הסימן הקצר שבחבורה, ומן הכבדים שבהם. אדם לא נדר כלום: חבירו הדירו. הוא אמר מילה אחת בלבד — אמן. משיב השולחן ערוך שהוא אסור כאילו נדר בעצמו, ושכל לשון שעניינה כעניית אמן עושה את אותו הדבר. ואחר כך הוא הופך את התמונה: כשחבירו אוסר עליו לא את מעשיו שלו אלא את נכסי עצמו, אין צריך קבלה כלל. דברים אלו למעשה הם: כל מקרה ממשי נשאל לרב.
הנושא: השומע שחבירו נודר ואמר אמן
המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ט (סעיף אחד)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שלפני זה שאלו אילו לשונות עושות נדר בפי הנודר. סימן זה מחליף את הפה. האיש שמדובר בו לא נדר כלום: חבירו הוא שהוציא את הנדר, והוא לא עשה אלא השיב. פוסק השולחן ערוך שתשובה זו כנדר עצמו — ונותן את הטעם בשלוש מילים: היא קבלת דברים.
אחר כך בא בסעיף משפט הנראה כסייג בעלמא, ולאמיתו של דבר הוא נושא שני. כשאין החבר כופה הנהגה אלא אוסר את נכסי עצמו, המנגנון אחר לגמרי: הבעלים שולט בשלו, ואין לשני מה לקבל. משפט זה, ולא הראשון, הוא שהעסיק את כל נושאי הכלים שבסימן.
להלן הסעיף בשלמותו, כלשון המקור — ובכלל זה הכותרת — ואחר כך מפורק לפסקאותיו.
השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד:
אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו:
« השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
אמן — לשון של אישור. בתורה היא תשובת הסוטה על השבועה שהכהן משביעה, ומשם למדה הגמרא את הכלל: העונה אמן אחר שבועה כמוציאה מפיו.
קבלת דברים — קבלה של הדברים שנאמרו. זה המושג שהסעיף נוקט כדי לומר מה בדיוק פועלת המילה: אין היא חוזרת על הנדר אלא מאמצת אותו. ומכאן שכל לשון אחרת של אימוץ שווה לה.
מדיר — המטיל נדר על חבירו. הסימן מבחין בין שני עניינים שהמילה האחת הזאת מכנה: לאסור עליו הנהגה, ולאסור עליו הנאה מנכסים.
אוסר נכסיו על חבירו — האוסר את שלו על אחרים. אדם שליט בשלו: בידו לאוסרו על חבירו, ושאלת הסימן היא אם הדבר נעשה אף בעל כרחו של חבירו.
המשנה בשבועות מעמידה זה בצד זה את הנשבע מפי עצמו ואת המושבע מפי אחרים, והגמרא מבארת מיד מפני מה חייב השני.
« הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב » (שבועות כ״ט ע״ב)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״ » (שבועות כ״ט ע״ב)
הכתוב המובא הוא כתוב הסוטה: תשובתה — אמן אמן — היא המעמידה אותה תחת שבועת הכהן. הגמרא עושה מזה כלל, והוא הכלל שסעיפנו מחיל על הנדרים.
הרמב״ם כותב את הדין פעמיים, פעם בכל חיבור. בהלכות נדרים לשונו כמעט מילה במילה כלשון סעיפנו; בהלכות שבועות הוא מרחיב ונותן דוגמאות למה הוא ״דבר שעניינו כעניין אמן״.
« אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה א)
« וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ״ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
« שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
« כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
הטור כותב את הדין באותן מילים כמעט, חוץ ממילה אחת — ואין היא מילה של מה בכך: במקום שהמחבר יכתוב אבל, כותב הטור ומיהו. והבית יוסף נותן את מקורו של כל חצי מן הסעיף.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואומר אמן או דבר שענינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים אסור ומיהו כשחבירו מדירו משלו א״צ לקבל דבריו » (טור יו״ד ר״ט)
« אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן » (ב״י יו״ד ר״ט)
« כן כתב הרמב״ם בפ׳ ב׳ מהלכות נדרים ובפ״ב מהלכות שבועות » (ב״י יו״ד ר״ט)
« זה פשוט שה״ז יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל דבריו » (ב״י יו״ד ר״ט)
שש כניסות בסך הכל: שתיים לש״ך, אחת לט״ז, אחת לבאר היטב, אחת לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף. כולן מובאות כאן כסדרן.
« ואמר אמן כו׳. ע״ל סימן רל״ד סנ״ד וסימן רל״ו ס״ב וסימן רל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק א)
« אין צריך לקבל דבריו. שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק ב)
« בב״י פירש שיכול לאסור את שלו על חבירו בעל כרחו ואין צריך שיקבל חבירו את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ופירושו תמוה דא״כ היה לו לכתוב רבותא אפי׳ שהוא מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בעל כרחו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ולמה כתב שאין צריך לקבל דהיינו שהוא שותק » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר כו׳ ואין חבירו מחוייב לעשותו אלא א״כ קבל שבועתו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« קמ״ל מצד הדין אין צריך זה לקבל דברי חבירו והטור כתב הדין הזה גבי נדר וגבי שבועה כן נראה לי נכון וברור » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
הבאר היטב עושה כאן את מלאכתו הרגילה: מביא את שתי הדעות, ומציין באותיות קטנות שנקודות הכסף השיבו.
« הטעם איתא בב״י שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל עליו דבריו » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וכתב הט״ז דזה תמוה דא״כ ה״ל לכתוב רבותא אפילו אם מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בע״כ » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ובנה״כ כ׳ שאין פי׳ זה מחוור דקשה היכא קאמר אבל כשחבירו מדירו פירוש הא אינו יכול להדירו וכו׳ אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
הכניסה היחידה שבסימן המעמידה מעשה שהיה, והיא נוגעת לגבולו של הכוח לאסור את נכסיו.
« שנשאל בא׳ שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וכתב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש הני מילי אם היה אוסר עליו קודם שחטף » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ״מ אינו יכול לאסרו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח״כ מ״מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
תשובת הש״ך לט״ז, והיא חזיתית: ארבע קושיות, ולבסוף שהפירוש הפשוט הוא פירוש הבית יוסף.
« לק״מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברי כו׳ נקט בסיפא כן ואה״נ דאפילו בע״כ יכול לאסור » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ולפירושו קשה היכי קאמר אבל כשחבירו מדירו כו׳ דהא אינו יכול להדירו » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ועוד דמה״ת יצטרך לקבל דבריו דהא כאן בנדר קמיירי ולא הרגיל להוציא שבועה » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ועוד היאך שייך דין זה לכאן ועוד מאי אבל אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה היא מכריעה |
|---|---|---|
| א | « אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | הנודר מעצמו והעונה אמן — דרגה אחת |
| א | « או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | כל לשון של קבלה כעניית אמן, שהקבלה היא הפועלת |
| א | « אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | כשחבירו אוסר את שלו, אין צריך קבלה |
אדם מכריז ברבים על הימנעות ומבקש מן הציבור להצטרף, ואחד עונה אמן בלא שים לב. פסקה ב שבסעיף אינה מבקשת שיתכוון להיאסר: היא מבקשת שיקבל. השאלה שהרב יבחן היא אפוא אם הייתה תשובתו קבלת דברים או אמן של נימוס בלבד.
לא אמר אמן אלא ״הן״ — או ״מסכים״, או ״מקבל עלי״. הרמב״ם נותן לשונות אלו ממש לדוגמה, ומוסיף בכל לשון. אין אפוא לחפש נוסח מקודש.
זה מקרה פסקה ג. האב שולט בשלו; אין לבן מה לקבל. ונשאר לדעת עד היכן מגיע כוח זה — והיא שאלת הפתחי תשובה.
מקרה הפתחי תשובה: החוטף קנה את הפירות בהגבהה, ודברי הבעלים באים באיחור. אבל אם נאמרו בזמנם הם אוסרים — והעובר עליהם אכל איסור, ואף אם ישלם.
ציבור מקבל עליו דבר וכל אחד עונה אמן. הש״ך בס״ק א מפנה דווקא לסימנים שבהם נדונה שבועת הרבים. סימן זה נותן את היסוד ולא את הפרטים: הפרטים נקראים שם.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ט · ♥ תמיכה