Le siman le plus court de ce bloc, et l’un des plus lourds. Un homme n’a rien voué : c’est son prochain qui a voué sur lui. Il a seulement dit un mot — אמן. Le Choulhan Aroukh répond qu’il est lié exactement comme s’il avait voué lui-même, et que tout mot dont la portée est celle d’un « amen » fait la même chose. Puis il retourne la situation : quand le prochain lui interdit non pas sa propre conduite mais ses biens à lui, aucune acceptation n’est requise. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Celui qui entend son prochain vouer et répond אמן
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ט (סעיף אחד)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Les simanim précédents demandaient quelles paroles font un vœu dans la bouche de celui qui voue. Celui-ci change de bouche. L’homme dont il est question n’a rien voué : c’est son prochain qui a prononcé le vœu, et lui n’a fait que répondre. Le Choulhan Aroukh tranche que cette réponse vaut le vœu même — et il en donne la raison en trois mots : elle est une acceptation des paroles.
Le seif comporte ensuite une clause qui paraît une simple limite et qui est en réalité un second sujet. Quand le prochain n’impose pas une conduite mais interdit ses propres biens, la mécanique est tout autre : le propriétaire dispose de ce qui est à lui, et l’autre n’a rien à accepter. C’est cette clause, et non la première, qui a occupé tout l’appareil du siman.
Voici le seif entier, tel que la source le donne — chapeau compris —, puis décomposé.
השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד:
אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו:
« השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
אמן — le mot de confirmation. Dans la Torah, c’est la réponse de la femme soupçonnée au serment que le cohen prononce sur elle, et c’est de là que la guemara tire la règle générale : répondre amen après un serment revient à l’avoir prononcé.
קבלת דברים — l’acceptation des paroles. C’est la notion que le seif emploie pour dire ce que fait exactement le mot : il ne répète pas le vœu, il l’adopte. De là vient que toute autre formule d’adoption vaut autant.
מדיר — celui qui impose le vœu à un autre. Le siman distingue deux choses qu’on désigne de ce seul mot : lui interdire une conduite, et lui interdire de tirer profit de biens.
אוסר נכסיו על חבירו — interdire ses propres biens à autrui. Un homme est maître de ce qui est à lui : il peut le rendre interdit à son prochain, et la question du siman est de savoir si cela se fait même contre le gré de celui-ci.
La michna de Chevouot range côte à côte celui qui jure lui-même et celui qu’un autre fait jurer, et la guemara explique aussitôt pourquoi le second est tenu.
« הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב » (שבועות כ״ט ע״ב)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״ » (שבועות כ״ט ע״ב)
Le verset invoqué est celui de la femme soupçonnée : sa réponse — deux fois « amen » — est ce qui la place sous le serment du cohen. La guemara en fait une règle générale, et c’est elle que notre seif applique aux vœux.
Le Rambam écrit la règle deux fois, une fois dans chaque traité. Dans les vœux, sa formule est presque mot pour mot celle de notre seif ; dans les serments, il l’élargit et donne des exemples de ce qu’est « une chose dont la portée est celle d’un amen ».
« אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה א)
« וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ״ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
« שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
« כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)
Le Tour écrit la règle dans les mêmes termes, à un mot près — et ce mot n’est pas indifférent : là où le Mehaber écrira אבל, le Tour écrit ומיהו. Le Beit Yossef, lui, donne la source de chaque moitié du seif.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואומר אמן או דבר שענינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים אסור ומיהו כשחבירו מדירו משלו א״צ לקבל דבריו » (טור יו״ד ר״ט)
« אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן » (ב״י יו״ד ר״ט)
« כן כתב הרמב״ם בפ׳ ב׳ מהלכות נדרים ובפ״ב מהלכות שבועות » (ב״י יו״ד ר״ט)
« זה פשוט שה״ז יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל דבריו » (ב״י יו״ד ר״ט)
Six entrées en tout : deux du Chakh, une du Taz, une du Baer Hetev, une du Pit’hei Techouva, une des Nekoudot HaKessef. Elles sont citées ici toutes les six, dans leur ordre.
« ואמר אמן כו׳. ע״ל סימן רל״ד סנ״ד וסימן רל״ו ס״ב וסימן רל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק א)
« אין צריך לקבל דבריו. שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק ב)
« בב״י פירש שיכול לאסור את שלו על חבירו בעל כרחו ואין צריך שיקבל חבירו את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ופירושו תמוה דא״כ היה לו לכתוב רבותא אפי׳ שהוא מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בעל כרחו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ולמה כתב שאין צריך לקבל דהיינו שהוא שותק » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר כו׳ ואין חבירו מחוייב לעשותו אלא א״כ קבל שבועתו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« קמ״ל מצד הדין אין צריך זה לקבל דברי חבירו והטור כתב הדין הזה גבי נדר וגבי שבועה כן נראה לי נכון וברור » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
Le Baer Hetev fait ici ce qu’il fait toujours : il rapporte les deux voix, et signale en petit que les Nekoudot HaKessef ont répondu.
« הטעם איתא בב״י שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל עליו דבריו » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וכתב הט״ז דזה תמוה דא״כ ה״ל לכתוב רבותא אפילו אם מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בע״כ » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
« ובנה״כ כ׳ שאין פי׳ זה מחוור דקשה היכא קאמר אבל כשחבירו מדירו פירוש הא אינו יכול להדירו וכו׳ אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)
Seule entrée du siman qui pose un cas concret, et elle porte sur la limite du pouvoir d’interdire ses biens.
« שנשאל בא׳ שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« וכתב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש הני מילי אם היה אוסר עליו קודם שחטף » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ״מ אינו יכול לאסרו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח״כ מ״מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
La réponse du Chakh au Taz, et elle est frontale : quatre objections, puis la conclusion que la lecture du Beit Yossef est la bonne.
« לק״מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברי כו׳ נקט בסיפא כן ואה״נ דאפילו בע״כ יכול לאסור » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ולפירושו קשה היכי קאמר אבל כשחבירו מדירו כו׳ דהא אינו יכול להדירו » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ועוד דמה״ת יצטרך לקבל דבריו דהא כאן בנדר קמיירי ולא הרגיל להוציא שבועה » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
« ועוד היאך שייך דין זה לכאן ועוד מאי אבל אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| א | « אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | Le vouant lui-même et celui qui répond amen sont sur le même rang |
| א | « או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | Toute formule d’acceptation équivaut à l’amen, parce que c’est l’acceptation qui opère |
| א | « אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א) | Quand l’autre interdit ce qui lui appartient, aucune acceptation n’est requise |
Quelqu’un annonce publiquement une abstention et demande à l’assemblée d’y souscrire ; un homme répond amen sans y penser. La clause b du seif ne demande pas qu’il ait voulu se lier : elle demande qu’il ait accepté. La question qu’un Rav examinera est donc de savoir si sa réponse était bien une קבלת דברים ou un simple amen de politesse.
Il n’a pas dit amen, il a dit « oui » — ou « d’accord », ou « je m’y engage ». Le Rambam donne précisément ces formules en exemple, et ajoute בכל לשון. Il n’y a donc pas à chercher une formule sacramentelle.
C’est le cas de la clause c. Le père dispose de ce qui est à lui ; le fils n’a rien à accepter. Reste à savoir jusqu’où va ce pouvoir — et c’est la question du Pit’hei Techouva.
Le cas du Pit’hei Techouva : celui qui a arraché les fruits les a acquis par le soulèvement, et la parole du propriétaire arrive trop tard. Mais prononcée à temps, elle lie — et celui qui passe outre a mangé un interdit, même s’il rembourse.
Une communauté prend un engagement et chacun répond amen. Le Chakh, au ס״ק א, renvoie justement aux simanim où la question du serment collectif est traitée. Ce siman-ci donne le principe, non le détail : le détail se lit là-bas.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״ט · ♥ Soutenir