ברמת הבסיס קראנו את ארבעת הסעיפים. כאן פותחים את מה שאינם אומרים. סימן ר״ד מעמיד מנגנון — התפסה — ומנגנון זה מעורר, בראשונים כבאחרונים, שאלות המוליכות אחר כך את סימן ר״ה וסימן ר״ו. נוטלים אותן אחת אחת, ובכל פעם והמקור לנגד העיניים.
הנושא : סימן ר״ד — למדן: ההתפסה, מקורה וגבולותיה
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
שני דברים כתב המחבר בסעיף אחד, ואינם הולכים יחד מאליהם. תחילה: הנדר הוא המתפיס בדבר הנדור, והדוגמה «כקרבן». ומיד אחר כך: «או שאמר יאסר עלי ככר זה». והרי לשון זו אינה מתפסת בכלום. ואם כן — נדר גמור הוא, או תולדה?
הטור כתב — ועל לשונו נסב הכל — «או שאומר אסור עלי ככר זה», והוסיף שאף זה נדר:
« או שאומר אסור עלי ככר זה דהוי נמי נדר » (טור יו״ד ר״ד)
ונתעכב בזה הבית יוסף: מהו «נמי»? אם לשון זו היא עיקר הנדר — זו שאין בה התפסה כלל — אין לשון «נמי» מיושבת. והט״ז ייחד לקושיה זו את כל הערתו הראשונה, ותשובתו היפוך:
« ונראה דדברי הטור נכונים דאקרא קאי דאמר איש כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
« קמ״ל דהאי בדבר הנדור לאו דוקא במידי דנדור לשמים אלא אפי׳ באומר אסור עלי הוה נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
ומעיר הט״ז דרך אגב שחמיו — הב״ח — הביא בשם הר״ן ש«אסור עלי» אינו אלא יד (נדר שלא נגמר, וכסימן ר״ו) ולא נדר גמור; והט״ז דוחה קריאה זו. וזה מה שקרא הט״ז בר״ן:
« גם הר״ן בריש נדרים כתב דעיקר הנדר אם אומר זה עלי אסור » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק א)
סעיף ב מרחיב את נקודת ההתפסה: לא הקרבן בלבד, אלא כל דבר הקדוש בקדושת הפה. נמצא שאין המידה חוזק הקדושה — אין המזבח קדוש פחות משה — אלא מקורה. והגמרא מעמידה את הקו על מקרה הגבול של הבכור:
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
והרמב״ם הוציא מזה את הכלל בלשונו הברורה:
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
סעיף ב נוקב ברשימה — כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים. ומקורה בברייתא:
« אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים » (נדרים י״ג ע״א)
והרמב״ם שנה את אותה רשימה בהלכות נדרים שלו:
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה כִּתְמִידִים כְּדִירִים כְּעֵצִים כְּאִשִּׁים כְּמִזְבֵּחַ אוֹ כְּאַחַד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ד)
ונשארה הספקה: «אימרא» — שה של קרבן או שה של חולין. והט״ז הכריע בכלל של פירוש:
« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)
כל מנגנון הסימן — ההתפסה — אינו קיים אלא בנדר, ואינו בשבועה כלל. והרמב״ם מנאו בכלל ארבעת החילוקים:
« הַמַּתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
והטעם נתן כמה הלכות אחר כך — והיא הלשון הברורה שבכל המקורות:
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
והגמרא כבר אמרתה בשתי מילים, בבארה את סדר המשנה בריש נדרים:
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
זו המחלוקת החריפה שבסימן, ולמדנית היא לפי שאינה בסברה אלא בקריאת מקור. הרמ״א מגיה על סעיף ב מהגהות מרדכי בשם מוהר״ם, ומחלק בין שלחן שבמקדש לשלחן סתם.
« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
לדעת הש״ך, אין קו החלוקה של מוהר״ם איזה שלחן, אלא איזה מעשה דיבור: «ככר זה עלי כשלחן» — התפסה היא, ואוסרת; «אני נודר בשלחן» — לשון שבועה היא, ואינה אוסרת, שאין אזכרות בשלחן. והרמ״א העתיק את הקו מציר לציר.
« אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע״ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
ואין הש״ך עומד על הדחייה בלבד: הוא מבקש מקום לרמ״א, ואינו מוצאו אלא בדוחק. וזה נסיונו, וזו חתימתו:
« ואולי משמע ליה להרב מדמסיים בהגהת מרדכי דבע״ה צריך התרה » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« ודוחק וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
הט״ז משחזר את השאלה שנשאלה מוהר״ם ומראה שלא נשאלה כלל על ההפרש שבין שני השלחנות. ודרך אגב הוא דוחה את תשובת הלבוש — שהשלחן, שלא כאימרא, מזכיר תחילה שלחן של חולין — בטענה של מציאות:
« ובלבוש כתוב בזה דשאני שלחן שרגיל הוא בשלחן של חולין ואין פתח לדברים אלו דאטו אימרא ודירים של חולין לא שכיחי » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
ומסקנתו כפולה, ומרחקת יותר מן הש״ך: לא זו בלבד שמידת הרמ״א אינה המידה, אלא שאין חילוק כלל בין שני השלחנות.
« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברי הרב רמ״א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« ודברים אלו הרציתי לפני מו״ח ז״ל אחר שהדפיס חבורו והסכיס לדברי » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
סעיף א אומר «ואפילו עד מאה כולם אסורים». והש״ך מוסיף שתי הרחבות שלא כתבן השולחן ערוך:
« שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה״ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי׳ עד מאה כולם אסורים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« ואפי׳ אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ד)
ומקורו ברמב״ם, שנתן את השרשרת בשני ממדיה — הזמן («אפילו אחר כמה ימים») והמין (פת, דבש, יין):
« וְכֵן הָאוֹמֵר הַבָּשָׂר הַזֶּה עָלַי אָסוּר וְחָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים וְהַפַּת הַזֹּאת כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הַפַּת נִתְפְּשָׂה וְנֶאֶסְרָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ד)
ואין השרשרת מצומצמת בחפצים: אף יום נכנס בה, כמו שמראה ההלכה שאחריה ברמב״ם, והיא ממש סוף סעיף א:
« הֲרֵי יוֹם זֶה עָלָיו כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל בּוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי הִתְפִּיס יוֹם זֶה וַאֲסָרוֹ כַּיּוֹם הָאָסוּר לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ה)
סעיף ג נותן אותה צורה עצמה, אלא שבני אדם במקום חפצים: מאה, וכל אחד אומר «ואני» בתוך כדי דיבורו של חבירו. והרמב״ם העמידו דוקא תחת הכותרת כיצד המתפיס בנדרים חייב — הרי שאף זו התפסה היא בעיניו, ולא מוסד אחר:
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ג)
סעיף ד שורה אחת הוא, ונושא אחת הסוגיות הנידונות שבש״ס. והגמרא מעמידתו על קל וחומר פנימי לקונמות:
« שָׁאנֵי קֻוֽנָּמוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו, אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם » (כתובות נ״ט ע״א)
« בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו — שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ » (כתובות נ״ט ע״א)
והש״ך הוציא מזה את הכלל המשולש, והוא שיש לזכור:
« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
הפתחי תשובה מוליך את השאלה למעשה שהיה, ושם נעשה גבול הש״ך — «על חבירו לא» — קשה:
« על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
| השאלה | השיטה | מי | התוצאה |
|---|---|---|---|
| «אסור עלי» — נקודת התפסה? | כן — נדר גמור | טור, ט״ז ס״ק א, והר״ן כפי שקראו הט״ז | מתפיסים בו ככר שני |
| «אסור עלי» — נקודת התפסה? | אינו אלא יד | הר״ן כפי שהביאו הב״ח — וקריאה זו דחה הט״ז | אין הככר השני נתפס באותה מידה |
| «ככר זה עלי כשלחן» (סתם) | אסור | ט״ז ס״ק ה — מטעם סתם נדרים להחמיר | צריך התרה |
| «ככר זה עלי כשלחן» (סתם) | לא חל כלום; ובעם הארץ מתירים | רמ״א, הגהת סעיף ב | אין איסור, ומכל מקום התרה |
| «ככר זה עלי כשלחן» (סתם) | צ״ע — אין קריאת הרמ״א קריאת המקור | ש״ך ס״ק ח | אין סומכים על ספק להתיר |
| לאסור על חבירו דבר שלא בא לעולם | אי אפשר | ש״ך ס״ק ט, פתחי תשובה ס״ק א | אין הנדר חל על נכסי חבירו העתידים |
| לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם | אפשר, לכשיבוא | שו״ע יו״ד ר״ד:ד | הנדר ממתין לדבר |