A first encounter with Siman 207, the shortest in all of Yoreh De’ah: a single seif. We are at the heart of the laws of נדרים — the binding power of speech. This siman asks a tiny and formidable question: does a word that is not the right word bind? When a man says קונם instead of קרבן — a mangled word, a local deformation — does his speech bind? The Shulchan Arukh answers in one line, and that line holds an entire mechanism. These are rules למעשה: every real case is put to a Rav.
Subject: Vow-substitutes — דין כנויי נדרים
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ז (סעיף אחד)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The preceding simanim established what a נדר is and what creates one. Siman 207 takes hold of the question at its most fragile edge: the form of the words. A vow is made by speech; what happens when the speech is approximate?
There are places, says the Rambam whom the Shach copies out here in full, where the people are עלגים — tongue-tied — and spoil the language: instead of קרבן (“offering”) they say קונם, קונח, קונס. These are not Hebrew words; they are broken Hebrew. The siman rules: they bind. And at once it sets the limit: the substitute of a substitute — a word further removed still — no longer binds.
Here is the seif in full, exactly as the source gives it — including the two parenthetical glosses the printed text inserts in small type, and their source notes. We shall then read it clause by clause.
כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) (ב״י וכן נראה מדברי הרמב״ם פ״א דנדרים ודנזיר ופ״ב דשבועות) אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) (וכן משמע בב״י ורמב״ם רפ״א מה״נ):
« כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
This siman opens a vocabulary the earlier batches did not have. Here are the words one cannot do without.
The seif invents nothing: it condenses a Mishnah, a discussion in Gemara Nedarim, two halakhot of the Rambam, and the Beit Yosef’s reading of them. Here they are, in order.
Tractate Nedarim opens on precisely our rule, applied at one stroke to the four undertakings of speech:
« כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. » (משנה נדרים פ״א מ״א)
The next mishnah then names the words, and this is the list the Shulchan Arukh copies:
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (משנה נדרים פ״א מ״ב)
On כינויי כינויים the Gemara reports a divergence between the schools of Shammai and of Hillel, and the ruling follows Beit Hillel:
« בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — מוּתָּרִין. » (נדרים י׳ ע״ב)
It then offers two explanations, which do not come to the same thing — this is the point the Lamdan level will take up:
« דְּכוּלֵּי עָלְמָא כִּינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן, וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: בְּהָנֵי נָמֵי מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: בְּהָנֵי לָא מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת. » (נדרים י׳ ע״ב)
« בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין » (נדרים י׳ ע״ב)
And finally it names the words themselves:
« הֵיכִי דָּמֵי כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דִּנְדָרִים? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מַקְנֵמְנָא״ ״מַקְנַחְנָא״ ״מַקְנֵסְנָא״. » (נדרים י׳ ע״ב)
The Rambam gives the reason of the ruling, and it is his reason that both the Shach and the Baer Hetev copy at the head of their comment:
« יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶם עִלְּגִים וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
He then gives the words, and the general rule:
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
And the following halakha gives the limit, in both registers of the vow:
« וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
The Tur already frames the seif almost word for word — the Shulchan Arukh follows him closely:
« כינוי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונס ככר זה עלי אסור בו » (טור יו״ד ר״ז)
« אבל כינויי כינוים פירוש כינוי שרחוק הרבה מן זה הלשון אינה כנדר: » (טור יו״ד ר״ז)
The Beit Yosef goes back to the sources and sets the definition of a כינוי:
« משנה בריש נדרים (ב.) כל כינויי נדרים כנדרים » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש כל שאינו עיקר השם נקרא כינוי » (ב״י יו״ד ר״ז)
He reports the Amoraic divergence over what a כינוי is, and the Ran’s question, which will be the substance of the Lamdan level:
« ובגמרא איתמר כינוי ר׳ יוחנן אמר. לשון נכרים ור״ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש לשון נכרים בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונם » (ב״י יו״ד ר״ז)
« והקשה הר״ן לרבי יוחנן דאמר לשון נכרים הם מ״ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון ה״ז נדר » (ב״י יו״ד ר״ז)
And it is he who supplies the seif’s two parenthetical glosses:
« ומשמע דכינויים אלו הכל לפי המקום והזמן אם יש באותו מקום ובאותו זמן בני אדם שקורין לאותן השמות וכינויים אע״פ שלא הזכירום חכמים הנודר בהם אסור » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין שאמרו חכמים הנודר בהם לאו כלום הוא » (ב״י יו״ד ר״ז)
This siman is short, and its apparatus is short with it: five entries in all — two of the Shach, one of the Taz, two of the Baer Hetev. We quote them all, in order, without summarising any.
The first ס״ק is almost entirely a transcription: the Shach quotes the Rambam in full, then the Semag, the Ramban, and above all the Ran in the name of Rabbi Yehudah bar Rabbi Ḥasdai — whose answer is the heart of the siman.
« ל׳ רמב״ם פ״א מהלכות נדרים דין ט״ז יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי הן עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכ״כ הסמ״ג לאוין רמ״א ורמב״ן וכ״כ הר״ן ריש נדרים בשם החכם הגדול ר״י בר רבי חסדאי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« דרבותא אשמועינן דלא מבעיא בלשונות עובדי כוכבים שהן לשונות גמורים הנודר בהן נדרו נדר » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« אלא אפי׳ בלשונות שאינם גמורים כגון אלו דקונם קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וס״ד אמינא שהנודר בהם לא יהיה נדר כיון שאינו לשון נדר גמור בפני עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« קמ״ל דכיון שעובדי כוכבים מדברים בהן אעפ״י שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל שכן שאר לשונות העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכך הם דברי הטור והרב וע״ל ר״ס רל״ז בהג״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
The second ס״ק runs to one line, and it is the line that gives the seif its concrete content: without it, one does not know what a כינוי של כינוי is.
« שרחוק הרבה מהלשון » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק ב)
« כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק ב)
The Taz’s one entry starts from something obvious and arrives elsewhere: he uses it to read the formula of כל נדרי, and to explain why it names certain כינויים and not others.
« פשוט במשנה ובגמרא פרק קמא דנדרים (דף י׳) דגם קונם הוי כינוי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל הכינויים הם כנוי לקרבן » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« ומה שזכר בנוסח כל נדרי וקונמי וקנסי וכינויי רצונו לומר קונמי הוא הכינוי היותר פשוע שכן הוזכר במשנה תחילה לכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« ואח״כ הזכיר במשנה קונס והיינו וקנסי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« על כן אמר אחר כך וכינויי רצונו לומר וכל שאר הכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכמה שכתב הטור ושולחן ערוך כאן וכן בכל מקום הולכים כו׳ כן נראה לי: » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
The Baer Hetev does his usual office here: in two lines he gives the reason of the first word and the content of the last. The first draws on the Rambam; the second is the same ש״ס the Shach cites.
« הטעם כתב הרמב״ם דיש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי: » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק א)
« כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק ב)
The whole siman in one grid: the clause, what it says, and what it settles.
| Clause | The text | What it settles |
|---|---|---|
| The principle | « כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | The three substitutes bind like the true word |
| The reason | « וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Because one follows the language in use in the place |
| The reverse | « (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Where the language says nothing, there is no vow |
| The limit | « אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | The substitute of a substitute is too far off: it does not bind |
| The reach | « (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | A vow is made in any language whatever |
How does this seif take flesh? Here are four situations. Each closes on the same referral: the actual conduct belongs to the Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ז · ♥ Support