סימן ר״ד אמר מה עושה שדיבור אוסר: להתפיס בדבר הנדור. וזה אומר את ההיפך — וההיפך ארוך יותר לאמרו. המתפיס בדבר האסור, בדבר שאסרה תורה מעצמה, אינו יוצר נדר: לא «כבשר חזיר», ולא «כאמי», ולא «כיין נסך». ומכל מקום תובע השולחן ערוך מעם הארץ שילך ויתיר — ובחומרה מיוחדת. והפרדוקס הזה תופס עשרים ושתיים הערות לשני סעיפים. ואלו הלכות למעשה: כאן לומדים, ולמעשה עם רב.
הנושא : סימן ר״ה — דין האוסר דבר עליו באיסור תורה: ההתפסה שאינה חלה
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ה
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן ר״ה הוא הקצר שבבלוק: שני סעיפים. והוא גם מן הצפופים שבו: שני סעיפים אלו נושאים עשרים ושתיים הערות — עשר לש״ך, חמש לט״ז, חמש לבאר היטב, אחת לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף. ואין בזה סתירה: הסימן עוסק בכישלון, והכישלון נידון יותר מן ההצלחה.
הסימן שלפניו אמר מה אוסר: להתפיס בדבר הנדור, בדבר שנאסר בדיבורו של אדם. וזה אומר מה אינו אוסר: להתפיס בדבר האסור, בדבר שנאסר מן התורה עצמה — חזיר, אליל, נבלה, אמו, אחותו. ואין חל כלום. אלא שאין השולחן ערוך עומד בזה: הוא מוסיף מיד שבעם הארץ צריך מכל מקום לשאול לחכם, ובחומרה מיוחדת. והפרדוקס הזה — אין כאן נדר, ומכל מקום צריך התרה — הוא התופס את רוב האפרט.
הקו בא ממילה אחת שבפסוק, והגמרא מוציאתו במשפט אחד. וכבר שימש בסימן ר״ד; וכאן הוא כל הסימן:
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
המשנה בנדרים נותנת את הרשימה עצמה שסעיף א חוזר עליה — ומזהים בה את החזיר, האליל, הנבלות והטריפות:
« וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״, ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת » (נדרים י״ג ע״ב)
והמשנה שאחריה נותנת את חציו השני של הסעיף: מי שאמר כן באשתו, והפתח ממקום אחר שפותחים לו:
« הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ » (נדרים י״ג ע״ב)
« הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ז)
« הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ח)
« זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט)
דין האוסר דבר עליו באיסור תורה. ובו ב׳ סעיפים:
האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטריפות וכיוצא באלו וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי אלו מותרים ואין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר ומתירים לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: הגה יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ לפי שרובן אינן בני תורה (תשובת הרשב״א) ומיהו י״א דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו אבל לא בשאר נדרים (טור ועיין ס״ק ד׳):
האומר שיהא יינו יין נסך ופתו פת כותים לא נאסר בכך אבל אם אמרו בדרך קנס כגון שאמר אם אעשה כך או אם אעבור על כך יהיה פתי פת כותים וייני יין נסך ועבר יש אוסרים ויש מתירים: הגה ואפ״ה בעם הארץ יש להתירו וכל זה ביחיד שקבל על עצמו אבל רבים יכולים בזמן הסנהדרין לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה יין נסך ופתן פת כותים וכל מה שגוזרים בזה הי׳ קיים (תשובת הרשב״א) ע״ל סי׳ רכ״ט מי שאמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי:
עשר הערות לשני סעיפים. והראשונה מסכת בפני עצמה: הש״ך מעתיק בה את כל ראש הלכות נדרים לרמב״ם, ומשם בא הכלל של הסימן. ואנו נותנים אותה בארבעה קטעים.
« דמדכתיב איש כי ידור נדר לה׳ ילפינן עד שידור בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« הנדר נחלק לשני חלקים החלק הראשון הוא שיאסר על עצמו דברים המותרים לו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« אבל אמר פירות כו׳ כבשר חזיר כו׳ הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« זה הכלל כל שמשום דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר איסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרים » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
הש״ך פותח בדרשה — מדכתיב איש כי ידור נדר לה׳ ילפינן עד שידור בדבר הנדור — ואחר כך מעתיק את הרמב״ם: הנדר נחלק לשניים, נדרי איסור (לאסור על עצמו את המותר) ונדרי הקדש (לחייב עצמו בקרבן). ומשם מוציא את הכלל המכריע: הדבר שאני מתפיס בו — האם נדר היה יכול לעשותו? אם כן — אוסר; ואם לאו — אינו אוסר.
« על מי שנאנס לאסור אשה אחת והתפיסה בדבר האסור י״ל דבמקו׳ אונס לא אחמרו רבנן להצריכו שאלה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ב)
יוצא מן הכלל חשוב, שהביא הבית יוסף בשם הרשב״ץ: מי שנאנס לאסור אשה כך — לא החמירו רבנן להצריכו שאלה. וחומרת הסעיף בפזיזות היא, ולא באונס.
« אלא כאן מחמירין עליו דאפי׳ מתחרט מעיקרו לא סגי בחרטה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
« וכתב הר״ן רפ״ב דנדרים דצריך שיהא ממקום אחר ואין פותחין לו בכבוד אמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
הש״ך מבאר את החומרה: במקום אחר חרטה מעיקרו עשויה להספיק; וכאן אף חרטה כזו אינה מספקת, וצריך פתח. ואחר כך מביא מן הר״ן גבול לפתח: אין פותחין לו בכבוד אמו — כלומר לומר לו: כלום היית נודר אילו ידעת שיהיה בכך פגם בכבוד אמך?
« והב״ח חולק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפי׳ בשאר נדרים ודברי הרב נראין עיקר לפי שסוגית הש״ס מוכחת כן » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ד)
כאן מחלוקת הסימן, והש״ך נוקט בה עמדה. הב״ח סובר שבזמן הזה הכל עמי הארץ לכל הנדרים. והש״ך משיב שדברי הרב — הי״א השני, המצמצם את הצורך לאוסר אשתו — הם העיקר, לפי שסוגית הש״ס מוכחת כן, וכן דעת הרא״ש והר״ן ורבינו ירוחם.
« דכיון שיצא לבטל מפריה ורביה החמירו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
« מפני שדרכו לאסור אשתו מתוך הקפדה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
ומפני מה אשתו ולא השאר? שני טעמים, ואינם אחד. הפרישה: לפי שיצא לבטל מפריה ורביה. והר״ן: לפי שדרכו לאסור אשתו מתוך הקפדה — והסכנה בשכיחות היא, לא בחומרה.
« ר״ל שאומר בפירוש כיין של עבודת כוכבים דאם לא כן יש לומר שנתכוין ליין נסך לשמים » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ו)
דיוק מכריע לקריאת סעיף ב: צריך שיאמר בפירוש שנתכוון ליין של עבודת כוכבים. ואם לאו, יש להבין את הלשון אחרת, והש״ך מפנה לסימן ר״ח לכלל הפירוש.
« לא נאסר בכך. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
« י״ל דשאני התם כיון דאמר ככר זה עלי הוי לשון נדר » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
הטעם תחילה, בשש מילים: כיון שלא התפיסו בדבר הנדור. ואחר כך דיון ארוך של הב״ח בתשובת הרא״ש: האומר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני — מפני מה אין זה נדר, והרי «ככר זה אסור עלי» נדר הוא? והתשובה שנתקבלה: אוסר אדם על עצמו (לאסור אסר על נפשו), ואינו אוסר על כל ישראל אלא בקונם.
« דאף על פי שאין ההרחקות אלו מדין מכל מקום יכול הוא לקבל על עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ח)
סברת הריב״ש, והיא נפלאה: אין הרחקות אלו מדין — אלא שאדם יכול לקבלן על עצמו, כדרך שבית דין יכולים לפי צורך השעה להעניש יותר מדינם. ואם כן אין זו שאלת התפסה כלל.
« ויש מתירין. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ט)
התשובה בשש מילים, והן אותן שבס״ק ז: לא התפיסו בדבר הנדור. ואין הש״ך מאריך — אין מה להוסיף.
« כלומר להתיר נדרו על ידי שאלה והשתא כולן כע״ה דמי ונוהגין בו איסור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק י)
הש״ך מבאר את הגהת הרמ״א: «להתיר» היינו על ידי שאלה; ומוסיף את הלשון הכבדה שבכל הסימן — והשתא כולן כעם הארץ דמי ונוהגין בו איסור. ומביאה מן הבית יוסף בשם תשובת הרשב״א.
« לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן ואם כן אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק א)
הטעם במשפט אחד, והוא הברור שבסימן: כל אלו אסורין מצד עצמן; ואי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה, שהרי אי אפשר שיהא גם הוא אסור מצד עצמו.
« שלא יהא רגיל לומר עליה לשון איסור שמא יאסרנה ג״כ בדבר הנדור דההקפדה עם אשה מצוי » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ב)
הט״ז נותן טעם שלישי, שונה משני טעמי הש״ך: אין החשש במה שאמר אלא במה שירגיל עצמו לומר. מתוך שיאמר עליה לשון איסור, סופו לאסרה בדבר הנדור — ואז יחול.
« יי״נ כו׳. דאין כאן דבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ג)
חמש מילים, והן כל הסימן: אין כאן דבר הנדור.
« הוא דעת הרא״ש שהביאו הטור כאן בסוף הסימן » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« ויש לתמוה הא כתב הטור ריש סימן ר״ד דלשון איסור הוי נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« וכמדומה דהך תשובה לאו דסמכא היא ע״כ לא הביאה הטור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
הט״ז מזהה את דעת המתירים — היא דעת הרא״ש שהביאה הטור בסוף הסימן — ואחר כך מקשה על תשובה אחרת של הרא״ש שהביא הבית יוסף: היא אומרת שהאוסר יינו על כל ישראל אינו נאסר, והרי הטור עצמו כתב בריש סימן ר״ד שלשון איסור הוי נדר. והט״ז מציע חילוק (אוסר על עצמו ולא על אחרים) ומסיק שאין תשובה זו בת סמך. ובמקום זה בדיוק נקשרת הערתן היחידה של הנקודות הכסף.
« פי׳ כיון שאמר דרך קנס וכמו שכתב ב״י בשם ריב״ש על כן הכריע רמ״א כאן להחמיר בעם הארץ » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ה)
הט״ז מבאר את סברת הרמ״א: דוקא לפי שאמרו בדרך קנס — והבית יוסף מביאו בשם הריב״ש — הכריע הרמ״א להחמיר בעם הארץ.
« לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן וא״כ אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק א)
לשון הט״ז ס״ק א; והבאר היטב מוסיף עליה בסוגריים את כללו של הרמב״ם — הוא עצמו שהעתיק הש״ך בס״ק א.
« כתב הר״ן דאין פותחין לו בכבוד אמו » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ב)
הבאר היטב מצרף כאן את ס״ק ב וס״ק ג של הש״ך: גבול הר״ן בפתח, ויוצא הכלל של הרשב״ץ במי שנאנס.
« והב״ח פוסק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפילו בשאר נדרים ודברי הר״ב נראין עיקר » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ג)
תמצית המחלוקת: הב״ח מכאן, ומכאן מסקנת הש״ך — ודברי הרב נראין עיקר.
« כיון שלא התפיס בדבר הנדור והאי יי״נ ר״ל שאומר בפירוש כיין של עובד כוכבים » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ד)
ס״ק ז וס״ק ו של הש״ך מצורפים בשורה אחת: הטעם (אין דבר הנדור) והדיוק במשמע «יין נסך».
« פי׳ להתיר נדרו ע״י שאלה והשתא כולן כע״ה דמי ונוהגין בו איסור » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ה)
ש״ך ס״ק י, ואחריו ט״ז ס״ק ד מועתק כמעט כולו — כדי שאף הלומד הממהר בבאר היטב יקבל את קושיית הט״ז בתשובת הרא״ש.
« שכתב בשם הרלנ״ח דאם אמר הרי את אסורה עלי כאמי הוי נדר ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ה ס״ק א)
הערתו היחידה בסימן, והיא נוגעת בנקודה הרגישה ביותר. השולחן ערוך אמר ש«הרי את עלי כאמי» אינו אוסר. והפתחי תשובה מביא, דרך הבאר היטב, דעת הרלנ״ח: אם אמר «הרי את אסורה עלי כאמי» — הוי נדר ממש. ומיד הוא מציין שהתשב״ץ הניח דבר זה בצ״ע, ומפנה לאריכות במחנה אפרים. נמצא שהשאלה עומדת — והיא מן השאלות שאין מכריעים בהן לבד.
הנקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז. ובסימן ר״ה יש להן הערה אחת בלבד, והיא על ס״ק ד של הט״ז — וספריא אף מעמידה את סימנה באותו מקום בלשון הט״ז. והיא בכמה מילים:
« כבר קדמו הב״ח » (נקודות הכסף יו״ד ר״ה)
כלומר: הקושיה שמקשה הט״ז — כבר קדמו בה הב״ח — והש״ך מפנה את הקורא למה שכתב הוא עצמו בפירושו. ויש לציין בהגינות שההפניה הפנימית שם מכוונת לס״ק שמספרו אינו עולה בקנה אחד עם זה שבו נקרא דיון הב״ח במהדורה שלפנינו (והוא שם בס״ק ז). ואנו מציינים זאת ואיננו מתקנים.
| סעיף | הלשון שנאמרה | התוצאה | הנושאי כלים |
|---|---|---|---|
| א | פירות אלו עלי כבשר חזיר / כעבודת כוכבים / כנבלות וטריפות | אינו אוסר — אין כאן נדר | ש״ך ס״ק א · ט״ז ס״ק א · באר היטב ס״ק א |
| א | הרי את עלי כאמי / כאחותי / כערלה / ככלאי הכרם | אינו אוסר — ועיין פתחי תשובה אם אמר לשון «אסורה» | פתחי תשובה ס״ק א |
| א | אותו הדבר, באמרו עם הארץ | צריך שאלה, ובפתח ולא בחרטה בלבד | ש״ך ס״ק ב, ג, ד, ה · ט״ז ס״ק ב · באר היטב ס״ק ב, ג |
| ב | שיהא ייני יין נסך, ופתי פת כותים | אינו אוסר — אין דבר הנדור | ש״ך ס״ק ו, ז · ט״ז ס״ק ג · באר היטב ס״ק ד |
| ב | אותו הדבר, שנאמר בדרך קנס, ועבר | במחלוקת — יש אוסרים (ריב״ש) · יש מתירים (רא״ש) | ש״ך ס״ק ח, ט · ט״ז ס״ק ד · נקודות הכסף |
| ב | רמ״א: אותו הדבר, באמרו עם הארץ | מתירים על ידי שאלה — «והשתא כולן כעמי הארץ» | ש״ך ס״ק י · ט״ז ס״ק ה · באר היטב ס״ק ה |
| ב | רמ״א: רבים הגוזרים בזמן הסנהדרין | קיים — אין זה נדר יחיד עוד | רמ״א, על פי תשובת הרשב״א |
מעשים אלו מאירים את המנגנון, ואינם מכריעים: נדר שנאמר — מביאים לפני רב; והגהת הרמ״א בסעיף א — בזמן הזה דיינינן להו כדין עם הארץ — מלמדת די שהתגובה «לא היה כלום» היא בדיוק זו שהסימן בא למנוע.