Siman 204 said what makes a word bind: attaching to a דבר הנדור. This one says the opposite — and the opposite takes longer to say. Attaching to a דבר האסור, a thing the Torah forbids of itself, creates no נדר: neither “like the flesh of a pig”, nor “like my mother”, nor “like יין נסך”. And yet the Shulchan Arukh requires of an עם הארץ that he go and seek release — with a particular stringency. This paradox occupies twenty-two commentary entries for two seifim. These are rules למעשה: we study them here, we apply them with a Rav.
Subject : Siman 205 — דין האוסר דבר עליו באיסור תורה: the attachment that does not take hold
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ה
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Siman 205 is the shortest of the block: two seifim. It is also one of the densest: those two seifim carry twenty-two commentary entries — ten of the Shach, five of the Taz, five of the Baer Hetev, one of the Pitchei Teshuva, one of the Nekudot HaKesef. There is no contradiction in that: the siman deals with a failure, and a failure is discussed at greater length than a success.
The previous siman said what binds: attaching to a דבר הנדור, a thing forbidden by a man's word. This one says what does not bind: attaching to a דבר האסור, a thing forbidden by the Torah itself — pork, the idol, נבלה, one's mother, one's sister. Nothing takes hold. But the Shulchan Arukh does not stop there: it adds at once that, for an עם הארץ, one must nonetheless go and ask a חכם, and with a particular severity. It is this paradox — it is not a vow, and yet it must be released — that occupies the greater part of the apparatus.
The line comes from one word of the verse, and the gemara draws it in a single sentence. It already served at siman 204; here it is the whole siman:
« אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא » (נדרים י״ג ע״א)
The mishna in Nedarim gives the very list our seif א takes up — and one recognises in it pork, the idol, נבלות וטריפות:
« וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״, ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת » (נדרים י״ג ע״ב)
And the next mishna gives the second half of the seif: the man who spoke thus of his wife, and the פתח ממקום אחר that is opened for him:
« הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ » (נדרים י״ג ע״ב)
« הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ז)
« הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ח)
« זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט)
דין האוסר דבר עליו באיסור תורה. ובו ב׳ סעיפים:
האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטריפות וכיוצא באלו וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי אלו מותרים ואין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר ומתירים לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: הגה יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ לפי שרובן אינן בני תורה (תשובת הרשב״א) ומיהו י״א דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו אבל לא בשאר נדרים (טור ועיין ס״ק ד׳):
האומר שיהא יינו יין נסך ופתו פת כותים לא נאסר בכך אבל אם אמרו בדרך קנס כגון שאמר אם אעשה כך או אם אעבור על כך יהיה פתי פת כותים וייני יין נסך ועבר יש אוסרים ויש מתירים: הגה ואפ״ה בעם הארץ יש להתירו וכל זה ביחיד שקבל על עצמו אבל רבים יכולים בזמן הסנהדרין לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה יין נסך ופתן פת כותים וכל מה שגוזרים בזה הי׳ קיים (תשובת הרשב״א) ע״ל סי׳ רכ״ט מי שאמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי:
Ten entries for two seifim. The first is a treatise in itself: in it the Shach copies out the whole beginning of the Rambam's הלכות נדרים, and it is from there that the siman's general rule comes. We give it in four extracts.
« דמדכתיב איש כי ידור נדר לה׳ ילפינן עד שידור בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« הנדר נחלק לשני חלקים החלק הראשון הוא שיאסר על עצמו דברים המותרים לו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« אבל אמר פירות כו׳ כבשר חזיר כו׳ הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
« זה הכלל כל שמשום דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר איסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרים » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק א)
The Shach begins with the derivation — from the verse “איש כי ידור נדר לה׳” we learn: until he vows by a דבר הנדור — then copies the Rambam: the נדר divides in two, vows of prohibition (forbidding to oneself what is permitted) and vows of consecration (obliging oneself to a קרבן). From there he draws the rule that decides everything: could a vow produce that to which I attach myself? If so, it binds; if not, not.
« על מי שנאנס לאסור אשה אחת והתפיסה בדבר האסור י״ל דבמקו׳ אונס לא אחמרו רבנן להצריכו שאלה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ב)
An important exception, reported by the Beit Yosef in the name of the Rashbatz: one who was compelled (נאנס) so to forbid a woman — the rabbis were not stringent to the point of imposing a שאלה upon him. The seif's stringency aims at carelessness, not at compulsion.
« אלא כאן מחמירין עליו דאפי׳ מתחרט מעיקרו לא סגי בחרטה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
« וכתב הר״ן רפ״ב דנדרים דצריך שיהא ממקום אחר ואין פותחין לו בכבוד אמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
The Shach explains the stringency: elsewhere, a regret bearing on the vow's origin may suffice; here, even such a regret does not suffice, and a פתח is required. He then reports from the Ran a limit on the פתח: it is not opened for him by his mother's honour — that is, by saying “would you have spoken had you known your mother would be dishonoured by it?”
« והב״ח חולק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפי׳ בשאר נדרים ודברי הרב נראין עיקר לפי שסוגית הש״ס מוכחת כן » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ד)
Here is the ma'hloket of the siman, and the Shach takes sides. The Bach holds that nowadays all are עמי הארץ for every vow. The Shach replies that it is the Rama's words — the second י״א, which limits the requirement to the case of the wife — that are primary, because the sugya proves it, and because that is the view of the Rosh, the Ran and Rabbeinu Yeruham.
« דכיון שיצא לבטל מפריה ורביה החמירו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
« מפני שדרכו לאסור אשתו מתוך הקפדה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
Why the wife and not the rest? Two reasons, and they are not the same. The Prisha: because he has put himself in the way of nullifying פריה ורביה. The Ran: because that is what a man commonly does, out of vexation — the danger lies in frequency, not in gravity.
« ר״ל שאומר בפירוש כיין של עבודת כוכבים דאם לא כן יש לומר שנתכוין ליין נסך לשמים » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ו)
A decisive precision for reading seif ב: he must have said explicitly that he meant the wine of idolatrous worship. Otherwise the expression could be understood differently, and the Shach refers to siman 208 for the rule of interpretation.
« לא נאסר בכך. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
« י״ל דשאני התם כיון דאמר ככר זה עלי הוי לשון נדר » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
The reason first, in six words: he did not attach to a דבר הנדור. Then a long discussion by the Bach on a responsum of the Rosh: one who says “let my wine be forbidden to all Israel if I do such a thing” — why is that not a vow, since “this loaf is forbidden to me” is one? The answer retained: one may forbid to oneself (לאסור אסר על נפשו), one may not forbid to all Israel otherwise than by קונם.
« דאף על פי שאין ההרחקות אלו מדין מכל מקום יכול הוא לקבל על עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ח)
The Rivash's reasoning, and it is remarkable: these stringencies are not of strict law — but a man may impose them upon himself, exactly as a court may, according to the needs of the hour, punish beyond the letter. It is therefore no longer a question of התפסה at all.
« ויש מתירין. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ט)
The reply holds in six words, and they are the same as at ס״ק ז: he did not attach to a דבר הנדור. The Shach does not elaborate — there is nothing to add.
« כלומר להתיר נדרו על ידי שאלה והשתא כולן כע״ה דמי ונוהגין בו איסור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק י)
The Shach explains the Rama's gloss: “to release” means here by a שאלה; and he adds the sentence that weighs heaviest in the whole siman — and now all are like עמי הארץ, and the prohibition is practised. He reports it from the Beit Yosef in the name of a responsum of the Rashba.
« לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן ואם כן אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק א)
The reason in one sentence, and it is the clearest in the siman: all those are forbidden of themselves; one therefore cannot say of a permitted thing that it shall be “like this”, since it is impossible that it too become forbidden of itself.
« שלא יהא רגיל לומר עליה לשון איסור שמא יאסרנה ג״כ בדבר הנדור דההקפדה עם אשה מצוי » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ב)
The Taz gives a third reason, different from the Shach's two: the concern is not what he said, but what he will get into the habit of saying. By dint of using the language of prohibition about her, he will end by forbidding her through a דבר הנדור — and then it will take hold.
« יי״נ כו׳. דאין כאן דבר הנדור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ג)
Five words, and it is the whole siman: there is no דבר הנדור here.
« הוא דעת הרא״ש שהביאו הטור כאן בסוף הסימן » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« ויש לתמוה הא כתב הטור ריש סימן ר״ד דלשון איסור הוי נמי נדר » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« וכמדומה דהך תשובה לאו דסמכא היא ע״כ לא הביאה הטור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
The Taz identifies the lenient view — it is the Rosh, reported by the Tur at the end of the siman — then raises a difficulty on another responsum of the Rosh brought by the Beit Yosef: it says that forbidding one's wine to all Israel does not bind, whereas the Tur himself writes, at the beginning of siman 204, that the language of איסור makes a נדר. The Taz proposes a distinction (one may forbid upon oneself, not upon another) and concludes that this responsum is not authoritative. It is precisely here that the Nekudot HaKesef's single entry attaches.
« פי׳ כיון שאמר דרך קנס וכמו שכתב ב״י בשם ריב״ש על כן הכריע רמ״א כאן להחמיר בעם הארץ » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ה)
The Taz explains the Rama's reasoning: it is precisely because he said it by way of a penalty — and the Beit Yosef reports it in the name of the Rivash — that the Rama decided on the stringent side for an עם הארץ.
« לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן וא״כ אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק א)
Taking up Taz ס״ק א; the Baer Hetev adds to it, in parentheses, the Rambam's general rule — the very one the Shach had copied at ס״ק א.
« כתב הר״ן דאין פותחין לו בכבוד אמו » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ב)
The Baer Hetev here joins the Shach's ס״ק ב and ג: the Ran's limit on the פתח, and the Rashbatz's exception for one who was compelled.
« והב״ח פוסק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפילו בשאר נדרים ודברי הר״ב נראין עיקר » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ג)
The digest of the ma'hloket: the Bach on one side, and on the other the Shach's conclusion — the Rama's words seem primary.
« כיון שלא התפיס בדבר הנדור והאי יי״נ ר״ל שאומר בפירוש כיין של עובד כוכבים » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ד)
The Shach's ס״ק ז and ו joined in one line: the reason (no דבר הנדור) and the precision on the sense of “יין נסך”.
« פי׳ להתיר נדרו ע״י שאלה והשתא כולן כע״ה דמי ונוהגין בו איסור » (באר היטב יו״ד ר״ה ס״ק ה)
The Shach's ס״ק י, then the Taz's ס״ק ד copied out almost in full — so that the hurried reader of the Baer Hetev also receives the Taz's difficulty on the Rosh's responsum.
« שכתב בשם הרלנ״ח דאם אמר הרי את אסורה עלי כאמי הוי נדר ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ה ס״ק א)
His single entry in the siman, and it touches the most sensitive point. The Shulchan Arukh said that “you are upon me like my mother” does not bind. The Pitchei Teshuva reports, by way of the Baer Hetev, a view of the Ralbach: if the man said “you are forbidden upon me like my mother”, it is a true נדר. He at once notes that the Tashbetz left the matter in צ״ע, and refers to a long discussion in the Machaneh Efraim. The question therefore stays open — and it is one of those one does not settle alone.
The Nekudot HaKesef are the Shach's reply to the Taz. On siman 205 there is a single entry, and it bears precisely on the Taz's ס״ק ד — Sefaria indeed places its mark at that point in the Taz's text. It holds in a few words:
« כבר קדמו הב״ח » (נקודות הכסף יו״ד ר״ה)
That is: the difficulty the Taz raises, the Bach had already raised — and the Shach refers the reader to what he himself wrote about it in his commentary. It should honestly be noted that the internal reference there points to a ס״ק whose number does not coincide with the one under which the Bach's discussion is read in our edition of the Shach (it appears there at ס״ק ז). We flag this rather than correct it.
| Seif | The words spoken | Effect | The apparatus |
|---|---|---|---|
| א | “these fruits upon me like the flesh of a pig / like an idolatrous cult / like נבלות וטריפות” | Does not bind — there is no נדר | Shach ס״ק א · Taz ס״ק א · Baer Hetev ס״ק א |
| א | “you are upon me like my mother / like my sister / like ערלה / like כלאי הכרם” | Does not bind — but see the Pitchei Teshuva if the word “forbidden” was said | Pitchei Teshuva ס״ק א |
| א | the same, said by an עם הארץ | שאלה required, and by a פתח, not by a mere חרטה | Shach ס״ק ב, ג, ד, ה · Taz ס״ק ב · Baer Hetev ס״ק ב, ג |
| ב | “let my wine be יין נסך, my bread פת כותים” | Does not bind — no דבר הנדור | Shach ס״ק ו, ז · Taz ס״ק ג · Baer Hetev ס״ק ד |
| ב | the same, said בדרך קנס, and he transgressed | Disputed — יש אוסרים (Rivash) · יש מתירים (Rosh) | Shach ס״ק ח, ט · Taz ס״ק ד · Nekudot HaKesef |
| ב | Rama: the same, said by an עם הארץ | One releases by a שאלה — “and now all are like עמי הארץ” | Shach ס״ק י · Taz ס״ק ה · Baer Hetev ס״ק ה |
| ב | Rama: a community decreeing in the time of the Sanhedrin | Stands — it is no longer an individual vow | Rama, after a responsum of the Rashba |
These cases illuminate the mechanism. They do not conclude: a vow pronounced is brought before a Rav, and the Rama's gloss on seif א — nowadays all are judged as עמי הארץ — indicates well enough that the reflex “it was nothing” is precisely the one the siman means to discourage.