The Base level read the four seifim. Here we open what they do not say. Siman 204 sets out a mechanism — התפסה — and that mechanism raises, among Rishonim and Acharonim alike, questions that will then govern simanim 205 and 206. We take them one by one, each time with the text before our eyes.
Subject : Siman 204 — Lamdan: התפסה, its source and its limits
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The Mehaber writes two things in a single seif, and they do not obviously go together. First: the נדר is the one that attaches to a דבר הנדור, and the example given is “like a קרבן”. Then, immediately: “or he says יאסר עלי ככר זה”. But this second formulation attaches to nothing at all. Is it, then, a full נדר, or a derived case?
The Tur writes — and everything turns on his word — that “he says: this loaf is forbidden to me”, adding that this too is a נדר:
« או שאומר אסור עלי ככר זה דהוי נמי נדר » (טור יו״ד ר״ד)
The Beit Yosef stops there: why “too”? If this formulation is the very definition of the נדר — the one in which there is precisely no התפסה — then the word “too” is out of place. The Taz devotes his whole first entry to this difficulty, and his answer is a reversal:
« ונראה דדברי הטור נכונים דאקרא קאי דאמר איש כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
« קמ״ל דהאי בדבר הנדור לאו דוקא במידי דנדור לשמים אלא אפי׳ באומר אסור עלי הוה נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
The Taz notes in passing that his father-in-law — the Bach — had reported in the Ran's name that “אסור עלי” would be only a יד (an unfinished vow, cf. siman 206) and not a full נדר; the Taz sets that reading aside. Here is what the Taz reads in the Ran:
« גם הר״ן בריש נדרים כתב דעיקר הנדר אם אומר זה עלי אסור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
Seif ב widens the anchor: not the קרבן alone, but anything דבר הקדוש בקדושת הפה. The criterion is therefore not the intensity of the holiness — the altar is no less holy than a lamb — but its origin. The gemara draws the line on the limiting case of the firstborn animal:
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
The Rambam draws the rule in its sharpest form:
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
Seif ב cites the list — כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים. It comes from the baraita:
« אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים » (נדרים י״ג ע״א)
And the Rambam sets out the same list in his הלכות נדרים:
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה כִּתְמִידִים כְּדִירִים כְּעֵצִים כְּאִשִּׁים כְּמִזְבֵּחַ אוֹ כְּאַחַד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ד)
One ambiguity remains: “lamb” may denote a lamb of offering or a lamb of the flock. The Taz settles it by the rule of interpretation:
« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)
The whole mechanism of the siman — attachment — exists only in the נדר. It is unknown to the שבועה. The Rambam counts it among the four differences:
« הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
And the reason he gives a few halakhot further on — it is the clearest formulation in the corpus:
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
The gemara had already said it in two words, explaining the order of the mishna at the beginning of Nedarim:
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
This is the sharpest controversy of the siman, and it is instructive because it turns not on a sevara but on the reading of a source. The Rama glosses seif ב from the Hagahot Mordechai in the name of the Maharam, and draws a distinction between שלחן שבמקדש and שלחן סתם.
« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
For the Shach, the Maharam's dividing line is not which table, but which speech-act: “this loaf is upon me like the table” is an התפסה — that binds; “I vow by the table” is the language of an oath — that does not bind, because there is no Divine Name in a table. The Rama would have shifted the line from one axis to the other.
« אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע״ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
The Shach does not, however, stop at a refusal: he seeks a place for the Rama, and finds it only at the cost of some strain. Here is his attempt, then his conclusion:
« ואולי משמע ליה להרב מדמסיים בהגהת מרדכי דבע״ה צריך התרה » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« ודוחק וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
The Taz reconstructs the question put to the Maharam and shows that it did not bear at all on the difference between the two tables. In passing he rejects the Levush's answer — that a table, unlike a lamb, evokes first of all the ordinary table — by an argument of fact:
« ובלבוש כתוב בזה דשאני שלחן שרגיל הוא בשלחן של חולין ואין פתח לדברים אלו דאטו אימרא ודירים של חולין לא שכיחי » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
His conclusion is twofold, and goes further than the Shach's: not only is the Rama's criterion the wrong one, but there is no difference at all between the two tables.
« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברי הרב רמ״א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברים אלו הרציתי לפני מו״ח ז״ל אחר שהדפיס חבורו והסכיס לדברי » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
Seif א says “even up to a hundred, all are forbidden”. The Shach adds two extensions that the Shulchan Arukh had not written:
« שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה״ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי׳ עד מאה כולם אסורים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« ואפי׳ אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
His source is the Rambam, who gives the chain with both its dimensions — time (“even after several days”) and kind (bread, honey, wine):
« וְכֵן הָאוֹמֵר הַבָּשָׂר הַזֶּה עָלַי אָסוּר וְחָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים וְהַפַּת הַזֹּאת כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הַפַּת נִתְפְּשָׂה וְנֶאֶסְרָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ד)
And the chain is not limited to objects: a day enters it too, as the Rambam's next halakha shows — it is exactly the end of seif א:
« הֲרֵי יוֹם זֶה עָלָיו כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל בּוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי הִתְפִּיס יוֹם זֶה וַאֲסָרוֹ כַּיּוֹם הָאָסוּר לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ה)
Seif ג gives the same figure, but with men in place of objects: a hundred persons, each saying “ואני” within the כדי דיבור of the one before. The Rambam sets it precisely under the heading כיצד המתפיס בנדרים חייב — so for him it is indeed an התפסה, and not a different institution:
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ג)
Seif ד is one line, and it carries one of the most discussed sugyot in the Talmud. The gemara grounds it in an a fortiori internal to the קונמות:
« שָׁאנֵי קֻוֽנָּמוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו, אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם » (כתובות נ״ט ע״א)
« בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו — שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ » (כתובות נ״ט ע״א)
The Shach draws the threefold rule from it, and it is that which must be retained:
« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
The Pitchei Teshuva takes the question to a real case, and it is there that the Shach's limit — “upon another, no” — becomes difficult:
« על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
| Question | Position | Who | Consequence |
|---|---|---|---|
| Is “אסור עלי” an anchor? | Yes — it is a full נדר | Tur, Taz ס״ק א, and the Ran as the Taz reads him | A second loaf may be attached to it |
| Is “אסור עלי” an anchor? | It would only be a יד | the Ran as the Bach reports him — a reading the Taz sets aside | The second loaf is not reached in the same way |
| “ככר זה עלי כשלחן” (unqualified) | Forbidden | Taz ס״ק ה — by סתם נדרים להחמיר | A התרה is required |
| “ככר זה עלי כשלחן” (unqualified) | Nothing took hold; one releases for an עם הארץ | Rama, gloss on seif ב | No prohibition, but a customary התרה |
| “ככר זה עלי כשלחן” (unqualified) | צ״ע — the Rama's reading is not the source's | Shach ס״ק ח | One does not lean on a doubt to permit |
| Forbidding to another a דבר שלא בא לעולם | Impossible | Shach ס״ק ט, Pitchei Teshuva ס״ק א | The vow does not take on another's future goods |
| Forbidding to oneself a דבר שלא בא לעולם | Possible, for when it comes | שו״ע יו״ד ר״ד:ד | The vow waits for the thing |