מפגש ראשון עם סימן ר״ז, הקצר שבכל יורה דעה: סעיף אחד בלבד. אנו בלב הלכות נדרים — כוחו המחייב של הדיבור. הסימן שואל שאלה קטנה וחריפה: האם לשון שאינה הלשון מחייבת? אדם שאמר קונם במקום קרבן — לשון משובשת, שיבוש מקומי — האם דיבורו קושר? השולחן ערוך משיב בשורה אחת, ובשורה הזאת מונח מנגנון שלם. הלכות למעשה הן: כל מקרה ממשי נשאל לרב.
נושא: כינויי נדרים — דין כנויי נדרים
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ז (סעיף אחד)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שקדמו קבעו מהו נדר ומה מחיל אותו. סימן ר״ז אוחז בשאלה מצדה הרופף ביותר: צורת המילים. הנדר נעשה בדיבור; ומה יהא כשהדיבור אינו מדויק?
יש מקומות, אומר הרמב״ם שהש״ך מעתיקו כאן בשלמותו, שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון: במקום קרבן הם אומרים קונם, קונח, קונס. אין אלו מילים בלשון הקודש; זו לשון הקודש משובשת. והסימן פוסק: הן קושרות. ומיד הוא קובע את הגבול: כינוי של כינוי — לשון רחוקה עוד יותר — שוב אינה קושרת.
להלן הסעיף כולו כלשון המקור — ובכללו שתי ההגהות שבסוגריים שהדפוס מכניס באות קטנה, ומראי המקומות שלהן. אחר כך נקראנו פסקה אחר פסקה.
כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) (ב״י וכן נראה מדברי הרמב״ם פ״א דנדרים ודנזיר ופ״ב דשבועות) אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) (וכן משמע בב״י ורמב״ם רפ״א מה״נ):
« כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
סימן זה פותח אוצר מילים שלא היה בחלקים הקודמים. אלו המילים שאין לוותר עליהן.
הסעיף אינו מחדש: הוא מקצר משנה, סוגיה בגמרא נדרים, שתי הלכות ברמב״ם, וקריאתו של הבית יוסף. והרי הם כסדרם.
מסכת נדרים נפתחת בדיוק בדיננו, והוא נאמר בבת אחת על ארבעת מיני הדיבור המחייב:
« כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. » (משנה נדרים פ״א מ״א)
והמשנה שאחריה נוקבת במילים, והיא הרשימה שהעתיק השולחן ערוך:
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (משנה נדרים פ״א מ״ב)
על כינויי כינויים מביאה הגמרא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, והלכה כבית הלל:
« בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — מוּתָּרִין. » (נדרים י׳ ע״ב)
ואחר כך היא נותנת שני טעמים, ואינם עולים בקנה אחד — וזה מה שיתבאר ברמת הלמדן:
« דְּכוּלֵּי עָלְמָא כִּינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן, וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: בְּהָנֵי נָמֵי מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: בְּהָנֵי לָא מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת. » (נדרים י׳ ע״ב)
« בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין » (נדרים י׳ ע״ב)
ולבסוף היא נוקבת במילים עצמן:
« הֵיכִי דָּמֵי כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דִּנְדָרִים? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מַקְנֵמְנָא״ ״מַקְנַחְנָא״ ״מַקְנֵסְנָא״. » (נדרים י׳ ע״ב)
הרמב״ם נותן את טעם הדין, והוא שהעתיקו הש״ך והבאר היטב שניהם בראש דבריהם:
« יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶם עִלְּגִים וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
ואחר כך הוא נותן את המילים, ואת הכלל:
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
וההלכה שאחריה נותנת את הגבול, בשני מיני הנדר:
« וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
הטור כבר מנסח את הסעיף כמעט מילה במילה — והשולחן ערוך הולך אחריו מקרוב:
« כינוי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונס ככר זה עלי אסור בו » (טור יו״ד ר״ז)
« אבל כינויי כינוים פירוש כינוי שרחוק הרבה מן זה הלשון אינה כנדר: » (טור יו״ד ר״ז)
והבית יוסף עולה למקורות ומגדיר מהו כינוי:
« משנה בריש נדרים (ב.) כל כינויי נדרים כנדרים » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש כל שאינו עיקר השם נקרא כינוי » (ב״י יו״ד ר״ז)
הוא מביא את מחלוקת האמוראים מהו כינוי, ואת קושיית הר״ן, שהיא עיקרה של רמת הלמדן:
« ובגמרא איתמר כינוי ר׳ יוחנן אמר. לשון נכרים ור״ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש לשון נכרים בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונם » (ב״י יו״ד ר״ז)
« והקשה הר״ן לרבי יוחנן דאמר לשון נכרים הם מ״ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון ה״ז נדר » (ב״י יו״ד ר״ז)
והוא הנותן את שתי ההגהות שבסוגריים שבסעיף:
« ומשמע דכינויים אלו הכל לפי המקום והזמן אם יש באותו מקום ובאותו זמן בני אדם שקורין לאותן השמות וכינויים אע״פ שלא הזכירום חכמים הנודר בהם אסור » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין שאמרו חכמים הנודר בהם לאו כלום הוא » (ב״י יו״ד ר״ז)
הסימן קצר, ונושאי כליו קצרים כמותו: חמש כניסות בסך הכול — שתיים לש״ך, אחת לט״ז, שתיים לבאר היטב. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן.
הס״ק הראשון כמעט כולו העתקה: הש״ך מביא את הרמב״ם בשלמותו, ואחריו הסמ״ג, הרמב״ן, ובעיקר הר״ן בשם החכם הגדול ר׳ יהודה בר רבי חסדאי — ותשובתו היא לב הסימן.
« ל׳ רמב״ם פ״א מהלכות נדרים דין ט״ז יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי הן עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכ״כ הסמ״ג לאוין רמ״א ורמב״ן וכ״כ הר״ן ריש נדרים בשם החכם הגדול ר״י בר רבי חסדאי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« דרבותא אשמועינן דלא מבעיא בלשונות עובדי כוכבים שהן לשונות גמורים הנודר בהן נדרו נדר » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« אלא אפי׳ בלשונות שאינם גמורים כגון אלו דקונם קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וס״ד אמינא שהנודר בהם לא יהיה נדר כיון שאינו לשון נדר גמור בפני עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« קמ״ל דכיון שעובדי כוכבים מדברים בהן אעפ״י שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל שכן שאר לשונות העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכך הם דברי הטור והרב וע״ל ר״ס רל״ז בהג״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
הס״ק השני שורה אחת, והיא השורה הנותנת לסעיף את תוכנו הממשי: בלעדיה אין יודעים מהו כינוי של כינוי.
« שרחוק הרבה מהלשון » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק ב)
« כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק ב)
כניסתו היחידה של הט״ז יוצאת מדבר פשוט ומגיעה למקום אחר: הוא נעזר בה לקרוא את נוסח כל נדרי, ולבאר מדוע היא נוקבת בכינויים אלו ולא באחרים.
« פשוט במשנה ובגמרא פרק קמא דנדרים (דף י׳) דגם קונם הוי כינוי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל הכינויים הם כנוי לקרבן » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« ומה שזכר בנוסח כל נדרי וקונמי וקנסי וכינויי רצונו לומר קונמי הוא הכינוי היותר פשוע שכן הוזכר במשנה תחילה לכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« ואח״כ הזכיר במשנה קונס והיינו וקנסי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« על כן אמר אחר כך וכינויי רצונו לומר וכל שאר הכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכמה שכתב הטור ושולחן ערוך כאן וכן בכל מקום הולכים כו׳ כן נראה לי: » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
הבאר היטב עושה כאן את מלאכתו הרגילה: בשתי שורות הוא נותן את טעם המילה הראשונה ואת תוכנה של האחרונה. הראשונה מן הרמב״ם; השנייה אותו ש״ס שהביא הש״ך.
« הטעם כתב הרמב״ם דיש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי: » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק א)
« כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק ב)
כל הסימן בטבלה אחת: הפסקה, מה שהיא אומרת, ומה שהיא קובעת.
| פסקה | הלשון | מה היא קובעת |
|---|---|---|
| היסוד | « כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | שלושת הכינויים קושרים כלשון הגמורה |
| הטעם | « וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | לפי שהולכין אחר הלשון הרגילה באותו מקום |
| הצד השני | « (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | במקום שאין הלשון אומרת דבר — אין נדר |
| הגבול | « אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | כינוי של כינוי רחוק מדי: אינו קושר |
| ההיקף | « (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | הנדר נעשה בכל לשון שהיא |
כיצד מתגלם הסעיף? הרי ארבעה מצבים. כולם נחתמים באותה הפניה: ההנהגה למעשה לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ז · ♥ תמיכה