (הגהות מרדכי דשבועות בשם מוהר״ם) מביאה ב״י בסי׳ רל״ז:
שמע חבירו ואמר אני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו שמע הג׳ זה שאמר ואני ואמר ואני אפי׳ היו ק׳ וכל אחד אומר ואני בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כולם אסורים:
אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם:
סימן זה פותח אוצר מילים חדש לגמרי. כל מילה בו היא מנגנון, ויש להעמידן קודם הקריאה.
הש״ך הוא הנושא כלים המכריע כאן: תשע הערות, שתיים מהן ארוכות מאוד. להלן כולן אחת אחת, עם מקומן.
« לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר״ס ר״ה » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק א)
השורה הראשונה ממש שבסימן, והיא משרטטת את גבולו: «לאפוקי בדבר האסור» — היינו דבר שנאסר מן התורה עצמה. והש״ך מפנה לריש סימן ר״ה, שיעסוק בו בדיוק. כלומר: סימן ר״ד וסימן ר״ה שאלה אחת הם, נשאלת פעמיים — במה מתפיסים, ובמה אין מתפיסים.
« אם אמר קרבן עלי ככר זה וכן הוא בהר״ן ריש נדרים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ב)
מוסיף הש״ך שאין סדר המילים מעכב: «קרבן עלי ככר זה» אוסר כ«ככר זה עלי כקרבן», וסומך על הר״ן בריש נדרים. (ובלשון שלפנינו הגהת מדפיס בסוגריים ובחצאי ריבוע, ואנו מעתיקים כצורתה.)
« ולא אמרינן דכוון לדבר האסור משום צד איסור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ג)
ומפני מה «יאסר עלי ככר זה» אוסר, ולא הוזכר קרבן כלל? לפי שאין אומרים שנתכוון לדבר האסור. והש״ך מפנה לענין צד איסור שבסימן ר״ח.
« שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה״ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי׳ עד מאה כולם אסורים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« ואפי׳ אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
שרשרת סעיף א, מבוארת ומורחבת. הש״ך נוקב במקורותיו — הרמב״ם בהלכות נדרים, הסמ״ג — ומוציא מהם את מה שלא היה פשוט.
« על יום אחד להתענות כו » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ה)
הערה בת שורה: לענין יום תענית שהתפיסו ביום אחר, מפנה הש״ך לסימן רט״ו.
« כגון אמר כקרבן בפת״ח או בשו״א או בציר״י או לקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ו)
«חלוקי הלשונות» שהגהת המדפיס רמזה עליהם — הש״ך נוקב בהם: הניקוד הוא המשנה הכל — כקרבן בפת״ח, בשו״א, בציר״י, או לקרבן.
« כשה של קרבן כדירים דיר של קרבן כירושלים דחומות העיר ומגדליה משירי הלשכה אתו » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
« והר״ן פי׳ כירושלים כקרבנות שבירושלים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
מילון סעיף ב, מילה במילה: שה של קרבן, דיר של קרבן, ולענין ירושלים — שתי קריאות: של הרא״ש (חומות העיר, הבאות משירי הלשכה) ושל הר״ן (קרבנות שבירושלים).
« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע״ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
ההערה הארוכה שבסימן, והמבקרת שבהן. הש״ך מעמיד את לשון הגהות מרדכי על אמיתה, ומעמיד כנגד הרמ״א את הכלל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (סימן רי״ז), וחותם בוצ״ע.
« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
הש״ך מעמיד את סעיף ד על הגהות אשר״י, מחלק שלוש חלוקות — על עצמו כן, בהקדש גמור לא, על חבירו לא — וממשיך למעשה שבכל יום: הנודר לתת מעשר מריוח העתיד לבוא.
הט״ז פותח את הסימן בהגנה ארוכה על הטור מפני קושיית הבית יוסף, מבאר את לשונות סעיף ב, וחותם בביקורת החריפה שבכל הסימן.
« ונראה דדברי הטור נכונים דאקרא קאי דאמר איש כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
« קמ״ל דהאי בדבר הנדור לאו דוקא במידי דנדור לשמים אלא אפי׳ באומר אסור עלי הוה נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
הט״ז נכנס מיד לקושיית הבית יוסף על הטור, ומסקנתו כלל: אין «דבר הנדור» פירושו נדור לשמים; אף «אסור עלי ככר זה» נדר הוא, ולפיכך מתפיסים בו.
« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)
שתי מילים, והכלל המצוטט ביותר במסכת: אם «אימרא» משמעה שה של קרבן או שה של חולין — תופסים את הראשון, סתם נדרים להחמיר.
« כדיר של בהמות של קרבן או כדיר של עצים השייכים לקרבנות » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ג)
הדיר: של בהמות הקרבן, או של העצים המיועדים להם.
« פי׳ הרא״ש דחומתיה משירי הלשכה אתו. והר״ן פירש כקרבנות שבירושלים » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ד)
ירושלים: הט״ז מעמיד את שתי הקריאות זו בצד זו, של הרא״ש ושל הר״ן, ואינו מכריע.
« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברי הרב רמ״א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
הביקורת החריפה שבסימן. הט״ז משחזר את השאלה שנשאלה מהר״ם, מראה שהרמ״א לא כיוון בלשון הגהות מרדכי, מסיק שאין חילוק כלל בין «שלחן הקודש» ל«שלחן סתם», וחותם בלשון שנעשתה מפורסמת. ומוסיף שהרצה הדברים לפני חמיו (הב״ח), והלה הסכים לו.
הבאר היטב הוא התמצית: שש הערות המביאות את הש״ך והט״ז ללומד הממהר. לפתחי תשובה הערה אחת בלבד, על סעיף ד, והיא עשירה.
« לאפוקי בדבר האסור » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק א)
לשון הש״ך ס״ק א: הגבול מול דבר האסור.
« וכ״ש אם אמר קרבן עלי ככר זה » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ב)
לשון הש״ך ס״ק ב: אין סדר המילים מעכב.
« ואפילו אמר על א׳ שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב׳ הוא בשר והג׳ פירות » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ג)
לשון הש״ך ס״ק ד: השרשרת עוברת בין המינים.
« כגון אמר כקרבן בפת״ח או בשו״א או בציר״י או לקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ד)
לשון הש״ך ס״ק ו: חלוקי הניקוד.
« אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג״כ אסור כמו באימרא ודירים » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ה)
כאן מביא הבאר היטב את הט״ז והש״ך יחד כנגד הרמ״א, ומעתיק עד לשון החתימה של הט״ז. זה הסיכום הטוב ביותר של המחלוקת.
« דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ו)
לשון הש״ך ס״ק ט, בתוספת: הבאר היטב מעיר שהט״ז בסימן רט״ו חולק על המסקנה בנודר לתת מעשר מריוח העתיד לבוא.
« אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
« על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
הערתו היחידה בסימן, על סעיף ד. הפתחי תשובה מעמיד תחילה את גבול הש״ך, ואחר כך מביא מעשה שהיה ונחלקו בו: שוחט שאסר שחיטתו על כל ישראל. האם דבר שלא בא לעולם הוא? השער המלך מאריך בזה ומחלק בין האוסר כל הנאתו (שהאיסור חל אז על גופו, והוא ישנו בעולם) לבין האוסר הנאה פרטית.
| סעיף | הלשון שנאמרה | התוצאה | הנושאי כלים |
|---|---|---|---|
| א | «ככר זה עלי כקרבן» · «יאסר עלי» · «עלי איסור» · השרשרת עד מאה · יום שהתפיסו ביום | אסור — הנדר חל | ש״ך ס״ק א-ו · ט״ז ס״ק א · באר היטב ס״ק א-ד |
| ב | כאימרא · כדירים · כמזבח · כהיכל · כירושלים, או אחד ממשמשי מזבח · רמ״א: שלחן שבמקדש, ושלחן סתם | אסור (כל הקדוש בקדושת הפה) · רמ״א: שלחן סתם אינו אוסר, ומכל מקום בעם הארץ מתירים | ש״ך ס״ק ז-ח · ט״ז ס״ק ב-ה · באר היטב ס״ק ה |
| ג | «ואני כמותך» בתוך כדי דיבור, עד מאה בני אדם | אסור — כל אחד נתפס בנדרו של חבירו | (אין בסעיף זה הערה לא לש״ך, לא לט״ז ולא לבאר היטב) |
| ד | אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם | אסור — לכשיבוא הדבר לעולם | ש״ך ס״ק ט · באר היטב ס״ק ו · פתחי תשובה ס״ק א |
מעשים אלו באו להבין בהם את המנגנון, לא להכריע: נדר שנאמר בפועל — מביאים אותו לפני רב, והוא לבדו יאמר אם יש מקום להתרה.