סימן היחס שבין המחשבה ובין הדיבור. אין הנדר חל, כותב השולחן ערוך, עד שיצא מן השפתיים — ואף אינו חל אם אמרו השפתיים דבר אחר מן הלב. ומכאן שלושה סעיפים: המילה שיצאה שלא כהוגן והמילה הרחבה מדי; הנדר שנידר בחלום, שאין בו לא פה ולא לב; והנדר שחוזר בו מיד. דברים אלו למעשה הם: כל מקרה ממשי נשאל לרב.
הנושא: הנדר שצריך להוציאו בשפתיים, ושיווי הפה והלב
המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״י (ג׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שלפני זה אמרו אילו לשונות עושות נדר. סימן זה נסוג צעד אחד ושואל מה נדרש כדי שתהא ללשון, כל לשון שהיא, תפיסה. שני תנאים, והסעיף מעמידם במשפט אחד: שיצא הדבר מן השפתיים, ושיהיו פיו ולבו שוים.
ומשני תנאים אלו מוציא הסימן שלושה מקרים. סעיף א בודק את הפער שביניהם: המילה שאינה זו שבלב, והמילה הרחבה ממה שבלב. סעיף ב נוטל את המקרה הקיצוני — הנודר בחלום, שאין בו לא פה ולא לב. וסעיף ג בודק את היציאה: החוזר בו מיד, והחוזר בו בלבו בלבד.
להלן שלושת הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כלשון המקור, ובכלל זה הגהות שבסוגריים והגהות הרמ״א — ואחר כך מפורק.
הסעיף מעמיד את שני התנאים, ומוציא מהם שתי מסקנות הפוכות: המילה האחרת אינה עושה כלום, והמילה הרחבה עושה משהו. ומסיים במקרה שלישי, שלב אחרים עומד בו במקום לבו.
שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג׳ סעיפים:
אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט) ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר:
« שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
סעיף של שלוש שורות ובו שתי דעות: הראשונה מחזיקה את החלום ללא כלום, והשנייה מבקשת עשרה. המחבר נותן את הראשונה, מביא את השנייה, ומסיים שיש לחוש לדבריה.
הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים) ויש לחוש לדבריהם (מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר) (רשב״א סימן תרס״ח):
« הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב)
שתי דרכים לבטל נדר לאלתר: לחזור בו מעצמו, או לקבל מחאת אחרים. ותנאי אחד שוה לשתיהן.
הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם (תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י) לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום:
« הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
« תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג)
« לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
פיו ולבו שוין — התנאי המרכזי, והוא כפול: שידבר הפה, ושיהיה מה שאמר הוא שרצה הלב.
לבטא בשפתים — לשון הכתוב שממנה למד שמואל את תנאי הדיבור; והט״ז מביאה בשלוש מילים בראש דבריו.
פת סתם — הלשון הרחבה הכוללת את הצרה: היא העושה את המקרה השני שבסעיף א שונה מן הראשון.
על דעת אחרים — הנודר על דעתם של אחרים, ולבם עומד במקום לבו.
תוך כדי דיבור — השיעור שבתוכו החזרה מועילה. והש״ך נותן את מידתו: כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי.
דברים שבלב אינם דברים — הכלל שכנגד, והוא המבאר מפני מה אין החזרה שבלב מועילה, ועליו נשענת דעת הב״ח בסעיף א.
כל חומרו של סעיף א נתון בדף אחד בשבועות. שמואל מעמיד שם את תנאי הדיבור; ברייתא מקשה עליו מכתוב אחר; ורב ששת, בתירוצו, מוציא בדיוק את שני המקרים שבסעיף — פת שעורין במקום חיטין, ופת סתם.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
לסעיף ב אין מקור ישיר: לא דיברה הגמרא אלא בנידוהו בחלום. ומאותו משפט, ומן המרחק שבינו לבין עניינו, נולדות שתי הדעות שבסעיף.
« אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא » (נדרים ח׳ ע״א)
הרמב״ם כותב את הדין בהלכות נדרים ומפנה במפורש להלכות שבועות, ושם הוא מפרשו: התנאי, מקרה הלשון האחרת, מקרה הלשון הרחבה, דעת אחרים, החזרה המיידית ושיעורה.
« וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בְּדָבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ב)
« אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּאֵנִים וְאָמַר עֲנָבִים. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵין כָּאן נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ב)
« הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ג)
« מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י)
« הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״א)
« גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ד)
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט״ו)
« וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ז)
« נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ט)
הטור נותן את שלושת העניינים, ומוסיף דעה שהמחבר לא יביאנה: יש אומרים המחלק בין תלמיד חכם לעם הארץ. והבית יוסף נותן את מקורה — תירוץ התוספות — ומביא את דעת הרא״ש, הרשב״א והראב״ד.
« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין » (טור יו״ד ר״י)
« וי״א דהיינו דוקא ת״ח אבל עם הארץ אסור בכל וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ » (טור יו״ד ר״י)
« והנודר בחלום כתב א״א הרא״ש ז״ל שאינו כלום ואינו צריך שאלה » (טור יו״ד ר״י)
« וכתב הרא״ש אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטין ולא בשעורין » (ב״י יו״ד ר״י)
« אבל גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמיה » (ב״י יו״ד ר״י)
« כלומר משום דמהימנינן ליה במאי דאמר שלא היה בלבו אלא פת חטין אבל ע״ה אסור בכל דכיון דאמר פת סתם כל מין פת במשמע » (ב״י יו״ד ר״י)
« ולא דמי לנדוהו בחלום דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו וצריך קירוב » (ב״י יו״ד ר״י)
« תשובה לא נאמרו דברים בגמרא אלא בנדוהו בחלום אבל לחשש בעלמא חושש אני לרווחא דמלתא אפי׳ בשבועות ונדרים » (ב״י יו״ד ר״י)
« כתב הראב״ד דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו » (ב״י יו״ד ר״י)
« ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפי דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקבל דבריהם » (ב״י יו״ד ר״י)
עשרים ואחת כניסות: שבע לש״ך, חמש לט״ז, חמש לבאר היטב, שלוש לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף. כולן מובאות כאן כסדרן.
« מותר בשניהם. בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק א)
« אסור בשל חטים לבד. כשהיה בלבו פת חטים או בשל שעורים כשהיה בלבו פת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם כדלקמן סימן רי״ז סי״ט » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« וכתב הב״ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא דעת המרדכי בשם ראבי״ה ודלא כב״י עכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« ואם נדר על דעת אחרים כו׳. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ״ל רמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« שיתירו לו עשרה כו׳. כדלקמן סימן של״ד סל״ה בנידוהו בחלום » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ונראה דלסברא זו אפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום כמו התם גבי נידוי דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ויש לחוש לדבריהם. והכי נהוג ונראה דה״ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל ב״ח וכן נוהגין » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ה)
« תוך כ״ד. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ו)
« תוך כ״ד לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן ולא אמרינן מאחר שחזר תוך כדי דבור למחאתן והם מיחו בו תוך כ״ד לנדרו דזה יחשב תכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שכאן אין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה כמ״ש הראב״ד ודלא כב״י שלא ידע כוונתו » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« ונראה דגם הרמב״ם והטור מודים לזה כ״כ בד״מ ומביאו הדרישה וכ״כ הב״ח וכן מסיק בכסף משנה גופיה סוף פ״ב מהל׳ שבועות » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שיוציא בשפתיו. שנאמר לבטא בשפתים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק א)
« מותר בשניהם. בפת חטים מותר דהא לא הוציא בשפתיו ובשעורין מותר דהא לא גמר בלבו ואנן בעינן פיו ולבו שוין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ב)
« כתב הרא״ש והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דדבריו שבלב הוי דבריו לגבי אנס משמע דבלאו אנס לא אזלינן בתר דברים שבלב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« תירץ בשם הרמב״ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו יאסרו פירות לעולם אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אבל הכא שהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה לומר פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אלא דרבינן מפסוק לכל אשר יבטא דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש דפת חטין נמי פת שמיה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכן נראה פירוש דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ותירצו בחד תירוצא דההיא דנודרין להרגין מיירי בעם הארץ והכא בתלמיד חכם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכך כתב רש״ל דוקא אם טעה במה שאמר פת סתם אבל אם אומר בכוונה פת סתם אזלינן בתר פיו ואסור גם בשעורין ודבריו שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ואינו צריך שאלה. כ״כ הרא״ש דדוקא בנידוהו בחלום אמרו בגמרא דצריך התרה בעשרה בני אדם כיון שהרחיקוהו מן השמים צריך קירוב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אבל בנשבע אפילו בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ״ש בחלום שאין כאן לא פה ולא לב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« והיש אומרים הוא הרשב״א כתב דלחשש בעלמא יש להחמיר אפי׳ בשבועה בחלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אלא שמו״ח ז״ל כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ומצאתי למהר״ל מפראג שהשיב בתשוב׳ הלכה למעשה כהרא״ש דאין צריך התרה כלל » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« תוך כדי דיבור לנדרו. פירוש שמחאת אחרים וקבלתו את דבריהם הכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« דאי יש בהמחאת אחרים יותר מכדי דיבור מחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« אבל באמת אין אחרים מזדקקין לנדרו וזה הקשה הראב״ד ועל כן תירץ רמ״א דהכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו ולא כבית יוסף » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« לבד. דהיינו כשהיה בלבו פת חטים ואם היה בלבו של שעורים אסור בפת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ״ל וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ב)
« שיתירו. כתב הש״ך דלסברא זו נראה דאפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכתב הב״ח דה״ה אשה שנדרה בחלום צריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל וכן נוהגין » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« והט״ז כתב שמצא בתשובה למהר״ל מפראג שהשיב הלכה למעשה כדעת הראשונה בש״ע דא״צ התרה כלל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דיבור. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ד)
« לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ה)
« ודעתו דאפי׳ אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« באחד שחלם לו שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב דהכא אפילו הרא״ש מודה כיון דפריעת ב״ח מצוה » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
« א״כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע״כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
« וכתב דלפי דברי ש״ך שרוצה ללמוד מנידוי לנדר דאף שהתירו לו בחלום צריך התרה ה״ה בנ״ד דחזרה תכ״ד לא מהני כיון דחיישינן שהחזרה הוא דברים בטלים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אך באמת נראה דאין ללמוד מנידוי לנדר דדוקא גבי נידוי שמן השמים הרחיקוהו הוא דהחמירו בו כ״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« במי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד״ר » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« והשיב לענין ספק הא׳ ודאי דאין אסור אלא בפסח הראשון שלפנינו » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« כבר קדמו הב״ח בכל זה והבאתיו בש״ך ס״ק ב׳ » (נקודות הכסף יו״ד ר״י)
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה היא מכריעה |
|---|---|---|
| א | « אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | שני תנאי הנדר: הדיבור ושיווי הפה והלב |
| א | « לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | לשון אחרת מן המחשבה: לא חל כלום, לא בזה ולא בזה |
| א | « אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | לשון רחבה מן המחשבה: המקרה ההפוך |
| א | « אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | הנדר חל על המשותף לשניהם |
| א | « ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | נדר על דעת אחרים: לבם במקום לבו |
| ב | « הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה |
| ב | « ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | דעה שכנגד: עשרה דידעי למקרי מתירים לו, בחרטה |
| ב | « ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | אין המחבר פוסק כמותם, אבל מורה לחוש לדבריהם |
| ב | « מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב) | הגה: בהעדר עשרה, שלושה די, ככל נדר |
| ג | « הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג) | חזרה תוך כדי דיבור, או קבלת מחאת אחרים |
| ג | « תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג) | הגה: השיעור נמנה מן הנדר ולא מן המחאה |
| ג | « לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג) | החזרה צריכה לצאת מן הפה; והלב לבדו אינו כלום |
רצה לאסור דבר ונקב בדבר אחר. סעיף א אומר: לא זה ולא זה. אבל הב״ח והמהרש״ל מזהירים שהכל תלוי בשאלה אם יצאה המילה בטעות: עובדה היא, ואינה נקבעת בדיעבד לפי הנוחות.
חשב על דבר מסוים ונקט לשון כללית. הנדר חל על המשותף ללשון הכללית ולמחשבה. ואם נבחרה הלשון הכללית בכוונה? זו מחלוקת הסימן.
הפסקה האחרונה שבסעיף א, שהש״ך הביאה מן הרמב״ם: דעתם היא הקובעת את הגדר, ולא דעתו.
לפי פשט הסעיף אין זה כלום. אבל המחבר מורה לחוש לדעה השנייה, והש״ך כותב והכי נהוג. והגהת הרמ״א צופה את המקרה שאין עשרה מצויים.
השיעור קצר מאוד — כדי שאילת שלום — והוא נמנה מן הנדר. והחזרה צריכה להיאמר: לא די שחשב עליה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״י · ♥ תמיכה