The shortest siman in this group, and one of the weightiest. A man has vowed nothing: his fellow imposed the vow on him. He said only one word — אמן. The Shulchan Arukh answers that he is bound exactly as though he had vowed himself, and that any word whose force is that of an “amen” does the same. Then it turns the case around: when the fellow forbids him not his own conduct but property that belongs to that fellow, no acceptance is required at all. These are rulings למעשה: every real case goes to your own Rav.
Subject: One who hears his fellow vow and answers אמן
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ט (one seif)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The simanim before this one asked which words make a vow in the mouth of the man who vows. This one changes the mouth. The man in question has vowed nothing: his fellow pronounced the vow, and he merely answered. The Shulchan Arukh rules that the answer is worth the vow itself — and gives the reason in three words: it is an acceptance of the words.
The seif then carries a clause that looks like a mere limitation and is in truth a second subject. When the fellow imposes no conduct but forbids property that is his own, the mechanism is altogether different: an owner disposes of what belongs to him, and the other man has nothing to accept. That clause, and not the first one, is what occupied every commentator on this siman.
Here is the whole seif as the source gives it — heading included — and then broken down.
השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד:
אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו:
« השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
אמן — the word of confirmation. In the Torah it is the answer of the suspected wife to the oath the kohen pronounces over her, and from there the gemara draws the general rule: answering amen after an oath is as though one had uttered it.
קבלת דברים — acceptance of the words. This is the term the seif uses to say what the word actually does: it does not repeat the vow, it adopts it. Hence any other formula of adoption is worth as much.
מדיר — the man who imposes a vow on another. The siman distinguishes two things that this one word covers: forbidding him a course of conduct, and forbidding him benefit from property.
אוסר נכסיו על חבירו — forbidding one’s own property to another. A man is master of what is his: he may render it forbidden to his fellow, and the question of the siman is whether this works even against that fellow’s will.
The mishnah in Shevuot sets side by side the man who swears himself and the man whom another puts under oath, and the gemara at once explains why the second is liable.
« הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב » (שבועות כ״ט ע״ב)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״ » (שבועות כ״ט ע״ב)
The verse cited is that of the suspected wife: her answer — “amen” twice — is what places her under the kohen’s oath. The gemara turns this into a general rule, and it is that rule our seif applies to vows.
Rambam states the rule twice, once in each set of laws. In the laws of vows his wording is almost word for word that of our seif; in the laws of oaths he broadens it and gives examples of what “a thing whose import is that of an amen” means.
« אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה א)
« וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ״ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
« שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
« כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
The Tur states the rule in nearly the same words, save one — and that word is not trivial: where the Mehaber will write אבל, the Tur writes ומיהו. The Beit Yosef, for his part, gives the source of each half of the seif.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואומר אמן או דבר שענינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים אסור ומיהו כשחבירו מדירו משלו א״צ לקבל דבריו » (טור יו״ד ר״ט)
« אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן » (ב״י יו״ד ר״ט)
« כן כתב הרמב״ם בפ׳ ב׳ מהלכות נדרים ובפ״ב מהלכות שבועות » (ב״י יו״ד ר״ט)
« זה פשוט שה״ז יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל דבריו » (ב״י יו״ד ר״ט)
Six entries altogether: two from the Shach, one from the Taz, one from the Ba’er Hetev, one from the Pitchei Teshuva, one from the Nekudot HaKesef. All six are quoted here, in order.
« ואמר אמן כו׳. ע״ל סימן רל״ד סנ״ד וסימן רל״ו ס״ב וסימן רל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק א)
« אין צריך לקבל דבריו. שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק ב)
« בב״י פירש שיכול לאסור את שלו על חבירו בעל כרחו ואין צריך שיקבל חבירו את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ופירושו תמוה דא״כ היה לו לכתוב רבותא אפי׳ שהוא מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בעל כרחו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ולמה כתב שאין צריך לקבל דהיינו שהוא שותק » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר כו׳ ואין חבירו מחוייב לעשותו אלא א״כ קבל שבועתו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« קמ״ל מצד הדין אין צריך זה לקבל דברי חבירו והטור כתב הדין הזה גבי נדר וגבי שבועה כן נראה לי נכון וברור » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
The Ba’er Hetev does here what he always does: he reports both voices, and notes in small type that the Nekudot HaKesef answered.
« הטעם איתא בב״י שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל עליו דבריו » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וכתב הט״ז דזה תמוה דא״כ ה״ל לכתוב רבותא אפילו אם מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בע״כ » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ובנה״כ כ׳ שאין פי׳ זה מחוור דקשה היכא קאמר אבל כשחבירו מדירו פירוש הא אינו יכול להדירו וכו׳ אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
The only entry in the siman that sets out a concrete case, and it bears on the limit of the power to forbid one’s property.
« שנשאל בא׳ שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וכתב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש הני מילי אם היה אוסר עליו קודם שחטף » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ״מ אינו יכול לאסרו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח״כ מ״מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
The Shach’s answer to the Taz, and it is frontal: four objections, then the conclusion that the Beit Yosef’s reading is the right one.
« לק״מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברי כו׳ נקט בסיפא כן ואה״נ דאפילו בע״כ יכול לאסור » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ולפירושו קשה היכי קאמר אבל כשחבירו מדירו כו׳ דהא אינו יכול להדירו » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ועוד דמה״ת יצטרך לקבל דבריו דהא כאן בנדר קמיירי ולא הרגיל להוציא שבועה » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ועוד היאך שייך דין זה לכאן ועוד מאי אבל אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
| Seif | The clause of the Shulchan Arukh | What it decides |
|---|---|---|
| א | « אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | The man who vows himself and the man who answers amen stand alike |
| א | « או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | Any formula of acceptance equals the amen, because it is the acceptance that operates |
| א | « אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | When the other forbids what is his own, no acceptance is required |
Someone announces an abstention publicly and asks the congregation to join in; a man answers amen without thinking. Clause b of the seif does not ask that he meant to bind himself: it asks that he accepted. What a Rav will examine, then, is whether his answer was truly a קבלת דברים or merely a polite amen.
He did not say amen; he said “yes” — or “agreed”, or “I take it on”. Rambam gives precisely these formulas as examples, and adds בכל לשון. There is thus no sacramental formula to look for.
This is the case of clause c. The father disposes of what is his; the son has nothing to accept. What remains is how far that power reaches — and that is the Pitchei Teshuva’s question.
The Pitchei Teshuva’s case: the man who snatched the fruit acquired it by lifting, and the owner’s word arrives too late. Spoken in time, however, it binds — and whoever disregards it has eaten a forbidden thing, even if he pays.
A community takes something on and each man answers amen. The Shach, in ס״ק א, refers precisely to the simanim where communal oaths are treated. This siman gives the principle, not the detail: the detail is read there.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ט · ♥ Support