אין רמה זו מבקשת את עומק הסברה — רמת הלמדן עוסקת בו — אלא את קו הפסיקה: בכל לשון שהסימן מעמיד, מה אוסר, מה אינו אוסר, ומה נשאר במחלוקת. ובמקום שכן הוא, אנו אומרים שהמקורות לא הסכימו, ואין בוררים במקומם. ובנדרים, המסקנה למעשה שייכת תמיד לרב.
הנושא : סימן ר״ד — הלכה למעשה: מה אוסר ומה אינו אוסר
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
ודבר שני יש לומר מיד, לפי שהוא משנה את הקריאה המעשית של כל הבלוק. הרמ״א בסימן שאחריו כותב שבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ, «לפי שרובן אינן בני תורה» — ולשון זו, שנאמרה בר״ה, מהדהדת בר״ד: כל מקום שמקור אומר «בעם הארץ צריך שאלה», יש לקרוא למעשה «צריך שאלה».
« וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי אִסָּר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה א)
והש״ך דוחה במפורש את הקריאה המקילה שהיתה רואה ב«יאסר עלי» כוונה לסמוך על דבר האסור — שאינו אוסר, כסימן ר״ה:
« ולא אמרינן דכוון לדבר האסור משום צד איסור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ג)
« ואפילו אמר על א׳ שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב׳ הוא בשר והג׳ פירות » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ג)
ונקודה מעשית שהש״ך מדגיש, ונוח להחמיצה: הניקוד משנה את משמע הלשון. והבאר היטב חזר עליה ללומד:
« כגון אמר כקרבן בפת״ח או בשו״א או בציר״י או לקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
והש״ך נותן את המילון, וצריך לדעתו כדי לדעת במה מדברים:
« כשה של קרבן כדירים דיר של קרבן כירושלים דחומות העיר ומגדליה משירי הלשכה אתו » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
« והר״ן פי׳ כירושלים כקרבנות שבירושלים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)
כאן נקודת הסימן שהמעשה וקריאת המקורות מתרחקים בה ביותר, ויש לאמרה בהגינות ולא להכריע במקומם. הרמ״א כותב ש«כשלחן סתם» אינו אוסר, ומוסיף שעם הארץ צריך מכל מקום התרה. הט״ז סובר שאין חילוק זה במקור, ושהלשון אוסרת. והש״ך אף הוא סובר שאין החילוק חילוק המקור, ואינו מכריע: הוא כותב וצ״ע.
« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
והבאר היטב, שהוא קיצור המעשה, אינו בורר ביניהם: הוא מביאם יחד, ומעתיק עד חתימת הט״ז. וזה סימן — קיצור המעשה כאן מוסר את ההשגה ולא את ההגהה.
« אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג״כ אסור כמו באימרא ודירים » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ג)
« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
ומעשה מעשי ביותר נידון בשתי הערות אלו, ואינו מוכרע שם בקול אחד: הנודר לתת מעשר מריוח הבא, ואחר כך מטה ידו ומתחרט. הש״ך מביאו בשם תשובה, ובחילוק דק — שאם הכסף עצמו כבר בעולם, הנדר חל; והבאר היטב מעיר שהט״ז בסימן רט״ו חולק על מסקנה זו:
« דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ו)
| הלשון | הדין | מקור הדין |
|---|---|---|
| «ככר זה עלי כקרבן» | אוסר | שו״ע יו״ד ר״ד:א |
| «יאסר עלי ככר זה» | אוסר | שו״ע יו״ד ר״ד:א · ש״ך ס״ק ג |
| «ככר זה עלי איסור» | אוסר | שו״ע יו״ד ר״ד:א · רמב״ם הלכות נדרים א׳:א |
| חפץ שני שהתפיסו בראשון (אף במין אחר, אף אחר ימים) | אוסר | שו״ע יו״ד ר״ד:א · ש״ך ס״ק ד · באר היטב ס״ק ג |
| «כאימרא · כדירים · כמזבח · כהיכל · כירושלים», אחד ממשמשי מזבח | אוסר | שו״ע יו״ד ר״ד:ב · ט״ז ס״ק ב |
| «ככר זה עלי כשלחן שבמקדש» | אוסר | רמ״א יו״ד ר״ד:ב · ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה |
| «ככר זה עלי כשלחן» סתם | במחלוקת — אוסר (ט״ז) · אינו אוסר ומתירים (רמ״א) · צ״ע (ש״ך) | רמ״א יו״ד ר״ד:ב · ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה · באר היטב ס״ק ה |
| «אני נודר / נשבע בשלחן» | אינו אוסר — אין אזכרות בשלחן | ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה |
| להתפיס בבכור | אינו אוסר — אין קדושתו בידי אדם | רמב״ם הלכות נדרים א׳:י״ג · נדרים י״ג ע״א |
| «ואני כמותך» בתוך כדי דיבור | אוסר | שו״ע יו״ד ר״ד:ג · רמב״ם הלכות נדרים ג׳:ג |
| לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם | אוסר, לכשיבוא | שו״ע יו״ד ר״ד:ד |
| לאסרו על חבירו | אינו אוסר | ש״ך ס״ק ט · פתחי תשובה ס״ק א |
| נדר מעשר מריוח הבא | במחלוקת — הט״ז בסימן רט״ו חולק על הש״ך | ש״ך ס״ק ט · באר היטב ס״ק ו |