Premier contact avec le Siman 207, le plus court de tout Yoré Déa : un seul seif. Nous sommes au cœur du traité des נדרים — l’engagement de la parole. Ce siman pose une question minuscule et redoutable : un mot qui n’est pas le mot juste engage-t-il ? Quand un homme dit קונם au lieu de קרבן — un mot estropié, une déformation locale —, sa parole lie-t-elle ? Le Choulhan Aroukh répond en une ligne, et cette ligne contient un mécanisme entier. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Les substituts de vœu — דין כנויי נדרים
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ז (סעיף אחד)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Les simanim qui précèdent ont posé ce qu’est un נדר et ce qui le crée. Le Siman 207 prend la question par son bord le plus fragile : la forme des mots. Le vœu se fait par la parole ; que se passe-t-il quand la parole est approximative ?
Il y a des lieux, dit le Rambam que le Chakh recopie ici en entier, où les gens עלגים — bègues, gauches de langue — et abîment la langue : au lieu de dire קרבן (« offrande »), ils disent קונם, קונח, קונס. Ces mots ne sont pas de l’hébreu ; ce sont de l’hébreu cassé. Le siman tranche : ils lient. Et il pose aussitôt la limite : le substitut du substitut — un mot encore plus éloigné — ne lie plus.
Voici le seif intégral du Choulhan Aroukh, tel que la source le donne — y compris les deux gloses entre parenthèses que le texte imprimé insère en petits caractères, et leurs indications de source. Nous le lirons ensuite proposition par proposition.
כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) (ב״י וכן נראה מדברי הרמב״ם פ״א דנדרים ודנזיר ופ״ב דשבועות) אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) (וכן משמע בב״י ורמב״ם רפ״א מה״נ):
« כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
Ce siman ouvre un vocabulaire que les lots précédents n’avaient pas. Voici les mots dont on ne peut pas se passer.
Le seif n’invente rien : il condense une michna, une discussion de la guemara Nedarim, deux halakhot du Rambam, et la lecture qu’en fait le Beit Yossef. Les voici, dans l’ordre.
Le traité Nedarim s’ouvre exactement sur notre règle, appliquée d’un coup aux quatre engagements de la parole :
« כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. » (משנה נדרים פ״א מ״א)
Puis la michna suivante nomme les mots, et c’est la liste que le Choulhan Aroukh recopie :
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (משנה נדרים פ״א מ״ב)
Sur les כינויי כינויים, la guemara rapporte une divergence entre les écoles de Chammaï et de Hillel, et l’on tranche comme Beit Hillel :
« בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — מוּתָּרִין. » (נדרים י׳ ע״ב)
Elle en donne ensuite deux explications, qui ne reviennent pas au même — c’est le point que le niveau Lamdan reprendra :
« דְּכוּלֵּי עָלְמָא כִּינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן, וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: בְּהָנֵי נָמֵי מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: בְּהָנֵי לָא מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת. » (נדרים י׳ ע״ב)
« בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין » (נדרים י׳ ע״ב)
Et elle nomme enfin les mots eux-mêmes :
« הֵיכִי דָּמֵי כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דִּנְדָרִים? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מַקְנֵמְנָא״ ״מַקְנַחְנָא״ ״מַקְנֵסְנָא״. » (נדרים י׳ ע״ב)
Le Rambam donne la raison du dîn, et c’est elle que le Chakh et le Baer Hetev recopieront tous deux en tête de leur commentaire :
« יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶם עִלְּגִים וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
Il donne ensuite les mots, puis la règle générale :
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
Et la halakha suivante donne la limite, dans les deux registres du vœu :
« וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
Le Tour formule déjà le seif presque mot pour mot — le Choulhan Aroukh le suit de très près :
« כינוי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונס ככר זה עלי אסור בו » (טור יו״ד ר״ז)
« אבל כינויי כינוים פירוש כינוי שרחוק הרבה מן זה הלשון אינה כנדר: » (טור יו״ד ר״ז)
Le Beit Yossef, lui, remonte aux sources et pose la définition du כינוי :
« משנה בריש נדרים (ב.) כל כינויי נדרים כנדרים » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש כל שאינו עיקר השם נקרא כינוי » (ב״י יו״ד ר״ז)
Il rapporte la divergence des Amoraïm sur ce qu’est un כינוי, et la question du Ran, qui fera le fond du niveau Lamdan :
« ובגמרא איתמר כינוי ר׳ יוחנן אמר. לשון נכרים ור״ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש לשון נכרים בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונם » (ב״י יו״ד ר״ז)
« והקשה הר״ן לרבי יוחנן דאמר לשון נכרים הם מ״ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון ה״ז נדר » (ב״י יו״ד ר״ז)
Et c’est lui qui fournit les deux gloses entre parenthèses du seif :
« ומשמע דכינויים אלו הכל לפי המקום והזמן אם יש באותו מקום ובאותו זמן בני אדם שקורין לאותן השמות וכינויים אע״פ שלא הזכירום חכמים הנודר בהם אסור » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין שאמרו חכמים הנודר בהם לאו כלום הוא » (ב״י יו״ד ר״ז)
Ce siman est bref, et son appareil l’est aussi : cinq entrées en tout — deux du Chakh, une du Taz, deux du Baer Hetev. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune.
Le premier ס״ק est presque entièrement une recopie : le Chakh cite le Rambam in extenso, puis le Semag, le Ramban, et surtout le Ran au nom de Rabbi Yehouda bar Rabbi Ḥasdaï — dont la réponse est le cœur du siman.
« ל׳ רמב״ם פ״א מהלכות נדרים דין ט״ז יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי הן עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכ״כ הסמ״ג לאוין רמ״א ורמב״ן וכ״כ הר״ן ריש נדרים בשם החכם הגדול ר״י בר רבי חסדאי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« דרבותא אשמועינן דלא מבעיא בלשונות עובדי כוכבים שהן לשונות גמורים הנודר בהן נדרו נדר » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« אלא אפי׳ בלשונות שאינם גמורים כגון אלו דקונם קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וס״ד אמינא שהנודר בהם לא יהיה נדר כיון שאינו לשון נדר גמור בפני עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« קמ״ל דכיון שעובדי כוכבים מדברים בהן אעפ״י שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל שכן שאר לשונות העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכך הם דברי הטור והרב וע״ל ר״ס רל״ז בהג״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
Le second ס״ק tient en une ligne, et c’est la ligne qui donne au seif son contenu concret : sans elle, on ne sait pas ce qu’est un כינוי של כינוי.
« שרחוק הרבה מהלשון » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק ב)
« כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק ב)
L’unique entrée du Taz part d’une évidence et arrive ailleurs : il s’en sert pour lire la formule de כל נדרי, et pour expliquer pourquoi elle nomme certains כינויים et pas d’autres.
« פשוט במשנה ובגמרא פרק קמא דנדרים (דף י׳) דגם קונם הוי כינוי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל הכינויים הם כנוי לקרבן » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« ומה שזכר בנוסח כל נדרי וקונמי וקנסי וכינויי רצונו לומר קונמי הוא הכינוי היותר פשוע שכן הוזכר במשנה תחילה לכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« ואח״כ הזכיר במשנה קונס והיינו וקנסי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« על כן אמר אחר כך וכינויי רצונו לומר וכל שאר הכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכמה שכתב הטור ושולחן ערוך כאן וכן בכל מקום הולכים כו׳ כן נראה לי: » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
Le Baer Hetev fait ici son office habituel : il donne, en deux lignes, la raison du premier mot et le contenu du dernier. La première reprend le Rambam ; la seconde est le même ש״ס que le Chakh.
« הטעם כתב הרמב״ם דיש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי: » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק א)
« כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק ב)
Tout le siman dans une grille : la clause, ce qu’elle dit, et le degré qu’elle fixe.
| Clause | Le texte | Ce qu’elle fixe |
|---|---|---|
| Le principe | « כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Les trois substituts lient comme le mot vrai |
| La raison | « וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Parce qu’on suit la langue en usage dans le lieu |
| Le revers | « (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Là où la langue ne dit rien, il n’y a pas de vœu |
| La limite | « אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Le substitut du substitut est trop loin : il ne lie pas |
| La portée | « (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א) | Le vœu se fait dans n’importe quelle langue |
Comment ce seif s’incarne-t-il ? Voici quatre situations. Chacune se clôt sur le même renvoi : la conduite réelle revient au Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״ז · ♥ Soutenir