Le siman 204 a dit ce qui fait qu'une parole lie : rattacher à un דבר הנדור. Celui-ci dit l'inverse — et l'inverse est plus long à dire. Rattacher à un דבר האסור, une chose que la Torah interdit d'elle-même, ne crée aucun נדר : ni « comme de la chair de porc », ni « comme ma mère », ni « comme du יין נסך ». Et pourtant le Choul'han Aroukh exige, d'un עם הארץ, qu'il aille faire délier — avec une rigueur particulière. Ce paradoxe occupe vingt-deux entrées d'appareil pour deux seifim. Ce sont des règles למעשה : on les étudie ici, on les applique avec un Rav.
Sujet : Siman 205 — דין האוסר דבר עליו באיסור תורה : le rattachement qui ne prend pas
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ה
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman 205 est le plus court du bloc : deux seifim. Il est aussi l'un des plus denses : ces deux seifim portent vingt-deux entrées d'appareil — dix du Chakh, cinq du Taz, cinq du Baer Hetev, une du Pit'hei Techouva, une des Nekoudot HaKessef. Il n'y a là aucune contradiction : le siman traite d'un échec, et un échec se discute plus longuement qu'un succès.
Le siman précédent a dit ce qui lie : rattacher à un דבר הנדור, une chose interdite par la parole d'un homme. Celui-ci dit ce qui ne lie pas : rattacher à un דבר האסור, une chose interdite par la Torah elle-même — le porc, l'idole, la נבלה, la mère, la sœur. Rien ne prend. Mais le Choul'han Aroukh ne s'arrête pas là : il ajoute aussitôt que, pour un עם הארץ, il faut tout de même aller demander à un חכם, et avec une sévérité particulière. C'est ce paradoxe — ce n'est pas un vœu, et pourtant il faut le délier — qui occupe la plus grande part de l'appareil.
La ligne vient d'un mot du verset, et la guemara la tire en une phrase. Elle a déjà servi au siman 204 ; ici, elle est le siman tout entier :
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
La michna de Nedarim donne la liste même que reprend notre seif א — et l'on y reconnaît le porc, l'idole, les נבלות וטריפות :
« וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״, ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת » (נדרים י״ג ע״ב)
Et la michna suivante donne la seconde moitié du seif : l'homme qui a parlé ainsi de sa femme, et le פתח ממקום אחר qu'on lui ouvre :
« הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ » (נדרים י״ג ע״ב)
« הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ז)
« הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ח)
« זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט)
דין האוסר דבר עליו באיסור תורה. ובו ב׳ סעיפים:
האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטריפות וכיוצא באלו וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי אלו מותרים ואין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר ומתירים לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: הגה יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ לפי שרובן אינן בני תורה (תשובת הרשב״א) ומיהו י״א דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו אבל לא בשאר נדרים (טור ועיין ס״ק ד׳):
האומר שיהא יינו יין נסך ופתו פת כותים לא נאסר בכך אבל אם אמרו בדרך קנס כגון שאמר אם אעשה כך או אם אעבור על כך יהיה פתי פת כותים וייני יין נסך ועבר יש אוסרים ויש מתירים: הגה ואפ״ה בעם הארץ יש להתירו וכל זה ביחיד שקבל על עצמו אבל רבים יכולים בזמן הסנהדרין לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה יין נסך ופתן פת כותים וכל מה שגוזרים בזה הי׳ קיים (תשובת הרשב״א) ע״ל סי׳ רכ״ט מי שאמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי:
Dix entrées pour deux seifim. La première est un traité à elle seule : le Chakh y recopie tout le début des הלכות נדרים du Rambam, et c'est de là que vient la règle générale du siman. Nous la donnons en quatre extraits.
« דמדכתיב איש כי ידור נדר לה׳ ילפינן עד שידור בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« הנדר נחלק לשני חלקים החלק הראשון הוא שיאסר על עצמו דברים המותרים לו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« אבל אמר פירות כו׳ כבשר חזיר כו׳ הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« זה הכלל כל שמשום דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר איסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרים » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
Le Chakh commence par la dérivation — du verset « איש כי ידור נדר לה׳ » on apprend : jusqu'à ce qu'il voue par un דבר הנדור — puis il recopie le Rambam : le נדר se divise en deux, les vœux d'interdiction (s'interdire ce qui est permis) et les vœux de consécration (s'obliger à un קרבן). De là il tire la règle qui décide de tout : est-ce que ce à quoi je me rattache, un vœu pourrait le produire ? Si oui, cela lie ; sinon, non.
« על מי שנאנס לאסור אשה אחת והתפיסה בדבר האסור י״ל דבמקו׳ אונס לא אחמרו רבנן להצריכו שאלה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ב)
Une exception importante, rapportée par le Beit Yossef au nom du Rachbats : celui qui a été contraint (נאנס) d'interdire ainsi une femme — les rabbins n'ont pas été rigoureux au point de lui imposer une שאלה. La rigueur du seif vise l'imprudence, non la contrainte.
« אלא כאן מחמירין עליו דאפי׳ מתחרט מעיקרו לא סגי בחרטה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
« וכתב הר״ן רפ״ב דנדרים דצריך שיהא ממקום אחר ואין פותחין לו בכבוד אמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
Le Chakh explique la rigueur : ailleurs, un regret portant sur l'origine du vœu peut suffire ; ici, même un tel regret ne suffit pas, et il faut un פתח. Puis il rapporte du Ran une limite au פתח : on ne le lui ouvre pas par l'honneur de sa mère — c'est-à-dire en lui disant « aurais-tu parlé si tu avais su que ta mère en serait déshonorée ? »
« והב״ח חולק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפי׳ בשאר נדרים ודברי הרב נראין עיקר לפי שסוגית הש״ס מוכחת כן » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ד)
Voici la ma'hloket du siman, et le Chakh y prend parti. Le Ba'h soutient qu'aujourd'hui tous sont des עמי הארץ pour tous les vœux. Le Chakh répond que ce sont les mots du Rama — le second י״א, qui limite l'exigence au cas de la femme — qui sont l'essentiel, parce que la sugya le prouve, et que c'est l'avis du Roch, du Ran et de Rabbénou Yerou'ham.
« דכיון שיצא לבטל מפריה ורביה החמירו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
« מפני שדרכו לאסור אשתו מתוך הקפדה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
Pourquoi la femme et non le reste ? Deux raisons, et elles ne sont pas la même. La Pericha : parce qu'il s'est mis en situation d'annuler la פריה ורביה. Le Ran : parce que c'est là ce qu'un homme fait couramment, sous le coup de la contrariété — le danger est la fréquence, non la gravité.
« ר״ל שאומר בפירוש כיין של עבודת כוכבים דאם לא כן יש לומר שנתכוין ליין נסך לשמים » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ו)
Une précision décisive pour lire le seif ב : il faut qu'il ait dit explicitement qu'il visait le vin du culte idolâtre. À défaut, on pourrait comprendre autrement l'expression, et le Chakh renvoie au siman 208 pour la règle d'interprétation.
« לא נאסר בכך. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
« י״ל דשאני התם כיון דאמר ככר זה עלי הוי לשון נדר » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
La raison, d'abord, en six mots : il n'a pas rattaché à un דבר הנדור. Puis une longue discussion du Ba'h sur une responsa du Roch : celui qui dit « que mon vin soit interdit à tout Israël si je fais telle chose » — pourquoi n'est-ce pas un vœu, puisque « ce pain m'est interdit » en est un ? La réponse retenue : on peut s'interdire à soi (לאסור אסר על נפשו), on ne peut pas interdire à tout Israël autrement que par קונם.
« דאף על פי שאין ההרחקות אלו מדין מכל מקום יכול הוא לקבל על עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ח)
Le raisonnement du Rivach, et il est remarquable : ces rigueurs ne sont pas de droit — mais un homme peut se les imposer à lui-même, exactement comme un tribunal peut, selon les besoins de l'heure, punir au-delà de la lettre. Ce n'est donc plus une question d'התפסה du tout.
« ויש מתירין. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ט)
La réponse tient en six mots, et ce sont les mêmes qu'au ס״ק ז : il n'a pas rattaché à un דבר הנדור. Le Chakh ne développe pas — il n'y a rien à ajouter.
« כלומר להתיר נדרו על ידי שאלה והשתא כולן כע״ה דמי ונוהגין בו איסור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק י)
Le Chakh explique la glose du Rama : « délier » veut dire ici par une שאלה ; et il ajoute la phrase qui pèse le plus lourd de tout le siman — et à présent, tous sont comme des עמי הארץ, et l'on pratique l'interdit. Il le rapporte du Beit Yossef au nom d'une responsa du Rachba.
« לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן ואם כן אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק א)
La raison en une phrase, et c'est la plus claire du siman : tous ceux-là sont interdits d'eux-mêmes ; on ne peut donc pas dire d'une chose permise qu'elle sera « comme ceci », puisqu'il est impossible qu'elle devienne, elle aussi, interdite d'elle-même.
« שלא יהא רגיל לומר עליה לשון איסור שמא יאסרנה ג״כ בדבר הנדור דההקפדה עם אשה מצוי » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ב)
Le Taz donne une troisième raison, différente des deux du Chakh : le souci n'est pas ce qu'il a dit, mais ce qu'il prendra l'habitude de dire. À force d'employer sur elle un langage d'interdiction, il finira par l'interdire par un דבר הנדור — et là, cela prendra.
« יי״נ כו׳. דאין כאן דבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ג)
Cinq mots, et c'est tout le siman : il n'y a pas ici de דבר הנדור.
« הוא דעת הרא״ש שהביאו הטור כאן בסוף הסימן » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« ויש לתמוה הא כתב הטור ריש סימן ר״ד דלשון איסור הוי נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« וכמדומה דהך תשובה לאו דסמכא היא ע״כ לא הביאה הטור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
Le Taz identifie l'avis indulgent — c'est le Roch, rapporté par le Tour à la fin du siman — puis soulève une difficulté sur une autre responsa du Roch, apportée par le Beit Yossef : elle dit qu'interdire son vin à tout Israël ne lie pas, alors que le Tour lui-même écrit, au début du siman 204, que le langage d'איסור fait un נדר. Le Taz propose une distinction (on peut interdire sur soi, non sur autrui) et conclut que cette responsa ne fait pas autorité. C'est à cet endroit précis que se rattache l'unique entrée des Nekoudot HaKessef.
« פי׳ כיון שאמר דרך קנס וכמו שכתב ב״י בשם ריב״ש על כן הכריע רמ״א כאן להחמיר בעם הארץ » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ה)
Le Taz explique le raisonnement du Rama : c'est précisément parce qu'il l'a dit par manière de sanction — et le Beit Yossef le rapporte au nom du Rivach — que le Rama a tranché du côté rigoureux pour un עם הארץ.
« לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן וא״כ אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק א)
Reprise du Taz ס״ק א ; le Baer Hetev y ajoute, entre parenthèses, la règle générale du Rambam — celle-là même que le Chakh avait recopiée au ס״ק א.
« כתב הר״ן דאין פותחין לו בכבוד אמו » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ב)
Le Baer Hetev réunit ici les ס״ק ב et ג du Chakh : la limite du Ran sur le פתח, et l'exception du Rachbats pour celui qui a été contraint.
« והב״ח פוסק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפילו בשאר נדרים ודברי הר״ב נראין עיקר » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ג)
L'abrégé de la ma'hloket : le Ba'h d'un côté, et de l'autre la conclusion du Chakh — les paroles du Rama semblent l'essentiel.
« כיון שלא התפיס בדבר הנדור והאי יי״נ ר״ל שאומר בפירוש כיין של עובד כוכבים » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ד)
Les ס״ק ז et ו du Chakh réunis en une ligne : la raison (pas de דבר הנדור) et la précision sur le sens de « יין נסך ».
« פי׳ להתיר נדרו ע״י שאלה והשתא כולן כע״ה דמי ונוהגין בו איסור » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ה)
Le Chakh ס״ק י, puis le Taz ס״ק ד recopié presque intégralement — de sorte que le lecteur pressé du Baer Hetev reçoit, lui aussi, la difficulté du Taz sur la responsa du Roch.
« שכתב בשם הרלנ״ח דאם אמר הרי את אסורה עלי כאמי הוי נדר ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ה ס״ק א)
Sa seule entrée du siman, et elle touche le point le plus sensible. Le Choul'han Aroukh a dit que « te voici sur moi comme ma mère » ne lie pas. Le Pit'hei Techouva rapporte, par l'intermédiaire du Baer Hetev, un avis du Ralbach : si l'homme a dit « te voici interdite sur moi comme ma mère », c'est un נדר véritable. Il signale aussitôt que le Tachbets a laissé la chose en צ״ע, et renvoie à un long développement du Ma'hané Efraïm. La question reste donc ouverte — et c'est l'une de celles qu'on ne tranche pas seul.
Les Nekoudot HaKessef sont la réponse du Chakh au Taz. Sur le siman 205, il en existe une seule entrée, et elle porte précisément sur le ס״ק ד du Taz — Sefaria en place d'ailleurs la marque à cet endroit du texte du Taz. Elle tient en quelques mots :
« כבר קדמו הב״ח » (נקודות הכסף יו״ד ר״ה)
C'est-à-dire : la difficulté que le Taz soulève, le Ba'h l'avait déjà soulevée — et le Chakh renvoie le lecteur à ce qu'il en a lui-même écrit dans son commentaire. On notera honnêtement que le renvoi interne y vise un ס״ק dont le numéro ne coïncide pas avec celui sous lequel la discussion du Ba'h se lit dans notre édition du Chakh (elle y figure au ס״ק ז). Nous le signalons plutôt que de le corriger.
| Seif | La parole prononcée | Effet | L'appareil |
|---|---|---|---|
| א | « ces fruits sur moi comme de la chair de porc / comme un culte d'idoles / comme des נבלות וטריפות » | Ne lie pas — il n'y a pas de נדר | Chakh ס״ק א · Taz ס״ק א · Baer Hetev ס״ק א |
| א | « te voici sur moi comme ma mère / comme ma sœur / comme de la ערלה / comme du כלאי הכרם » | Ne lie pas — mais voir le Pit'hei Techouva si le mot « interdite » a été dit | Pit'hei Techouva ס״ק א |
| א | le même, dit par un עם הארץ | שאלה exigée, et par un פתח, non par une simple חרטה | Chakh ס״ק ב, ג, ד, ה · Taz ס״ק ב · Baer Hetev ס״ק ב, ג |
| ב | « que mon vin soit יין נסך, mon pain פת כותים » | Ne lie pas — pas de דבר הנדור | Chakh ס״ק ו, ז · Taz ס״ק ג · Baer Hetev ס״ק ד |
| ב | le même, dit בדרך קנס, et il a transgressé | Discuté — יש אוסרים (Rivach) · יש מתירים (Roch) | Chakh ס״ק ח, ט · Taz ס״ק ד · Nekoudot HaKessef |
| ב | Rama : le même, dit par un עם הארץ | On délie par une שאלה — « et à présent tous sont comme des עמי הארץ » | Chakh ס״ק י · Taz ס״ק ה · Baer Hetev ס״ק ה |
| ב | Rama : une collectivité décrétant au temps du Sanhédrin | Tient — ce n'est plus un vœu individuel | Rama, d'après une responsa du Rachba |
Ces cas éclairent le mécanisme. Ils ne concluent pas : un vœu prononcé se porte devant un Rav, et la glose du Rama au seif א — aujourd'hui tous sont jugés comme des עמי הארץ — indique assez que le réflexe « ce n'était rien » est précisément celui que le siman veut décourager.