Le niveau Base a lu les quatre seifim. Ici, on ouvre ce qu'ils ne disent pas. Le siman 204 pose un mécanisme — l'התפסה — et ce mécanisme soulève, chez les Richonim comme chez les A'haronim, des questions qui commandent ensuite les simanim 205 et 206. On les prend une à une, chaque fois avec le texte sous les yeux.
Sujet : Siman 204 — Lamdan : l'התפסה, sa source et ses limites
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le Mehaber écrit deux choses dans un même seif, et elles ne vont pas ensemble de soi. D'abord : le נדר est celui qui rattache à un דבר הנדור, et l'exemple donné est « comme un קרבן ». Ensuite, aussitôt : « ou qu'il dise יאסר עלי ככר זה ». Or cette seconde formule ne rattache à rien. Alors — est-elle un נדר à part entière, ou un cas dérivé ?
Le Tour écrit — et c'est sur son mot que tout porte — qu'« il dise : ce pain m'est interdit », et ajoute que cela aussi est un נדר :
« או שאומר אסור עלי ככר זה דהוי נמי נדר » (טור יו״ד ר״ד)
Le Beit Yossef s'y arrête : pourquoi « aussi » ? Si cette formule est la définition même du נדר — celle où il n'y a précisément aucune התפסה — le mot « aussi » n'est pas à sa place. Le Taz consacre à cette difficulté toute sa première entrée, et sa réponse est un renversement :
« ונראה דדברי הטור נכונים דאקרא קאי דאמר איש כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
« קמ״ל דהאי בדבר הנדור לאו דוקא במידי דנדור לשמים אלא אפי׳ באומר אסור עלי הוה נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
Le Taz signale au passage que son beau-père — le Ba'h — avait rapporté au nom du Ran que « אסור עלי » ne serait qu'un יד (un vœu inachevé, cf. siman 206) et non un נדר plein ; le Taz écarte cette lecture. Voici ce que le Taz lit dans le Ran :
« גם הר״ן בריש נדרים כתב דעיקר הנדר אם אומר זה עלי אסור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
Le seif ב élargit le point d'attache : non le קרבן seul, mais tout דבר הקדוש בקדושת הפה. Le critère n'est donc pas l'intensité de la sainteté — l'autel n'est pas moins saint qu'un agneau — mais son origine. La guemara pose la ligne sur le cas-limite du premier-né :
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
Le Rambam en tire la règle sous sa forme la plus nette :
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
Le seif ב cite la liste — כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים. Elle vient de la baraïta :
« אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים » (נדרים י״ג ע״א)
Et le Rambam range la même liste dans ses הלכות נדרים :
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה כִּתְמִידִים כְּדִירִים כְּעֵצִים כְּאִשִּׁים כְּמִזְבֵּחַ אוֹ כְּאַחַד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ד)
Reste l'ambiguïté : « agneau » peut désigner un agneau de קרבן ou un agneau du troupeau. Le Taz tranche par la règle d'interprétation :
« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)
Toute la mécanique du siman — le rattachement — n'existe que dans le נדר. Elle est inconnue de la שבועה. Le Rambam le compte parmi les quatre différences :
« הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
Et la raison, il la donne quelques halakhot plus loin — c'est la formule la plus claire du corpus :
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
La guemara l'avait déjà dit en deux mots, en expliquant l'ordre de la michna au début de Nedarim :
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
C'est la controverse la plus vive du siman, et elle est instructive parce qu'elle ne porte pas sur une sévara mais sur la lecture d'une source. Le Rama glose le seif ב à partir des Hagahot Mordekhaï au nom du Maharam, et pose une distinction entre שלחן שבמקדש et שלחן סתם.
« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
Selon le Chakh, la ligne de partage du Maharam n'est pas quelle table, mais quel acte de langage : « ce pain m'est comme la table » est une התפסה — cela lie ; « je fais vœu par la table » est un langage de serment — cela ne lie pas, parce qu'il n'y a pas de Nom divin dans une table. Le Rama aurait déplacé la ligne d'un axe à l'autre.
« אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע״ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
Le Chakh ne s'arrête pourtant pas sur un refus : il cherche un מקום au Rama, et ne le trouve qu'au prix d'une gêne. Voici son essai, puis sa conclusion :
« ואולי משמע ליה להרב מדמסיים בהגהת מרדכי דבע״ה צריך התרה » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« ודוחק וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
Le Taz reconstitue la question posée au Maharam et montre qu'elle ne portait pas du tout sur la différence entre les deux tables. Il écarte au passage la réponse du Levouch — qui expliquait qu'une table, à la différence d'un agneau, évoque d'abord la table profane — par un argument de fait :
« ובלבוש כתוב בזה דשאני שלחן שרגיל הוא בשלחן של חולין ואין פתח לדברים אלו דאטו אימרא ודירים של חולין לא שכיחי » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
Sa conclusion est double, et elle va plus loin que celle du Chakh : non seulement le critère du Rama est le mauvais, mais il n'y a aucune différence entre les deux tables.
« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברי הרב רמ״א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברים אלו הרציתי לפני מו״ח ז״ל אחר שהדפיס חבורו והסכיס לדברי » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
Le seif א dit « même jusqu'à cent, tous sont interdits ». Le Chakh y ajoute deux extensions que le Choul'han Aroukh n'avait pas écrites :
« שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה״ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי׳ עד מאה כולם אסורים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« ואפי׳ אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
Sa source est le Rambam, qui donne la chaîne avec ses deux dimensions — le temps (« même après plusieurs jours ») et l'espèce (pain, miel, vin) :
« וְכֵן הָאוֹמֵר הַבָּשָׂר הַזֶּה עָלַי אָסוּר וְחָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים וְהַפַּת הַזֹּאת כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הַפַּת נִתְפְּשָׂה וְנֶאֶסְרָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ד)
Et la chaîne ne se limite pas aux objets : un jour y entre aussi, comme le montre la halakha suivante du Rambam, qui est exactement la fin du seif א :
« הֲרֵי יוֹם זֶה עָלָיו כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל בּוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי הִתְפִּיס יוֹם זֶה וַאֲסָרוֹ כַּיּוֹם הָאָסוּר לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ה)
Le seif ג donne la même figure, mais avec des hommes à la place des objets : cent personnes dont chacune dit « ואני » dans le כדי דיבור de la précédente. Le Rambam le range précisément sous le titre כיצד המתפיס בנדרים חייב — c'est donc bien, pour lui, une התפסה, et non une autre institution :
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ג)
Le seif ד est une ligne, et il porte une des sugyot les plus discutées du Chass. La guemara la fonde sur un raisonnement a fortiori interne aux קונמות :
« שָׁאנֵי קֻוֽנָּמוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו, אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם » (כתובות נ״ט ע״א)
« בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו — שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ » (כתובות נ״ט ע״א)
Le Chakh en tire la triple règle, et c'est elle qu'il faut retenir :
« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
Le Pit'hei Techouva porte la question sur un cas réel, et c'est là que la limite du Chakh — « sur autrui, non » — devient difficile :
« על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
| Question | Position | Qui | Conséquence |
|---|---|---|---|
| « אסור עלי » est-il un point d'attache ? | Oui — c'est un נדר plein | Tour, Taz ס״ק א, et le Ran tel que le Taz le lit | On peut lui rattacher un second pain |
| « אסור עלי » est-il un point d'attache ? | Ce ne serait qu'un יד | le Ran tel que le Ba'h le rapporte — lecture que le Taz écarte | Le second pain n'est pas atteint de la même manière |
| « ככר זה עלי כשלחן » (sans préciser) | Interdit | Taz ס״ק ה — par סתם נדרים להחמיר | Il faut une התרה |
| « ככר זה עלי כשלחן » (sans préciser) | Rien n'a pris ; on délie pour un עם הארץ | Rama, glose du seif ב | Pas d'interdit, mais une התרה d'usage |
| « ככר זה עלי כשלחן » (sans préciser) | צ״ע — la lecture du Rama n'est pas celle de la source | Chakh ס״ק ח | On ne s'appuie pas sur un doute pour permettre |
| Interdire à autrui un דבר שלא בא לעולם | Impossible | Chakh ס״ק ט, Pit'hei Techouva ס״ק א | Le vœu ne prend pas sur le bien d'autrui à venir |
| Interdire à soi-même un דבר שלא בא לעולם | Possible, pour quand il viendra | שו״ע יו״ד ר״ד:ד | Le vœu attend la chose |