This level does not seek depth of reasoning — the Lamdan level takes care of that — but the line of the ruling: for each utterance the siman envisages, what binds, what does not, and what remains disputed. Where it is so, we also say that the sources do not agree, rather than deciding in their place. In matters of vows, the practical conclusion always belongs to the Rav.
Subject : Siman 204 — Halakha lema'asse: what binds and what does not
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
A second thing must be said at once, because it changes the practical reading of the whole block. The Rama, at the next siman, writes that nowadays everyone is judged as an עם הארץ, “because most are not בני תורה” — and that sentence, set down at 205, echoes back onto 204: wherever a source says “for an עם הארץ a התרה is needed”, one must read, in practice, “a התרה is needed”.
« וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי אִסָּר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה א)
The Shach expressly sets aside the lenient reading that would have seen in “יאסר עלי” an intention to lean on a Torah prohibition — which, at siman 205, would not bind:
« ולא אמרינן דכוון לדבר האסור משום צד איסור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ג)
« ואפילו אמר על א׳ שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב׳ הוא בשר והג׳ פירות » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ג)
One point of practice on which the Shach insists, and which is easily missed: vocalisation changes the sense of the formulation. The Baer Hetev repeats it for the student:
« כגון אמר כקרבן בפת״ח או בשו״א או בציר״י או לקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ד)
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
The Shach gives the glossary, and one must know it to know what is being spoken of:
« כשה של קרבן כדירים דיר של קרבן כירושלים דחומות העיר ומגדליה משירי הלשכה אתו » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
« והר״ן פי׳ כירושלים כקרבנות שבירושלים » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ז)
« כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ב)
Here is the point of the siman where practice and the reading of the sources diverge most, and it must be said honestly rather than decided in their place. The Rama writes that “כשלחן סתם” does not bind, while adding that an עם הארץ must nonetheless seek release. The Taz holds that this distinction is not in the source and that the formulation does bind. The Shach likewise holds that the distinction is not the source's, but he does not conclude: he writes וצ״ע.
« דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ח)
« נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל׳ מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע » (ט״ז יו״ד ר״ד ס״ק ה)
The Baer Hetev, which is the practical digest, does not choose between them: he reports them together, and repeats as far as the Taz's conclusion. That is a signal — the practical digest here transmits the contestation rather than the gloss.
« אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג״כ אסור כמו באימרא ודירים » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ה)
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ג)
« דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא » (ש״ך יו״ד ר״ד ס״ק ט)
« אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ד ס״ק א)
A very concrete case is discussed in these two entries, and it is not settled there with one voice: he who vows to give מעשר on a profit still to come, then becomes poor and retracts. The Shach reports it in the name of a responsum, with a fine distinction — if the money itself already exists, the vow takes; and the Baer Hetev notes that the Taz, at siman 215, disputes that conclusion:
« דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע״י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא » (באר היטב יו״ד ר״ד ס״ק ו)
| The words | Verdict | Source of the verdict |
|---|---|---|
| “ככר זה עלי כקרבן” | Binds | שו״ע יו״ד ר״ד:א |
| “יאסר עלי ככר זה” | Binds | שו״ע יו״ד ר״ד:א · ש״ך ס״ק ג |
| “ככר זה עלי איסור” | Binds | שו״ע יו״ד ר״ד:א · רמב״ם הלכות נדרים א׳:א |
| A second object attached to the first (even a different kind, even days later) | Binds | שו״ע יו״ד ר״ד:א · ש״ך ס״ק ד · באר היטב ס״ק ג |
| “כאימרא · כדירים · כמזבח · כהיכל · כירושלים”, a vessel of the service | Binds | שו״ע יו״ד ר״ד:ב · ט״ז ס״ק ב |
| “ככר זה עלי כשלחן שבמקדש” | Binds | רמ״א יו״ד ר״ד:ב · ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה |
| “ככר זה עלי כשלחן” unqualified | Disputed — binds (Taz) · does not bind but one releases (Rama) · צ״ע (Shach) | רמ״א יו״ד ר״ד:ב · ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה · באר היטב ס״ק ה |
| “I vow / swear by the table” | Does not bind — there are no אזכרות in a table | ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה |
| Attaching a vow to a firstborn animal (בכור) | Does not bind — its holiness is not בידי אדם | רמב״ם הלכות נדרים א׳:י״ג · נדרים י״ג ע״א |
| “ואני כמותך” within כדי דיבור | Binds | שו״ע יו״ד ר״ד:ג · רמב״ם הלכות נדרים ג׳:ג |
| Forbidding oneself a דבר שלא בא לעולם | Binds, for when it comes | שו״ע יו״ד ר״ד:ד |
| Forbidding it to another | Does not bind | ש״ך ס״ק ט · פתחי תשובה ס״ק א |
| Vow of מעשר on a profit to come | Disputed — the Taz, at siman 215, contests the Shach | ש״ך ס״ק ט · באר היטב ס״ק ו |